אפוטרופוס שרצה לחזור בו

ה”ה אילן חדד

שאלה

אשה סיעודית שאינה בשפיות דעתה ובנה נהג מנהג אפוטרופוס (אולם לא נתמנה לכך) וסיכם עם אדם על מכירת דירה שבבעלותה, האם יש לו רשות לחזור בו ולמוכרה לאדם שמציע סכום גבוה יותר?

תשובה

יש לברר שתי נקודות:
א. דין מחוסר אמנה וחלותו על אפוטרופוס.
ב. דין עני המהפך בחררה במוכר ובאפוטרופוס.

א. דין מחוסר אמנה

אם רק סיכמו בדברים נתבאר בשו”ע סי’ קפט שאין המקח נגמר ויכולין לחזור בהם. ונח’ אמוראים אם יש בדברים משום מחוסרי אמנה ונקטינן דאית בהו וכך נפסק בשו”ע ס’ רד סע’ ז ומ”מ בנדון דידן נראה שאך אין דין מחוסרי אמנה מכמה טעמים:
1. בס’ רד יא הביא הרמ”א מח’ אם יש מחוסרי אמנה בתרי תרעי ואף שסיים הרמ”א “וכן נראה עיקר שיש מחוסרי אמנה” מ”מ הש”ך ס”ק ה, כתב: “והב”ח נסתפק בזה לדינא דמפורש בירושלמי כהרז”ה והרא”ש שאין”.

2. בפשטות, הבן מכר דבר שאינו ברשותו, ובסי’ רט סע’ ה, מבואר שלא חלה המכירה ויכול כל אחד מהם לחזור בו (ואפילו במכירה גמורה).

3. אף שנתבאר בס’ רצ סע’ כז ששוטה וחרש דינם כקנים ומעמידים להם אפוטרופוס, ובסע’ כד כתב השו”ע שיתומים קטנים שסמכו אצל בעה”ב ונשתדל בשלהם יש לו דין אפוטרופוס לכל דבר, א”כ כיון שהאם סיעודית והבן מטפל בכל צרכיה נהפך להיות אפוטרופוס ללא מינוי, מ”מ בס’ רפה סע’ ז וח, מבואר דאין מורידין קרוב לנכסי קטן כשהנכסים קרקעות. ואף אם נאמר ש”סמכו אצל בעה”ב”, דינם שונה כמבואר בס’ רצ סע’ כד, שאף שסמכו אצל אשה, יש לה דין אפוטרופוס, וה”ה קרוב. מ”מ, הרי יש מח’ בראשונים באיזה קטן מיירי, האם בכל קטן (דעת הרא”ש), או דווקא בקטן חריף בן ט’ ומעלה (דעת הרמ”א), ושוטה הרי הוא כקטן שאין בו דעת כלל. ואף שבפת”ש הנ”ל הביא ת’ ח”צ שכתב שמח’ הרא”ש והרמ”א דוקא בסמכו אצל מי שאין ראוי להיות אפוטרופוס אבל בסמכו אצל מי שראוי להיות אפוטרופוס כו”ע מודו שיש לו דין אפוטרופוס. א”כ, בנדון דידן “שסמכה”, האם אצל קרוב, שאין ראוי להיות אפוטרופוס במכירת קרקעות, במח’ שנויה. ואף אם מנהג המדינה למנות קרובים לאפטרופוס במכירת קרקעות, תלוי במח’ הרא”ש והרמ”א.

4. דין קטנים (ונראה שה”ה חו”ש), שונה מכל אדם. ואם מכרו או קנו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה או על דין חכמים בכל מקום לטובתם. וז”ל הטור בס”ס קצט: “וביתומים ג”כ העמידו דבריהם על דין תורה שאין קונין מהם אלא בכסף לפיכך אם האפוטרופוס מכר… קבלו היתומים הדמים ולא משך הלוקח הפירות ונתייקרו, חוזרין בהם כשאר כל אדם”. מלשון הטור מבואר שיתומים היינו אפוטרופוס שמוכר וקונה בשביל היתומים שהרי פתח ביתומים והמשיך “לפיכך אם האפוטרופוס מכר” וכו’. וכך נראה פשוט שהרי אין היתומים מתעסקים במו”מ ולכך מעמידים להם אפוטרופוס. ובפרישה ס”ק ג’ באר למה אין באפוטרופוס דין מי שפרע שדינו כדין שליח, שנתבאר בס’ קפב בטור ס’ יב, שאם שלח שליח וחזר בו המשלח אין על שניהם דין מי שפרע. וא”כ יכול הקטן לאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. (ונראה להוסיף עוד טעם, שאם נאמר שיש על האפוטרופוס מי שפרע לא יחזור בו מהמקח אף שטובת הקטן כן. ואפשר שזו כוונת הפרישה).

ונראה שה”ה שאין מחוסרי אמנה כל שזה לטובת הקטן. אולם בס’ פת”ח כתב שהגר”א בס’ רלה ס”ק כז כתב שיש דין מי שפרע על האפוטרופוס וחולק על הפרישה. (ובאמת חוקל על הטור שהפרישה רק מפרשו). וא”כ במח’ שנויה.

ב. דין עני המהפך בחררה.

1. בס’ רלז נתבאר שבמכר לכו”ע יש דין עני המהפך בחררה. יש לדון, דירה מסויית בשכונה מסויימת וכו’, האם דינה כמכר או כ”מציאה”, וא”כ יש מח’. לרש”י ורמב”ן יש דין עני וכו’, ולתוס’ ורא”ש אין. שו”ע פסק כרש”י ורמ”א כתוס’ ורא”ש.

2. נח’ הראשונים האם דין זה דווקא בעני. כ”כ הר”ן בדף כד. מדפי הרי”ף אולם מדברי הראשונים שלא חילקו, לא נראה כן. וכך לשון הרמב”ם פ”ט מה’ אישות ה’ יז: “וכל העושה דבר זה וכיוצא בזה בשאר דברי מקח וממכר, נקרא רשע”, ומ”מ אף לדעת הר”ן בקרקעות הכל נחשבים כעניים.

3. במרדכי ס’ תקנא כתב בשם הר”מ שלא שייך דין עני וכו’ אלא רק במקום שגמרו פיסוק הדמים ונתרצו זל”ז ולא חסרו רק קנין והלך זה וקנאה נקרא רשע. וכ”פ הרמ”א ס’ רלז. א”כ בנדון דידן יש איסור על קונה אחד לקנות. אלא שיש לברר את המקרה האם מכר במחיר מוזל במיוחד שאז במח’ שנויה. המרדכי בקידושין ס’ תקכד כתב: “וה”מ שקנה דבר בשיווי דדמי קצת לדינא דבר מיצרא וכו’, אבל דבר הפקר או מהפך שיתננה לו בחינם ובא אחר וזכה בו, איננו נקרא רשע וכו'”. ונראה שה”ה במחיר מוזל וכן כתב הרד”ך הובא בד”מ וכ”פ הרמ”א. אולם הש”ך ס”ק ג הביא שהרמב”ן כתב שבמכר אף שלקח בפחות מכדי דמיו, אין לחלק ואסור.

4. יש לעיין האם איסור עני המהפך בחררה חל גם על המוכר. בפת”ח ח”ד פ”ט יד עמ’ רצה, כתב: “שלא נתבאר בדברי הפוסקים אם יש על המוכר שום איסור, אלא שסיים שלכאורה מוטל על המוכר להודיעו. ואפשר שיש גם משום מסייע לידי עוברי עבירה, אולם אם השני רוצה להוסיף, אפשר שאין על המוכר איסור. ובהמשך דבריו הביא את מח’ הפוס’ בס’ רד סע’ יא האם בתרי תרעי יש מחוסרי אמנה” ע”כ.
ובס”ד נראה לי להוכיח מס’ רכו שיש איסור אף על המוכר. בסע’ ד’ הביא הטור דברי הרמב”ם שאסור לאדם למכור לחבירו קרקע או מטלטלין שיש עליו עוררין והב”י הביא דברי ה”ה שביאר טעם האיסור: “כיון שבמס’ שבועות דף לא. אמרינן “ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו” זה הלוקח שדה שיש עליו עסיקין וכיון שהלוקח לא טוב עשה, נראה שהמוכר אסור למכור אותה בסתם ולא יודיעו”. וא”כ, גם בנדון דידן כיון שיש איסור על הקונה, אסור למוכר להכשילו. ומ”מ בנידון דידן כיון שחכמים דאגו לטובת הקטנים וה”ה חו”ש וכדלעיל א 4, נראה שאין איסור.

לסיכום:

כיון שראינו שחכמים דאגו לטובת היתומים וה”ה לחו”ש והרבה מן הפרטים במח’ שנויה ויכול לאמר קי”ל, יכול האפוטרופוס לחזור בו ואף ראוי לו לעשות כן.
יש להעיר שאם האם צלולה בדעתה ואינה אלא מוגבלת פיזית ודאי שאין המכירה חלה כלל, והוי כמוכר דבר שאינו שלו שאין למכור, וצריך הבן מנוי לשליחות ע”י על כל פעולה קנינית.