בעניין ש”ץ שטעה והזכיר גשם בימות החמה

הרב שלמה פישמן, חבר בבית המדרש “אריאל”

שאלה:

מעשה שהתפללתי בשנה זו בחוץ לארץ ביום ג’ ו’ אייר בבית כנסת שמתפללים בו נוסח ספרד ומזכירים בחודשי קיץ מוריד הטל כמנהג ספרד המובא בטור ושולחן ערוך או”ח סימן קי”ד, ואירע שאחר שסיימו את כל תפילת שחרית, ניגש אלי אחד המתפללים ואמר שהחזן טעה והזכיר מוריד הגשם במקום מוריד הטל.
אמרתי לו שבעצמי לא הבחנתי בזה כיון שעדיין עמדתי אז בתפילת לחש, ומיד שאילתיו מדוע לא העיר על זה תיכף בשעת מעשה, והשיב שבאמת העיר על כך ממקום תפילתו שבאחורי ביה”כ, אבל הציבור והחזן לא שמעו את קולו, ועל כן סבר לתומו שאינם משגיחים בו מכיון ששינוי זה אינו מעכב. אך בכל זאת בסיום התפילה לבו נקפו ובא מיד לשאול כדת מה לעשות.
[והנה ודאי שמקרה כזה הוא נדיר מפני שתמיד יש מי שיתקן החזן תיכף לטעותו אבל כאן מדובר במנין שהתפללו בו כשנים עשר אנשים בלבד ולכן מתוכם היו כאלו שעדיין עמדו בתפילת לחש, ואחרים שלא הטו אוזן לחזרת הש”ץ, והיה רק אחד ששם לבו לטעות זו.]

תשובה:

הדבר היה לפלא כי ממש בשעה זו בס”ד היה לפני משנה ברורה ח”א והוא היה פתוח בסימן קכ”ו המדבר בענין ש”ץ שטעה. חיש עיינתי שם (מ”ב ס”ק י”ג בשם הפמ”ג), שש”ץ שטעה בכזאת צריך לחזור כמו יחיד שטעה, ועל כן כזאת השבתי:
תחילה צריכים לשאול להש”ץ האם הוא זוכר את מה שאמר ואם ברי לו שלא טעה אין כאן חשש, אבל כאשר פנו אליו ושאלוהו, הוא השיב שלדאבונו הוא אינו זוכר אם הזכיר טל או גשם, אז אמרתי שמאחר ויש כאן אחד שברי לו שהזכיר גשם, והחזן ושאר המנין אינם יודעים, תיכף ומיד יש לחזור ולהתפלל חזרת הש”ץ לפני שיתפזרו האנשים כל אחד לעבודתו ויתבטל המנין.

ובשובי לארצנו הקדושה, ישבתי מיד להציע את סידור הענין ממקורו בס”ד:

א. תענית ג. “תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר אם בא להזכיר מזכיר מ”ט א”ר חנינא לפי שאינן נעצרין, וכו’ אמר רב חנינא הלכך בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו, אמר מוריד הגשם מחזירין אותו.”
ופירש רש”י בד”ה “מוריד הגשם מחזירין אותו”, “דמיעצר, וכיון דבעא אמיטרא לא התפלל תפילתו כהוגן וחוזר לראש הברכה ואומרה בלא מוריד הגשם לפי שהגשמים בקיץ סימן קללה הן מפני הקציר.” עכ”ל. מבואר ברש”י דהגורם שתפילתו אינה כהוגן הוא מפני הזכרת גשם, וא”כ נראה לומר דרש”י סובר שאפילו אם הזכיר גשם וטל יחד, חוזר לראש הברכה כדי להתפלל כהוגן, אך יתכן לדחות מכיון שיראה ששיטת רש”י כמנהג אשכנז שאין מזכירין טל בימות החמה ועל כן נקט הלשון של אומרה בלא מוריד הגשם בלבד.
ועיין ברי”ף דף א’ הביא הירושלמי “רבי זעירא בשם רבי חנינא היה עומד בטל והזכיר של גשם מחזירין אותו והתניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר אם בא להזכיר מזכיר, לא דמי ההוא דמצלי ומיקל לההוא דלא מצלי ולא מיקל.
ובר”ן שם בד”ה ירושלמי, הביא ודחה את פירושו של הרמב”ן בירושלמי, עיי”ש, והסיק לדקדק מלשון הירושלמי “לא דמי ההוא דמצלי ומיקל” ולא אמר ההוא דמיקל סתמא, משום שדוקא מכיון שהניח מלומר דבר שהוא ברכה והזכיר דבר שלפעמים הוא סימן קללה והכתוב מזכירו לקללה, מחזירין אותו, אבל אם הזכיר שניהם אין מחזירין אותו. ונראה לנכון שמנהג מקומו של הר”ן היה להזכיר טל בימות החמה ועל כן נקט ציור של הזכיר שניהם.
ובבעל המאור שם גרס “לא דמי ההוא דמיקל” [וכבר השיג עליו בזה בהשגות הראב”ד שם] ופירש דהיינו שמיקל מעצמו ולא מזכיר כלום דאין מחזירין אותו, אבל מי שמחליף טל בגשם בימות החמה הואיל ואין גשמים לאחר ניסן סימן ברכה הוי כלא התפלל כלל, עכת”ד.
ונראה ללמוד מדבריו תרתי, חדא, דאם הזכיר גשם וטל אין מחזירין אותו [כדעת הר”ן הנ”ל], שהרי הזכיר טל וכבר אי אפשר לקרותו “לא התפלל כלל”, ועוד שמכיון שבההגדרה לדעת בעל המאור היא שחשוב “כלא התפלל כלל” על כן חוזר לראש התפילה, ולא לראש הברכה בלבד.
וברא”ש סימן א’ מבואר הכרעה בדבר, שאם לא סיים הברכה חוזר לראש הברכה, אבל אם סיים הברכה חוזר לראש התפילה שכתב “א”ר חנינא (העובר לפני התיבה) בימות החמה ואומר משיב הרוח אין מחזירין אותו מוריד הגשם מחזירין אותו ויחזור לראש הברכה. ואם סיים הברכה יחזור לראש התפלה דשלש ראשונות אחת הן.
ובהמשך דברי הרא”ש שם “כתב רבינו אבי”ה ז”ל וכו’, ולא דמי לאומר מוריד הגשם דחוזר לראש הברכה דהתם אם היה חוזר למכלכל חיים לא היה מבטל מה שהזכיר שלא כדין אלא חוזר לראש הברכה ואינו מזכיר, ולי נראה דהא דקאמר לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו היינו אם סיים כל הברכה ואז חוזר לראש התפלה אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה אומר במקום שנזכר שלא קבעו חכמים מקום להזכרה בתוך הברכה אלא אמרו מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים אלא שנהגו העולם לאומרה לפני מכלכל חיים לפי שהגשמים כלכלה ופרנסה. אבל אם לא אמרה לפני מכלכל חיים בכל הברכה מקומה”.
וחידוש למדנו מדברי הראבי”ה שטעם החזרה הוא כדי לבטל את מה שאמר שלא כהוגן ועל זה גם הרא”ש מעולם לא נחלק.
והנה אם גדר הדבר הוא שחשוב כלא התפלל וכשיטת בעל המאור, לכאורה אין צריך לבטל את דבריו שהרי הם חשובים כמי שאינם מצד עצמם, אלא ודאי שהראבי”ה למד כמו שכתב רש”י שרק אין תפילתו כהוגן, ומובן היטב שרק צריך לחזור לראש הברכה כדי לבטל דבריו ורק אם סיים הברכה אז חוזר לראש התפילה מכיון שלש ראשונות חשובות כאחת.
ומאחר ובירושלמי [פ”א הלכה א’] נפסק “המתפלל ואינו יודע מה הזכיר אמר רבי יוחנן כל שלשים חזקה מה שהוא למוד מזכיר.” ומעשה דידן שהיינו עומדים בתחילת חודש אייר שהוא תוך ל’ יום לאחר הפסח, עדיין למוד הוא להזכיר גשם (ועי’ להלן אות ה’ שגם בלא חזקה זו חוזר כיון שיש עד אחד בדבר) על כן לדעת הרא”ש ורש”י אם לא סיים הברכה חוזר לראש הברכה, ולשיטת הבעל המאור חוזר לראש התפילה.

ב. ואולם עיין במרדכי (תענית סימן תרי”ב) אחר שכתב פרש”י, הוסיף להביא שרבו חלק על זה, “ונראה לרבי, דלאו ממש מחזירין אותו לראש הברכה, אלא כלומר גוערין בו ומוחין בו שלא יאמר יותר, שתימא הוא לומר מחזירין לראש הברכה, כי מה יועיל הלא כבר אמר אותו. וראבי”ה כתב אמר מוריד הגשם מחזירין אותו לראש הברכה, כי אין הכירא במה שגוערין בו לומר מכלכל חיים, שכן דינו נמי בימות הגשמים לומר משיב הרוח ומוריד הגשם מכלכל חיים, הלכך חוזר לראש הברכה.”
ולהבנת הדברים שם נראה שצריך תחילה להניח שמנהג מקומו היה שלא להזכיר טל בימות החמה, וכן שדבריו סובבים על ש”ץ שטעה.
ולכאורה היה מקום לעיין בכונת רבו של המרדכי האם כונתו לומר שמה יועיל לחזור לראש הברכה שהרי אי אפשר לבטל את אשר כבר אמר וקילל, או שכונתו לומר מה תועלת יש לחזור לראש הברכה הרי כבר אמרו לראש הברכה ובו אין פגם ורק יש פגם במה שהוסיף מוריד הגשם וזה לא יתוקן בחזירתו לראש הברכה. [ועיין מעדני יו”ט ברכות פרק ד’ ברא”ש סימן י”ד אות נ’, ולבוש או”ח סימן קיד,ד.]
ובהשקפה ראשונה היה נראה מתשובת הראבי”ה שם נראה שכונת רבו של המרדכי היתה שאין תועלת לחזור לכפול את ראש הברכה מאחר ובו אין פגם, והכונה במחזירין אותו היינו ליצור היכירא בענין הטעות על ידי שגוערין בש”ץ על טעותו, וטעמו של הראבי”ה שחולק הוא מפני שסובר שיש יותר הכירא במה שחוזר לראש הברכה ממה שגוערין בו, כי אז אין היכר בעצם נוסח תפילתו. ולפי זה נחלקו בפשטות רק באיזה אופן נחשב יותר הכירא.
אך יש להוסיף ולהמתיק שדברי הראבי”ה כאן מוסברים היטב על פי שיטתו המובאת ברא”ש, שיש תועלת במה שחוזר לראש הברכה בכך שמבטל דבריו הראשונים, ולא רק מטעם הכירא הוא, וכל מה שירד להתווכח עם רבו של המרדכי בענין מה חשוב היכר, הוא רק כדי להוכיח את טענתו גם על פי טעמו של רבו של המרדכי. אמנם אם כנים אנו בזה כבר יתכן ששני הדרכים שחקרנו בדעת רבו של המרדכי הם אמת כלומר שסבירא ליה אין תועלת לחזור לראש הברכה כי אינו יכול לבטל את אשר כבר אמר ע”י חזרה לראש הברכה בלבד, ובפרט שבראש הברכה אין כל פגם ולא יתוקן מאומה במה שחוזר אליו, ולחזור לראש התפילה ולהתפלל מחדש אין צריך משום שלא נתקלקלה התפילה לגמרי שנצריך לעשות כן, על כן סגי במה שמוחין וגוערין בו.
אמנם צריך לעיין לפי שיטתו מה יפסוק ביחיד שטעה בשל לחש שאין גוערין בו האם חוזר לראש הברכה או התפילה כיון שאין ברירה אחרת, ונראה שהדברים מטין לומר שלשיטה זו הוא ממשיך בתפילתו בלא חזרה ותיקון, שלא יועיל חזרה לראש הברכה, ומה שגוערין בש”ץ הוא תוספת חיוב לעשות כלפי הש”ץ שטעה בתפילה שבקול רם.
ועלה בידינו מרבו של המרדכי שיש לו שיטה מחודשת בענין זה, שאם עד עתה למדנו שישנם הגדרות של “לא התפלל כהוגן” כדברי רש”י, או “צריך לבטל דבריו” כדברי הראבי”ה, או “כלא התפלל כלל” כדברי בעל המאור, מעתה למדנו שלרבו של המרדכי התפילה היא עולה לו אם כי לא עשה ממש כהוגן, ורק בש”ץ מוחין וגוערין.
וברמב”ם בפ”י מהלכות תפילה הלכה ח’ כתב “אם טעה בימות החמה ואמר מוריד הגשם חוזר לראש”. ובב”י בסימן קי”ד כתב שמשמע דכונתו שחוזר לראש התפילה אם כי הוסיף שאינו מבואר כן בפירוש, ואולי כונת הרמב”ם כהרא”ש שחוזר לראש הברכה. ומ”מ דחה הב”י להמרדכי שכתב שרק גוערין בו והכריע כהרא”ש. [אמנם בביאור הגר”א (או”ח קיד,ד) נקט לעיקר כהרמב”ם וחלק על הרא”ש מפני ששלש ראשונות כחדא ברכה חשובין, והביאו בביאוה”ל. אולם עי’ בפמ”ג א”א סק”ט שטרח ליישב קושיא זו.]
ועד כאן דברנו בעיקר מענין יחיד שטעה בתפילתו.
ג. לעניין ש”ץ שטעה בחזרת הש”ץ:
הנה בסימן קכ”ו כתב הטור בשם הרמב”ם שאם טעה השליח ציבור כשמתפלל בלחש שאינו חוזר ומתפלל שניה מפני טורח ציבור אלא סומך על התפילה שמתפלל בקול רם ואם טעה באותה שמתפלל בקול רם חוזר לעולם כמו היחיד.
ובב”י שם הביא מ”הכל בו” דבר חידוש לגבי שכח החזן בחזרת הש”ץ לומר יעלה ויבוא שאינו חוזר כיון שכבר אמרו הש”ץ בתפילת לחש שלו, וכל תקנת חזרת הש”ץ אינו אלא משום קדושה וכבר אמרו הציבור קדושה. וכתב עליו הב”י שאינם דברים של טעם, ושמהרמב”ם והפוסקים נראה לא כן.
אמנם האמת היא שדעת התוס’ תענית ג: קרובה לדעת הכל בו, שכתבו שם בסוף ד”ה “בימות”, “פסק רב יהודה דאין מחזירין לפי שאין מחזירין אלא משום ג’ דברים, מתחיית המתים, ומבונה ירושלים, ומברכת המינים משום דנראה ככופר.”
ונראה כי מקורם טהור מירושלמי ברכות פ”ד ה”ג. ומבואר שלמדו התוס’ שכונת הירושלמי בתיבת אין מחזירין אינו לענין לסלקו מהיות עוד ש”ץ כמו שהבינו ראשונים אחרים שדנו האם זה מתאים עם הבבלי שרק מנה את ברכת המינים כברכה שאם דלג עליה מסלקים אותו מיד שמא מין הוא, אלא לענין החזרה לראש בטעה בחזרת הש”ץ, וכך גם הבין הרשב”א בתשובה ח”א סימן ל”ה, שדחה הך ירושלמי מקמי הבבלי שלא חילק בטעות בתפילה בין יחיד לש”ץ. ועיין בב”ח סימן קכ”ו בהסבר דעת הטור בזה.
אמנם המחבר בסימן קכ”ו סעיף ג’ פסק כדעת הרמב”ם שש”ץ שטעה לעולם חוזר בטעות שהיחיד חוזר בה ודלא כתוס’ והכל בו. [ויש להוסיף שגם דלא כדעת רבו של המרדכי שהובא לעיל שהיא ג”כ קרובה לדעת התוס’ והכל בו.]
ד. ומן הראוי לציין כי אילו היה עצירת גשמים במדינה ההיא היה מקום להקל בדיעבד כמו שהסיק בביאוה”ל סימן קיד,ד”ה “ואפילו במקום שצריכים וכו'”, בתנאי שגם שאל גשם דאם לאו הוי תרתי דסתרי, אמנם כאן לא היה עצירת גשמים, וגם לא שאל מטר בברכת השנים, ובזה דעת הביאוה”ל שם שחוזר לראש התפילה.
ה. ואולי יעלה על לבך לדון אולי הש”ץ הרגיל עצמו צ’ פעם לומר מוריד הטל ואפילו שלא עברו ל’ יום שכתב המחבר (או”ח סימן קיד,ט) שמועיל ליצור החזקה שלשונו למוד לומר כהלכה ע”יהתרגלות זו (ולכתחילה כתב המ”ב (קיד,מא) בשם שו”ת חת”ס שצריך מאה ואחד פעמים), יש להשיב שהרי כאן לא עברו צ’ תפילות. ואפילו אם נצרף את מש”כ השערי תשובה (קיד,טו) בשם המאמר מרדכי, שש”ץ קבוע אפשר לצרף את חזרות הש”ץ שלו ג”כ למנין צ’ תפילות, וכאן החזן הוא חיוב תוך שנה לאבלות על אמו, ואם נניח שהתפלל לפני העמוד שחרית ומנחה ויש לו חמשה תפילות ביום, בחמשה מימות השבוע, וביום ו’ ארבע תפילות (בלא מנחה), נמצא שמיו”ט א’ של פסח נמנה ג’ תפילות של יו”ט א’ שהרי מונין רק ממוסף, ויו”ט ב’ וחוה”מ ד’ תפילות בכל יום [שלא היה ש”ץ מפני המנהג שאין אבל ש”ץ], וכן שביעי ושמיני של פסח (בחו”ל) ד’ תפילות, הרי ל”א, ושאר ימות החול שהם חמשה תפילות, ושבתות וב’ ימים של ר”ח שהם ד’ תפילות בכל אחד [מפני המנהג שאין אבל ניגש לפני העמוד בכל התפילות של ר”ח], נמצא כי ממוסף של יום א’ דפסח עד אחר תפילת לחש שלו באותו בוקר, הגיע בדיוק ל-צ’ תפילות.
אמנם לאחר בירור אצל הש”ץ, הוא סיפר כי היו ימים שבהם לא הצליח להתפלל לפני העמוד את תפילת המנחה, וכן באסרו חג לא התפלל לפני העמוד, ואם כן חסרו לו כמה תפילות ממנין צ’ ועדיין לא הוחזק לומר מוריד הטל כהלכה.
ואפילו אם היה מגיע לצ’ תפילות ונימא שכבר הוחזק שאמר כהוגן, ואין ע”א נאמן נגד החזקה, מ”מ אין זו חזקה שלימה ממש, מפני שלדעת החת”ס ליצור החזקה צריך מאה ואחד פעמים, ולדעת הגר”א העיקר תלוי בל’ יום ולא בצ’ תפילות בין להקל בין להחמיר כמש”כ המ”ב ס”ק ל”ז משמו, ולדעתם אין כאן חזקה עדיין, ויחד עם העד אחד שטוען שלא אמר כהוגן, ודאי שיש לנו לילך אחריו.
זאת ועוד, שפשוט שהעד אחד כאן מקדים לחזקה, משום שלפני שהעד העיד לא היה דיון של ספק שנזדקק לחזקה, ולאחר שהעד העיד כבר אי אפשר להשתמש בחזקה שהרי כבר הוכרע עפ”י העד. כלומר דאין החזקה מועלת אלא במקום של ספק שנתעורר לאדם עצמו או שעוררו אותו לחשש של ספק בלבד, אבל לעומת עדות ברי של עד אחד לא.
לסיכום:
נמצא, שמכיון שהירושלמי קרי למי שמזכיר גשם בימות החמה “מצלי ומיקל”, ולשיטת בעל המאור “הוי כלא התפלל כלל” [וכן דעת הגר”א ברמב”ם] וחוזר לראש התפילה, ואפילו לדידן דקיימא לן בסימן קיד,ד שאם הזכיר גשם בימות החמה מחזירין אותו לראש הברכה ואם סיים הברכה חוזר לראש התפילה, וקיימא לן בסימן קכו,ג שכל מקום שהיחיד חוזר אף הש”ץ חוזר בתפילה שבקול רם, על כן טוב עשו הקהל שהתעכבו בביה”כ עוד קצת וחזרו על כל חזרת הש”ץ שוב.