גבית בעלי חוב – וכספי צדקה
שאלה:
1. עני שאוספים כסף עבורו (עם מכתבי המלצה) בשביל צרכיו היומיומיות, אך בעלי חוב שלו רוצים לגבות מכסף זה את חובותיו, האם הם קודמים לפרנסת העני?
2. גבאי צדקה מקבל כסף מאנשים ומחלקם לנזקקים, אחד העניים ברשימת מקבלי הצדקה לווה כסף מגבאי הצדקה באופן אישי, האם יכול גבאי הצדקה לעכב כסף לאותו עני תמורת פרעון חובו?
תשובה:
1. בעלי חוב אינם יכולים לגבות כסף צדקה שנאסף עבור עני בשביל פרנסת ביתו.
2. היוצא מהתשובה הנ”ל כאמור שבעלי החוב אינם יכולים לגבות מעות שנאספו כמעות צדקה, אך אם העני מקבל כסף צדקה דרך גבאי צדקה, אפשר לומר שגבאי הצדקה שיפעל ע”פ שיקול דעתו כפי טובת העני. ואם במקרה הנ”ל טובת העני הוא פרעון חובותיו מותר לו להשתמש בכסף זה לפרעון החוב (ואם גבאי הצדקה לוקח את הכסף עבור חובו, יש בזה משום צדקה כי גם פרעון חוב של עני הוי צדקה). אבל אם יודע גבאי הצדקה שאם יקח את הכסף עבור פריעת החוב לא יהיה לעני עבור פרנסת ביתו אסור לו לעכב את כספי הצדקה עבור פרעון החוב.
מקורות:
1. עיין במרדכי מסכת בבא בתרא אות תצ”ז: “מעשה באחד שהיו נושין בו מנה נצטרך לבריות ושט אחרי פרנסתו עד שהביא מאתים זוז ותבעו הנושה והלוה משיב לו: ‘לא ריחמו עלי אלא כדי לפרנס בני ביתי ולא לפרוע חובי’, ושאלו לר’ אבי העזרי ופטרו התניא בתוספתא דפאה. מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב, ואין משלמין ממנו גמולין, ואין פודין ממנו שבויין. ורבנו שמחה חייבו שצדקה אינו אלא מתנה בעלמא כיון דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה חייב. אם לא שיתנה הנותן בפרוש על מנת שלא יהא לפלוני בעל חובך כלום, לאו כל כמיניה…”
וכך מביא השו”ע יו”ד סימן רנ”ג סעיף י”ב: “מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה אין בעלי חובות יכולים להפרע ממנו ממה שגבה בצדקה”. וכתב הרמ”א “אם לא שכתוב בקבוצו שחייב לאחרים דאז נתנו לו אדעתא דהכי שישלם”. ועיין עוד שם סימן רנ”ט סעיף ו’: “אין לקהל לתבוע מסים וארנונות ממעות צדקה”.
לפ”ז כאשר אוספים צדקה עבור אדם או משפחה שנקלעה למצוקה קשה בחיי היום יום ויש לאותה משפחה גם חובות, אם מטרת איסוף הכספים היא לפתור את בעיית היום יום צריך לציין במכתבי ההמלצה שנכתבו ע”י הרבנים שמטרת איסוף הכספים היא לפתור למשפחה את בעיית היום יום, כי אם לא יכתבו כך יוכלו גם בעלי החובות לתבוע את חובם מהכסף הנאסף לצדקה.
ועיין עוד בשו”ע חו”מ סימן פ”ו ש”ך ס”ק ג’: “שפסק כאבי העזרי דפטור לשלם ממעות זה החוב”, ועיין עוד שם בקצות החושן ס”ק ג’, שמביא את דברי המרדכי הנ”ל בב”ב, ודן באריכות בדבריו.
ועיין עוד בשו”ת אגרות משה יו”ד חלק א’ סימן קנ”ב, בענין ‘אם רשאי לשלם חוב ממעות שנתנו לו לפרנסת בני ביתו’, ושם הביא את הגמ’ בב”מ דף ע”ח ע”ב: “הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית, טלית לא יקח בו חלוק מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית”, ומסיק שם “וליתן לפרנסתו ופרנסת אשתו ובניו הוא מצוה גדולה אף שהוא להרוחה, ודאי היה הנותן מקפיד ואסור לשנות לשלם ממעות אלו לשלם חובותיו…”
2. מקור דין זה גם כן בהגהות המרדכי מסכת בבא בתרא אות תרכ”ז: “עיין פרק שלישי בגיטין שם כתבתיו אם מלוה לקופה של צדקה יכול לפרוע עצמו בלא רשות הקהל”, ועיין בשו”ע יו”ד סימן רנ”ז סעיף ה’: “כשחסר בכיס של צדקה, צריך הגבאי להלוות, וכשימצא בכיס לאחר זמן נפרע ממנו, וא”צ ליטול רשות מהנותנים בכיס”. וכתב הרמ”א “מי שמפריש מעשרותיו והלוה לעני משלו, מפריש מעשר שלו ומחשב ע”ז שהלוה לעני ומעכב לעצמו מה שהפריש”.
א”כ גם במקרה הנ”ל יכול גבאי הצדקה להוריד מחובו מן כסף הצדקה המיועד לאותו עני שהוא הלווה של גבאי הצדקה.
אלא שמפרש הש”ך שם ס”ק י”ב, שכתב “הלכך מפריש המעשר או צדקה שלו עליו ומחשב זה כאילו נתנו לעני, והוא משלם לו בהם, והלכך מעכבם לעצמו בתשלומין…” משמע שעליו להפריש את סכום הכסף ולזכות לעני ע”י אחר, ואח”כ יפרע ממנו את חובו. וכן מביא הש”ך בס”ק י”ג: “וצריך לזכות בהן העני ע”י אחר ואח”כ יפרע ממנו חובו כדי לקיים מצות נתון תתן…”
ועיין בשו”ת הר צבי חלק יו”ד סימן ר”ג בענין ‘יחוד כספי מעשר לפרעון חובו’: “נשאלתי מאחד שיש לו שטרות שאינם פרועים על ישיבה, אם מותר לו לייחד את כספי המעשר שהוא מפריש מכל מה שהוא מרויח עבור הישיבה הנזכרת ולחזור ולגבותם עבור החוב” ועיין מה הסיק שם.
ועיין בשו”ת אגרות משה יו”ד ח”א סימן קנ”ז בענין ‘הלוה לעני אם יכול לגבות ממעות מעשר כספים שלו’ ועיין מה שהאריך בענין זה.