דיבור בשעת התפילה
שאלה:
האם ומתי מותר לדבר בזמן התפילה?
תשובה:
ראשית יש להבין מהותה של תפילה, ועניינו של בית הכנסת שאליו באים כדי להתפלל. וכדאי לפתוח בדברי ר’ יהודה הלוי בכוזרי (מאמר שלישי ה):
“והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף, שכן תפילת אדם תועלת לנפשו, כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכח הסעודה שסעד מקיים בו עד שיסעד סעודת לילה. אולם ככל אשר תתרחק שעת התפילה, תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה, וביחוד אם יביאנו ההכרח… לשמע דברים העוכרים זך נפשו, דיבורים מגונים או שירים נוהה אחריהם עד שאי אפשר להשתלט עליה, אך בשעת התפילה מטהר האדם נפשו מכל מה שעבר עליה בינתיים, ומכין אותה לקראת העתיד”.
דבריו ברורים הם. אדם עסוק במשך היום בענייני העולם הזה: פרנסה, לימודים, טיפול בבית וכדומה, ונמצא הוא בתוך חיי חול שבהם לא תמיד הדיבור נכון, ובכלל האווירה מרחיקה מכל צד מחשבה בעניינים רוחניים ובמהות האדם בעולם.
כדי להתגבר על כך באות התפילות, בהם עוזבים אנו לזמן מה את החיים השוטפים, ומתרכזים בקשר עם אבינו שבשמים, ודבר זה נותן לנשמה כח להמשך דרכה עד ששוב זקוקה היא למזון נוסף – וזו התפילה הבאה.
כבר מכאן תשובה לשאלתנו, וכי מה תועלת תהיה לנו אם נביא את החול לתוך בית הכנסת “מקדש מעט”, אם בזמן התפילה נמשיך במחשבות ובדיבורים על חיי החול, ועל כן מזה ברור כי עלינו לזנוח ענייני החול ולהתרכז בתפילה.
אך גם מבחינה הלכתית פשוטה, מוצאים אנו כי כמעט אין זמן בו אפשר לדון אם מותר לדבר בו, או שמא עדיף שלא לעשות כן. כידוע, תפילת שחרית מורכבת מכמה חלקים:
1. פסוקי דזמרה, כדי לפתוח התפילה מתוך שמחה.
2. קריאת שמע וברכותיה.
3. שמונה עשרה.
4. תחנון, קדושת “ובא לציון”, עלינו, שיר של יום ואין כאלקינו.
1. פסוקי דזמרה – תחילתם בברכת “ברוך שאמר”, וסיומם בברכת “ישתבח”, וברור שמתחילת “ברוך שאמר”, אסור הדיבור עד הברכה המסיימת.
2. קריאת שמע וברכותיה – מ”ברכו” עד “גאל ישראל”, וברור שאסור לדבר שם.
3. ברור שגם בשמונה עשרה אסור הדיבור כלל, מתחילתו ועד סופו.
ואף בין חלקים אלו אסור הדיבור, ואסור לומר מילה אחת בין ישתבח לברכו, ובירושלמי מובא שהמדבר בין ישתבח ליוצר עבירה היא בידו.
כך אסור לדבר בין ק”ש וברכותיה לשמונה עשרה, כיון שיש לסמוך גאולה לתפילה, ואפילו אמן אסור לענות שם, שנקרא הפסקה.
אכן, במצבים מיוחדים מותר לדבר, כמבואר בפוסקים. וכך מובא בשלחן ערוך:
“צריך ליזהר מלהפסיק בדיבור משיתחיל ברוך שאמר עד סוף שמונה עשרה”.
אף בקדושה ובקדיש יש לעמוד ולכוון למה שהש”ץ אומר, כמובא בשו”ע, ומוסיף המשנה ברורה, שצריך לכוון לשמוע דברי ולענות מה שצריך, ואסור ללמוד תורה אפילו בהרהור, אלא אם כן הש”ץ מאריך, וכן בחזרת הש”ץ, כיון שצריך לענות מביא המ”ב שצריך להיזהר אפילו מללמוד תורה.
לסיכום:
על פי הדין אסור הדיבור החל מ”ברוך שאמר” ועד סיום שמונה עשרה, וכן באמיר קדושה וקדיש.
ואף בחזרת הש”ץ צריך להיזהר להקשיב, כדי שיענה “ברוך הוא וברוך שמו” ו”אמן”.
וכפי שפתחנו, יש לזכור מהי מהות התפילה ומדוע באים לביהכ”נ, וממילא אין מקום לדיבורי חול בזמן הזה.
מקורות: שו”ע או”ח סימן ד’ ומ”ב, סימן נ”ד סעיף ג’, סימן קכ”ה סעיף א’, מ”ב סק”א שם, סימן קכ”ז מ”ב סקי”ז, ערוך השלחן ס”ק ט’.