דין “הבא להרגך השכם להורגו”

שאלה:

האם דין “הבא להרגך השכם להורגו” הוא רק אם הרודף עושה פעולות אקטיביות להרוג את הנרדף, או הדין קיים אפילו אם הרודף פעם ניסה להורגו ועכשיו הוא פסיבי אך נראה שהוא זומם מחשבות רשע?

תשובה:

יחיד או ציבור שיש להם בודאות כונה עוינת עד כדי סכנת חיים כלפי יחיד או ציבור (כמו, שכבר עשו מעשה הריגה בעבר) חל כלפיהם הכלל של “הבא להרגך השכם להרגו”.

דין במקורות:

פרשת פנחס: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צוֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר.

מדרש תנחומא: צרור את המדינים, למה? כי צוררים הם לכם, מכאן אמרו חכמים בא להורגך השכם להרגו, ר’ שמעון אומר שכל המחטיא את האדם יותר מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיאו הורגו בעולם הזה ולעולם הבא. שתי אומות קדמו ישראל בחרב, מצרים ואדומים, שנאמר “ארדוף אשיג אחלק שלל”, “ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך”, ושתים בעבירה מואב ועמונים, על אלו שקדמו בחרב כתיב “לא תתעב אדומי וגו’ לא תתעב מצרי”, ועל אלה שקדמו בעבירה “לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'”.

כלומר שלמחטיא יש כל הזמן הגדר של הבא להורגך אע”פ שכעת הם אינם פעילים ולכן הותר דמם לכתחילה.

הבא במחתרת – אין לו דמים

פרשת משפטים: אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ.
במסכת סנהדרין דף ע”ב ע”א: [משנה] הבא במחתרת נידון על שם סופו. היה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו דמים – חייב, אם אין לו דמים פטור. [גמ’] אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת – חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. והאי מימר אמר: אי אזילנא – קאי לאפאי ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי – קטלינא ליה. והתורה אמרה: אם בא להורגך – השכם להורגו.

מחלוקת בין היראים לבין רש”י האם ההיתר להרוג הבא במחתרת לכתחילה או בדיעבד:

רש”י חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו וכשרואה שאחר נוטלו ושותק, הלכך יודע הגנב הזה שבעל הבית עומד על ממונו להצילו, ומימר אמר הגנב: אי אזילנא לגביה קאי באפאי, ואי קאי קטילנא ליה, ואמרה לך תורה: אין לו דמים ומלמדתך מאחר שהוא בא להרגך השכם אתה להרגו

לכן אם זרחה השמש עליו, אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג, אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות.
כלומר שהתרת דמו של הבא במחתרת היא בדיעבד היות שהתיר את עצמו למיתה – כמתאבד.

ספר יראים: וטעמא מפרש רבא בגמרא אין אדם מעמיד עצמו ויודע שיעמוד בעל הממון ועל דעת להורגו הולך ואמרה תורה הבא להורגך השכם להורגו. והמוסר חברו ביד עובד כוכבים אפי’ בדבור נקרא רודף מזה הטעם כיון שאם יעמוד אדם עצמו על ממונו יהרגהו כאלו להורגו מסרו.

כלומר גנב שבא במחתרת בא כדי להרוג והריגתו היא תקנתו.

הבדל הלכתי אם לכתחילה או בדיעבד

רמב”ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פ”א הלכה י”ג: כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו.

שו”ת יחל ישראל סימן נ”ב: יש הבדל בין ישראל לבין גוי, שלישראל רק בדיעבד כאשר אין ברירה אחרת מותר “השכם להורגו” וזה נלמד מי הבא במחתרת ולכן איתא בחז”ל בלשון זה, כאן אמרה תורה הבא להרגך השכם להורגו. ואילו בגוי הפסוק אומר “צרור את המדינים והכיתם אותם” איתא בחז”ל, מכאן אמרו וכו’, ולא נזכר הלשון אמרה תורה. והחילוק פשוט, שלגבי גויים דין זה הוא סברא ולא שייך הדין של יכול להציל באחד מאבריו ולא להורגו – ותמיד יהיה ההורגו פטור, משא”כ בישראל הוא דין תורה, והוא דוקא בהורגו באינו יכול להציל באחד מאבריו.

מכת מנע

המאירי כתב בפירושו על סוגיה: והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו, והיכן אמרה, פירשוה במדרש תנחומא “מצרור את המדיינים כי צוררים הם לכם”. מעתה, המקור לכלל של הבא להרגך השכם להורגו, הוא בצו האלקי לצרור את המדיינים ולהכותם, וזאת מתוך ידיעת הקל בבירור מוחלט כי צוררים הם לכם. ולכן, כאשר אומה חשה בודאות מוחלטת (כעין צו אלוקי לגבי מדין) באויביה הזוממים להתנכל לה, רשאית היא לפתוח במכת מנע, מתוך הכלל הבא להרגך השכם להורגו.

וכן הוא הדין גם לגבי יחיד החש בודאות שאויבו זומם להכותו נפש או לגרום לו שיוכה נפש, מותר להשכים ולהרגו, וכזה היה מקרהו של ר’ שילא שהרג לאותו אדם שהלך להלשין עליו בפני השלטונות, מתוך הנימוק “והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו” (ברכות דף נ”ח ע”א).

המוסר ומלשין

במסכת ע”ז דף כ”ו ע”א: תני רבי אבהו קמיה דר’ יוחנן: העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה – לא מעלין ולא מורידין, אבל המינין והמסורות והמומרים – היו מורידין ולא מעלין. רש”י מסורות – מלשינים לשקר המוסרין ממון חבריהם ביד עובדי כוכבים אנסין.

בזמן מלחמה כל הגויים נחשבים לאויבים

תוספות: ולא מורידין – וא”ת הא אמרינן במסכת סופרים כשר שבכנענים הרוג וי”ל דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה ומביא ראיה מויקח שש מאות רכב בחור ומהיכן היו מ”הירא את דבר ה'”, ואע”פ שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות מכל מקום אין מורידין דרבינהו בקרא להתירא דכתי’ “והיה לך למס ועבדוך”.

רמב”ם הלכות חובל ומזיק פ”ח ה”י: מותר להרוג המוסר בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות, ומותר להרגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו ואפילו ממון קל הרי התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרין לו אל תמסור, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו מצוה להרגו וכל הקודם להרגו זכה.

דין ציבור עוין – חייב להיות מעשה שיוכיח על כוונה העוינת

המכנה המשותף לשתי המקרים “הבא במחתרת” ו”צרור את המדיינים” שיש או שהייתה כוונה עוינת.

ולכן מעתה, האם חל על סתם ערבי יהיה חובה, או היתר להרגו, משום בא להרגך וכו’. שהרי דין רודף ודאי שאין לו, שכן סתם ערבי אינו רודף בשעה זו שום אדם כמובן מאליו. ואפילו בא במחתרת שידעה תורה שמוכן הוא להרוג, אין עדיין שום מצווה בהריגתו אלא רשות בלבד, וערבי סתם, גם דין בא במחתרת אין לו, שאין הוא עושה שום מעשה המוכיח על כונה אפשרית זאת, ומנין להם היתר בהריגתו.

ואולי חושבים אותם “רבים” משום העוינות הכללית של הצבור הערבי כלפינו, ויהיה זה כדין “צרור את המדיינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם”.

זו טעות חמורה ביותר:

1) שהרי במדיינים היתה כוונה להעביר על דת ואפילו שחלף הסכנה המיידית עדיין יש סכנה לעתיד, והתורה התירה את דמם לכתחילה. לעומת הערבי הבודד כל עוד שאין לו כוונות מיידיות המוכיחות איזשהו עוינות הרי זה דומה ל”זרח לו השמש”.
2) הרב חיים דוד הלוי (בתחומין א’), מבדיל בין מלחמה נגד האומה לבין “הבא במחתרת” שהוא בודד במערכה ומדמה למלחמת המדיינים שהייתה גם מערכת מלחמתית נגד כלל האומה ובמקרה כזה אפשר להרוג גם לאחר זמן. ועל כן לא יהיה מותר להרוג כל אדם בודד שעדיין לא הוכיח כוונות זדוניות כלשהו, ואמנם משום הגנת האומה מותר לקדש מלחמה על בודד כמו על עם צורר כמדין.

סיכול ממוקד

ואם תחליט מנהיגות העם ביום מן הימים על עם מסוים שמכין הוא מלחמה נגד ישראל, מותר יהיה להכותו ראשונה במלחמת מנע, אך לא הותר להרוג יחידים ובודדים ממנו, כשם שלא הותר להרוג סתם מדינים בודדים אלא במלחמה כוללת. אך מאידך אם תחליט הממשלה שיש ראיות ספציפיות נגד יחיד העלול לבצע אקט עוין כל שהוא נגד יחידים על חל הכלל הבא להרוגך – השכם להרגו. בסמכות זו רק מומחה יכול לקבוע.