הנצחת שם

הרה”ג יגאל צפירה שליט”א,
ר”מ מחלקת דיינות בית אריאל

שאלה:

אדם תרם מגרש וכן סייע בממון לבניית בניין למטרת מכון מחקר תורני. לאחר מות התורם הונצח שמו בחזית הבנין ע”י ראשי המכון. לאחר זמן, עקב קשיי תקציב, נמכר המגרש והבנין. בדעת הקונים להקים ישיבה במקום, וכן בדעתם להנציח שמות אחרים בחזית הבנין. ויש לדון, האם מחויבים ראשי המכון להמשך הנצחת שם התורם? נקודה נוספת שיש לעיין, באם יש המשך חיוב, האם מהני הנצחת השם על שלט או לוח באחד מחדרי הבנין, או שהמשך החיוב הוא בסדר גודל הראשון, דהיינו, בחזית הבנין?

תשובה:

א. מכירת המגרש והבנין לאחרים
כתב בשו”ע (יו”ד רנט ג) “ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת… אם לא נשתקע שם בעליה מעליה אין יכולים לשנותו לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה יכולים לשנותו”. וברמ”א (שם) כתב: “וכל זמן ששם בעלים חקוק על הכלים שנתן, לא נשתקע שם בעליה”.
ובנדון דידן: כיוון שהקונים אינם מוציאים אותו לחולין אלא למטרת הקמת ישיבה מותר למוכרו, וכפי שכתב הט”ז (או”ח קנג סק”ו) בדין בית כנסת של כרכים שאסור למכרו, היינו אם לא יהיה אח”כ בית כנסת ביד הקונה, אבל אם ישאר בית כנסת ביד הקונה מותר. וכן כתב במנחת יצחק (ח”ב עו ד) דמה שמונצח שמו זהו רק לעניין זכות לפרסם את הנותן, ואין זה דין ממון בחפץ שיוכל לעכב על הציבור מלמכרו ע”ש באריכות.

ב. זכות מתנדב דבר לכתוב שמו עליו
כתב בשו”ת הרשב”א (ח”א תקפא): “מי שהקדיש ביתו, ובא המקדיש לכתוב שמו עליו, אין הציבור יכול לעכב מן הדין, ולא מן הראוי. ובכמה מקומות בקהילות הקודש נוהגים כן, וזו מידת חכמים היא כדי ליתן שכר לעושי מצוה, ומדת התורה היא שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה” ע”כ.

וכן פסק הרמ”א (יו”ד רמט יג) וז”ל: “ומ”מ מי שמקדיש דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן”, וכן הובא במשנה ברורה (או”ח קנד סקנ”ט).

וכתב בנקודות הכסף (יו”ד רמט יג) וז”ל: “עוד משמע שם ברשב”א (הנ”ל) דאפילו הקדיש כבר, מותר שיכתוב שמו עליו, ואין הציבור יכולים לעכב עליו”, ע”ש.

העולה מן האמור, דזכות שמורה לו למתנדב לתבוע הנצחת שמו על הדבר שהקדיש אע”פ שלא התנה מתחילה.

ג. זכות הנצחה לאחר מכירת ההקדש
כתב באגרות משה (או”ח ח”ג כו) דברים שנמכרו בבית הכנסת למתנדבים ונכתב שמם עליהם, אם רוצים למכרם מ”מ צריכים להודיע לקונים הראשוניים וינציחו את שמם על הדברים שנקנו במקומם ואם צריך להוסיף ממון יוסיפו הראשונים.

וכן בשו”ת שבט הלוי (ט רה) נשאל בבנין ישן שהיה נקרא על שם הנדבן, וכעת רוצים למוכרו ולקנות חדש, והשיב שזכות הנדבן קיימת לעולם וע”כ מן הדין והיושר להעביר הזכרת זכותו מבנין הישן לבנין החדש ע”ש.
ובשו”ת מנחת יצחק (ח”ב עו ד) דן במי שנדב לבית המדרש כלי קודש ושמו חקוק עליו, ונגנבו מבית המדרש וכעת דורש התורם שבכספי הביטוח יקנו כלי קודש אחרים ויוחק שמו לזכרון, ופסק דנראה שהנותן יש לו זכות לתבוע מהציבור שיזכירו את שמו על דבר המצוה שניה שקונים.
וכן נראה מדברי שו”ת הרדב”ז (תשלח), שכתב וז”ל: “שאלת אודיעך דעתי בראובן שהקדיש קרקע שיהיה שכירותו לעניים אם יכולים ז’ טובי העיר והגבאים למכרו או להחליפו. תשובה – אם המכירה או החלוף אשר אמרת יש בה תועלת לעניים לפי ראות ב”ד הדבר ברור שהם רשאים למכרו או להחליפו דכיון דמגיע תועלת מאי איכפת ליה למקדיש. ואי משום שיקרא שמו על הקדשו, הרי יכולים לפרסם ע”י הכרזות ושטרות שזה הקדשו של פלוני שהחליפוהו או שמכרוהו וקנו בדמיו את זה ומעשים בכל יום במצרים ואין מוחה בידם” ע”כ.

העולה מן האמור דמי שנדב דבר והנציח שמו עליו זכות זו שמורה לו לעולם. וע”כ אם הגבאים רוצים למכרו עליהם לפרסם שמו במה שקנו תחתיו וכיו”ב.

ד. במכירת הקדש יש להנציח בצורה הולמת את המקדיש
בספר בשערי בית הדין* (ח”ג עמ’ 280) מובא פסק בית דין רבני בענין מכירת בית הקדש ע”ש ג’י קוריל ז”ל. בפסקם התירו מכירת הבניין וחייבו את ראשי המוסד לקבוע אבן שיש גדולה בחזית הבנין שתציין כי הבנין החדש נבנה מכספי המקדיש לטובת המוסד. וכך דבר צדקתו של המקדיש תודע לכל ותהיה לזכר עולם. ובמסקנות בית הדין סעיף ג נכתב: במכירת הקדש בית הדין פועל להנצחה הולמת של המקדיש.

ה. הנצחת המקדיש ע”י ראשי המוסד לאחר מיתת המקדיש
לפי האמור לעיל, מי שהנציח שמו על הקדשו זכותו שמורה לו אף לאחר מכר וחובת הגבאים להבטיח המשך זכרון שמו. ועדיין יש לדון בנדון דידן, שלא הנציח שמו בחייו אלא לאחר מיתתו הנציחוהו ראשי המוסד, האם גם באופן זה שמורה לו זכות הנצחה לאחר מכר.

והנה בשו”ת הרשב”א (ח”א שעה) נשאל “במי שזיכה מעות לקנות מצבה על קבורת פלוני שמת, ואח”כ חזר בו המזכה ואומר שהמת לא זכה לפי שאינו בעולם, והרי הוא כמזכה לחמור דלא קנה, והלה טוען שהמת זוכה בכל מה שהוא לכבודו, והביא ראיה מאותה ששנינו בשקלים (ז) מותר המת ליורשיו, וכו’. תשובה: הדין עם מי שנתן על ידו והראיה מאותה שבשקלים, והמצבה שמעמידים על הקבר אין לך כבוד גדול יותר מזה למת” ע”כ.

וכן פסק הרמ”א (חו”מ רי ג) וז”ל: “המקנה דבר למת כל שהוא לצורך קבורתו וכבודו קנה”.

סיכום:

והנה בנדון דידן יש להבטיח המשך הנצחת שם התורם, מן היושר ומן הדין:
א. מן היושר – כפי הנ”ל זכות הנצחת השם היא אפילו לא התנה, ומטעם מפרסמים עושי מצוה, ואף דזכות התביעה להנצחה יתכן שהיא רק בחייו ולא לאחר מותו, וכן יתכן שליורשים אין זכות תביעה אלא רק לתורם, אולם עכ”פ טעם מפרסמים עושי מצווה קיים אף לאחר מותו, ולכן מן היושר להבטיח המשך הנצחת השם.
ב. מן הדין – בנידון דידן שהנציחו שמו לאחר מיתתו זכה בזה וכדברי הרשב”א דכל לכבודו קנה. והרי דינו כהנציח שמו בחייו שמחויבים להמשך הנצחת השם לאחר מכר הבניין בצורה הולמת, כפי שהיה בראשונה, דהיינו בחזית הבנין.