זכות שימוש בכוורת ליד פרדס

הרב זלמן נחמיה גולדברג

ראשי פרקים

א. אם בעל הפרדס מוחה בבעל הכוורת
ב. פטור בעל הדבורים מדין מזיק
ג. חיוב בעל הדבורים מדין נהנה
ד. חזקת שימוש מחוסר מחאה
ה. אם הפסקה זמנית מבטלת חזקת שימוש

שאלה: ראובן יש לו כוורת דבורים והעמידם על יד פרדס שמעון. ודרך הדבורים שמוצצין פרחים שמוציאים העצים. ועכשיו בא לוי ורוצה ג”כ להעמיד כוורת על יד פרדס שמעון. האם ראובן יכול למחות ביד לוי בטענה שלא ישאר די פרחים עבור דבורים שלו, שכן ידוע אצל מגדלי דבורים לכמה עצים זקוקה כוורת, ואם מעמידים עוד כוורת זה ממעט הדבש שעושין הדבורים.

א. אם בעל הפרדס מוחה בבעל הכוורת
תשובה: בראשונה יש לדון אם שמעון יכול למחות ביד ראובן שלא יעמיד דבורים סמוך לפרדס שלו. ומסתבר שיכול למחות שלא יאכלו פרחים שלו. ואף שאין הפסד לשמעון מה שהדבורים מוצצין הפרחים, שאין הפירות מתקלקלים מחמת זה, וא”כ הרי זה כזה נהנה וזה לא חסר? מ”מ גם בזה נהנה וזה לא חסר יכול למחות וכמבואר בתוס’ ב”ק כ,ב ד”ה הא וכן כא,א ד”ה כהדיוט ופסק הרמ”א כן בחו”מ סימן שסג,ו, וז”ל: “ודוקא שכבר דר בו [פטור בזה נהנה וזה לא חסר] אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אע”ג דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל החצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול אלא שאינו רוצה אין כופין לעשות בחינם”, עכ”ל. וא”כ בנידון דידן יוכל שמעון למחות ביד ראובן שלא יעמיד כוורת דבורים, שהרי אם רוצה יכול להביא כוורת דבורים שלו או יכול להשכיר פרדסו לאחרים שיעמידו שם כוורת דבורים.

אכן קשה ממה שאמרו בגמ’ ב”ב יח,א: “מרחיקין את המשרה מן הירק וכו’ ואת החרדל מן הדבורים וכו’ר’ יוסי מתיר בחרדל מפני שיכול לומר עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוראי הרחק דבורך מן חרדלאי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי וכו’ ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי ליה אי בבינתא [גרעין הזרע] לא משכחת ליה [הדבורה לפי שהוא טמון בשביטו] אין בטרפא [ואם יאכל העלה] הדר פארי [חוזר וצומח]”, ע”כ. והנה יש לעיין, לר’ יוסי מה טענה היא מבעל חרדל שהדבורים מזיקים לחרדל, אם הכוונה שיטען בעל החרדל לבעל הדבורים אם אתה מעכב אותי מלסמוך חרדל אני אעכב עליך לסמוך דבורים ובע”כ נצטרך להסכמת הדדית, אבל אם אינם באים להסכמה, כל אחד מעכב על השני, או שהכוונה, כיון שכל אחד מזיק לשני לכן בטל דין הרחקה וכל אחד יכול לסמוך. והנה המתבאר בסוגיה שם שר”י סובר שעל
-379-
הניזק להרחיק עצמו במקום שאינו מזיק בגירי דיליה. ולפי זה יוצא שאין בעל החרדל יכול למחות בבעל הדבורים שלא יעמיד דבורים סמוך לחרדל, וקשה על מה שהעלנו שיכול בעל הפרדס למחות בבעל הדבורים שלא יסמוך דבורים לפרדסו.

ב. פטור בעל הדבורים מדין מזיק
הרמב”ן במלחמות ב”ב פ”ב ד”ה ה”ג כתב בדעת ר’ יוסי שכל אחד מהם, דהיינו בעל החרדל ובעל הדבורים, יכול לעכב על חבירו וצריכים כל אחד להרחיק חצי הרחקה. ועוד מתבאר שם שאם הדבורים הזיקו לחרדל אם היה בדבורים קנין מן התורה היה חייב לשלם כדין מזיק בשן, רק כיון שאין בדבורים קנין מן התורה אלא מדרכי שלום לכן אינו חייב לשלם אבל חייב להרחיק [ועיין באור שמח פ”א מנזקי ממון ה”א שכתב כן בדעת הרמב”ם, שיוני שובך ודבורים אינו חייב על היזקן כיון שאין קנין אלא מדברי שלום, ולא הזכיר שכך מפורש ברמב”ן] לכתחילה.

והנתיבות בסימן קנה סקי”ז כתב שדברי הרמב”ן דחוקים וכתב בזה טעם אחר, למה אינו חייב לשלם מדין שן, וכן בשאר הרחקות ששנינו בהלכות שכנים למה לא יתחייב מדיני מזיק כמו עורבים שאוכלין דם ומלכלכים הפירות (ב”ב כג,א), שיש לדמות הדם לדליל שנטלו תרנגול שחייב בעל הדליל (ב”ק יט,ב)? וכתב לחדש שלא חייבה תורה לשלם כשמזיק על ידי ד’ אבות נזיקין רק כשאפשר להחזיק ברשותו ולשומרן שלא יזיקו שאז חייבתו תורה בשמירתן וכשלא שמרן חייב בתשלומים, אבל הני המנויים בפ’ לא יחפור הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל ויתבטל תשמיש זה ברשותו ולא חייבה תורה לבטל תשמישן, ומה שחייבין להרחיק זהו מדין נזקי שכנים ולא מדיני מזיק ומדין נזקי שכנים חייב גם לבטל תשמישים.

הנה דעת חכמים החולקין על ר’ יוסי סוברים שאין הדבורים מזיקים לחרדל, ומעתה נראה שכיון שאין בעל החרדל יכול למחות בבעל הדבורים שלא יסמוך לו דבורים לדעת חכמים שהרי אין הדבורים מזיקים, אף שלהלכה נפסק כר’ יוסי שאין חיוב להרחיק חרדל מדבורים כיון שאין הנזק בא מיד ואינו גירי דילה וכמו שנפסק בסימן קנה סעיף לא, מ”מ נראה שאין חיוב להרחיק את הדבורים מהחרדל, אף שלר’ יוסי דבורים מזיקים לחרדל. וטעם הדבר או משום שגם היזק הדבורים לחרדל אינו נחשב לגירי דיליה [ובסמ”ע שם סקע”א כתב שאין הדבורים מזיקין לחרדל, ואולי סובר שבזה הלכה כחכמים ולא כר’ יוסי] ור”י שאמר שמזיק לחרדל ולכן צריך להרחיק, לדבריהם של חכמים אמר כן, אבל הוא עצמו סובר שאינו חייב להרחיק. ומעתה אם בעל החרדל אינו יכול למחות בבעל הדבורים ממילא אין לו לבעל הדבורים חזקה.

ג. חיוב בעל הדבורים מדין נהנה
אכן נראה שבנידון דידן, שהדבורים אוכלים ומוצצים פרחים הצומחים באילנות ובזה עושים הדבש, בזה יש לחייב לבעל הדבורים לשלם לבעל האילנות מדין נהנה וכמו שכתבנו לעיל. ומדין נהנה אין לפוטרו מטעמים שפטרו את בעל הדבורים מדין מזיק, שהנה טעם הנתיבות שכל שלא ניתן לשמור את המזיק פטור מדין מזיק לא שייך אלא כשבאין לחייבו מדיני מזיק. ויש להטעים סברת הנתיבות לפי מה שחקרו אחרונים בגדר חיוב מזיק אם גדר חיובו הוא על מה שלא שמר ממונו שלא יזיק או גדר חיובו הוא שחייב על מעשה שורו כאילו הוא עצמו הזיק. אם נאמר כדרך הראשון מובנת סברת הנתיבות, שלא חייבה תורה אלא ביכול לשמור ולא שמר, אבל לא כשאינו יכול לשומרו. ואף שהיה בידו לא להחזיק דבר המזיק מ”מ לא זה שחייבה
-380-
תורה למנוע מלהחזיק דבר המזיק אלא חייבה לשמור, וכל זה בבואנו לחייבו מדין מזיק. אבל כל שחיובו מדין נהנה שחייב גם בנהנה באונס וכמו מקיף חבירו מד’ רוחות (ב”ב ד,ב) שחייב הניקף לשלם אף שהיה אנוס בהנאתו, וכן בשאל בהמה ומת וטבחוה יתומים ואכלוה שמשלמים דמי בשר בזול מדין נהנה, אבל אינם חייבין לשלם דמי בשר במחיר הנמכר מדין מזיק, שאנוסים הם שלא ידעו שאין הבהמה של אביהם (כתובות לד,ב), הרי שמדין נהנה משלם גם אנוס. וא”כ מה מקום לפטור לבעל הדבורים ממה שנהנה מפרחי אילנות של חבירו? ומה שפטור לר’ יוסי בדבורים שאוכלין את החרדל צריך לומר שמדובר שאין בעל הדבורים נהנה מאכילה זו שאין באכילתן את החרדל משום עשית דבש או שבזמנם לא העמידו כוורות על יד חרדל של אחר אלא השכנים ולא באו אנשים ממרחק להעמיד כוורות על יד פרדסים של אחרים ולכן אין בעל הדבורים משלם מדין נהנה, שאין בעל הפרדס חסר, שהרי לא היה לו למי להשכיר חצירו להעמיד כוורת. וגם אם יש אחד או שנים מ”מ יש די פרחים עבור כולם וא”כ אין כאן חסר רק נהנה ופטור. משא”כ זמנינו שמקובל שאנשים מכל הארץ באים ומעמידים כוורת על יד פרדסים א”כ הרי בידו להשכיר הפרדס, ולכן גם אם אינו משכירו מ”מ אם העמיד אחד ומיחה בו חייב המעמיד לשלם מדין נהנה.

וכן לטעם הרמב”ן שאין מחייבין נזק הדבורים מדין שן המזיק, משום שדבורים אין בהם קנין גמור רק מדרכי שלום, גם בזה נראה שמדין נהנה הוא חייב שמ”מ נהנה הוא, וביותר שנהנה מהדבש, והדבש הרי קונה בהם קנין גמור. ומצינו בקונה קרקע מגוי שנעשה הקרקע הפקר שעכו”ם משעה שקיבל מעות נסתלק וישראל לא קנה עד שיגיע שטר לידו, ונפסק בחו”מ סימן קצ”ד שהזוכה מן ההפקר חייב לשלם דמי הקרקע לישראל הראשון. ובנתיבות שם סק”ה כתב שאחד מן הטעמים לחיובו הוא משום שנהנה הזוכה מהראשון, שמחמת שנתן מעות הפקיר הגוי. וא”כ נראה שגם בזוכה מהדבש שעשו הדבורים מפרחים של אילנות של אחר חייב הזוכה בדבש לשלם מה שנהנה מהפרחים. וגם נראה פשוט שחייב מדין נהנה אף בזכה רק מדרבנן בדבר שהגוזל ממנו חייב משום דרכי שלום.

ד. חזקת שימוש מחוסר מחאה
מעתה נראה שכיון שיכול בעל האילנות למחות ביד בעל הדבורים שלא יסמוך לו כוורת ולא מיחה זכה המעמיד באילנות לענין זה שחייב להעמיד לו אילנות והרי זה כמחזיק בתשמישים בחצר חבירו שזכה, ולכן אם בא אחר ורוצה להעמיד עוד כוורת באופן שעל ידי כך יחסר פרחים לכוורתו ויתמעט דובשם יכול למחות ביד השני.

והנה בנידון דידן שקודם החזיק ראובן בהעמדת דבורים וכמה שנים הפסיק, וזכה אז לוי. ואחר שזכה לוי חזר ראובן ומבקש להעמיד כוורת, שנראה שכל שהפסיק והעמיד לוי זכה, שגם אם נאמר שלא הפסיד ראובן חזקתו מה שהעמיד לוי מ”מ זכה בפרחים הן בחלק ששייכים לבעל האילנות (שמעון), והן בחלק שזכה ראובן.

ה. אם הפסקה זמנית מבטלת חזקת שימוש
יש להסתפק בראובן שהחזיק כמה שנים ואחר כך הפסיק וחוזר ומבקש להעמיד אם בעל האילנות מעכב על ידו, שכל שהפסיק חזר בעל האילנות וזכה בפרחים, או שכיון שלא השתמש בעל האילנות בפרחים לא החזיק ונשאר הזכות לראובן, וצ”ע.