זמן פורים בספסופה

הרב שאר ישוב כהן

ראשי פרקים

א. ספסופה סמוכה לגוש-חלב
ב. מעמדה של גוש-חלב
ג. סמוך ונראה לכרך של נוכרים
ד. העדר עשרה בטלנים בגוש-חלב
ה. ההבחנה בין סמוך לבין מחובר
ו. מסקנה: מעיקר הדין ולחומרא

א. ספסופה סמוכה לגוש-חלב
המושב ספסופה שוכן בין מירון לבין גוש-חלב. המרחק מספסופה לגוש-חלב הוא פחות ממיל (כחצי ק”מ). גוש-חלב מוזכרת במשנה בערכין ט,ו כמוקפת חומה, וכך נאמר בה: “מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כגון: קצרה הישנה של ציפורים וחקרה של גוש-חלב.” ברור שחקרה היא מקום בתוך גוש-חלב או על ידה, כמו שמפרש רש”י בערכין לב,א ד”ה קצרה: “שם עיר קטנה שמחוץ לציפורי”. ואם כן עדיין צריכים אנו לזהות, “חקרה” זאת איפה היא בדיוק, ומה המרחק בינה לבין המושב ספסופה. באנציקלופדיה אריאל מאת המנוח ד”ר זאב וילנאי ז”ל מצאתי: “בראש ההר היתה מצודתה: חקרה של גוש חלב.”
<לחץ לקבלת איור t-12-37>
-450-
ארכיאולוג ירא שמים ומומחה אישר, שגוש-חלב של היום היא גוש-חלב המוזכרת במשנה בערכין. ואם כן, בפשטות ספסופה נכללת בגדר סמוך ונראה, גם על פי הפשט בדברי מרן השו”ע, דבעי שגם ה”נראה” יהיה במרחק מיל.

אלא שנתעורר ספק לנוכח דברי ברכי-יוסף באו”ח תרפח,ח, שכרך שהיה מוקף חומה וננטש מיהודים וישבו בו גויים ולא קראו בו מגילה, בטל ממנו דין כרך מוקף, ודינו כפרוז. גוש-חלב מיושבת היום רק בגויים – נוצרים ומוסלמים.

ב. מעמדה של גוש-חלב
על פי החוקרים, גוש-חלב דהיום היא היא הנזכרת במשנה הנ”ל. חז”ל (בספרי דברים, בתוספתא שבועות ובבבלי פסחים נג,א ומנחות פה,ב) העידו שגוש-חלב היתה משופעת בשמן-
-451-
זית. בספרי (דברים לב,יז) דרשו עליה את הפסוק “ושמן מחלמיש צור”. בקהלת רבה ב,ה מובא שלא חסר בגוש-חלב דבר, ועליה נאמר “ארץ לא תחסר כל בה” (דברים ח,ט), עד שיש בה אפילו משי מיוחד שבקש קיסר רומי להביא לו.

השרידים שנמצאו בכפר ג’ש דהיום הם שרידי בתי-כנסת עתיקים, קברים קדושים מפורסמים במסורת ישראל – כמו קברי התנאים שמעיה ואבטליון, וקבר יוחאי אביו של רבי שמעון, ועוד מערות קבורה עתיקות. שרידים אלו מוכיחים שג’ש של היום היא היא גוש-חלב. מסתבר, שבראש הפסגה שלה נמצאה “החקרה”, שבמשנה נאמר שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן-נון.

מתוך כתבי נוסעים וחוקרים ברור שהיה ישוב יהודי בגוש-חלב גם בימי הביניים, וביחוד בתקופה הערבית. ר’ בנימין מטודלא היה בארץ לפני למעלה משמונה מאות שנה, וכתב בספר מסעותיו “שהלך לג’ש, ובה כמו עשרים יהודים”. מאוחר יותר – בשנת ד’ אלפים תתקע”א, דהיינו לפני כשבע-מאות ושמונים שנה – סיפר ר’ שמואל ב”ר שמשון: “ועמדנו שם ועשינו פורים. לשם יש אנשים טובים בעלי חסדים, ובכל מקום בואנו לשם יוצאים עמנו יותר משני מנינים לכבוד הראש גולה.”
רבי אשתורי הפרחי כתב בספרו כפתור-ופרח: “ואני בבואי אל הארץ הקדושה בחסד עליון, שמעתי כי בגוש-חלב היו קורין את המגילה י”ד וט”ו באדר.” אמנם לא נתבאר איזה משני ימים אלו היה עיקר ואיזה טפל. ספק זה נפשט מדברי ה”ר יחיאל מיכל טיקצ’ונסקי זצ”ל, בעל לוח א”י, שכתב בספרו “ספר ארץ-ישראל” עמ’ מה:
“וכן היא גם גוש-חלב (8 ק”מ צפונית-מערבית לצפת) מנחלת אשר (שבמשנה ערכין דף לב נמנית בין העירות המוקפות – “חקרא של גוש-חלב”, היינו מבצר גוש-חלב), והיא נקראת עוד היום בפי הערבים בשם ג’יש, ומלפנים נקראה ג’יש-חליב. וכיון שהכפתור-ופרח פ”ח (דף קסא הוצאת לונץ) מעיד שבזמנו קראו בגוש-חלב בי”ד וט”ו – נכון להחמיר גם שם, ולקרוא גם בט”ו.”
הרי שעיקר קריאת המגילה בגוש-חלב היא בי”ד, והקריאה בט”ו היא רק חומרא, ובודאי שבט”ו יש לקרוא בה בלא ברכה.

ג. סמוך ונראה לכרך של נוכרים
כל זאת באשר לקריאה בגוש-חלב, אולם כיון ששם יושבים כיום רק גויים, אין זו שאלה מעשית לימינו. השאלה הינה מעשית לגבי המושב ספסופה, אשר כאמור הוא סמוך לגוש-חלב. למרות ההלכה הברורה באשר לקריאה בסמוך ובנראה לכרך (כפי שנוהגים כיום בירושלים רבתי), עדיין נותר ספק באשר לספסופה, כיון שבכפר ג’ש יושבים כיום רק גויים, ויתכן – כפי שכתב החיד”א בברכי-יוסף – לכרך מוקף שכזה אין דין סמוך ונראה.

שאלה כזאת באה לפני גדולי ישראל בימים שבין מלחמת השחרור בתש”ח לבין מלחמת ששת הימים בתשכ”ז – במשך כתשע-עשרה שנה שבהן היתה ירושלים העתיקה בידי הערבים, ממלכת ירדן. הפקפוק נולד, כיון שבתלמוד הירושלמי (מגילה פ”א ה”א) הובא: “חרב הכרך ונעשה של נכרים – אית חמי: בו אין קורין, חוצה לו קורין?!” דהיינו: מאחר שבכרך עצמו אין מי שקורא בט”ו, כיצד נחייב לקרוא מחוצה לו ביום ט”ו?!
הרי”מ טיקוצ’ינסקי בספר א”י הנ”ל הכריע למרות זאת לקרוא בט”ו. הוא הסתמך על כמה טעמים, ומהם:

-452-
א. גרסא אחרת בירושלמי, כמובא בדברי הרמב”ן, הריטב”א והר”ן במס’ מגילה, לפיה כלל לא מדובר על סמוך לכרך שחרב, אלא על מוקפות חומה בחוץ-לארץ.
ב. דעת הר”ן והגר”א בביאוריו לשו”ע או”ח סי’ תרפ”ח, שאין לקרוא את דברי הירושלמי בתמיהה, אלא בניחותא. דהיינו: הירושלמי קובע בחיוב, שאע”ג שבו אין קורין, חוצה לו קורין.
ג. ירושלים החדשה עדיין סמוכה להר-ציון, שנשאר בידינו גם באותן תשע עשרה שנה.
אמנם היו שהחמירו על עצמם לקרוא בירושלים החדשה גם ביום י”ד, משום שחששו לשיטת הרמב”ן והרשב”א, שפסקו כרבי יהושע בן לוי “כרך שאין בו עשרה בטלנין, קורין בי”ד”, והרי באותה עת בירושלים העתיקה, מוקפת החומה, לא היו עשרה בטלנים. לשיטה זו חששו גם החיד”א בברכי-יוסף, כנזכר לעיל, וגם בעל יד-אפרים. למרות זאת הסיק הרי”מ טיקוצ’ינסקי, “שכל הקהל יכול לסמוך על שאר הפוסקים, הרמב”ם והטוש”ע, שלא פסקו כן”, היינו שלא הצריכו עשרה בטלנים כדי לקרוא בט”ו.

מדברי השו”ע תרפח,א “כרכים המוקפים חומה… קורין בט”ו… ואפילו אין בהם עשרה בטלנים” משמע לכאורה כדברי הגר”א בביאורו שם, שפסק זה הוא דלא כרבי יהושע בן לוי. אמנם עיין בכף-החיים שם ס”ק ג, שהשו”ע הסביר, שגם ריב”ל לא הצריך דוקא עשרה שבטלים מעבודתם, אלא כל שגרים שם עשרה אנשים ההולכים בוקר וערב לבית הכנסת הרי הוא כאלו יש שם עשרה בטלנין. וכיון שבכל כרך יש בסתמא בית כנסת, והולכים לשם להתפלל כל בוקר וערב, ממילא אין צורך בעשרה בטלנים מיוחדים. אולם לפי זה כרך שאין בו כלל יהודים, יהיה דינו לקרוא בי”ד, ובודאי שכך יהיה הדין בסמוך ובנראה לו.

רבה של ירושלים ברוב אותן תשע עשרה שנה, ה”ר צבי פסח פרנק זצ”ל פסק לקרוא בירושלים בט”ו, גם בזמן שהעיר העתיקה היתה חרבה (עי’ מקראי-קודש עמ’ קכג ואילך). וכך נהגו כל הקהלות בירושלים – ספרדים, אשכנזים ותימנים. הרב פרנק זצ”ל הביא בשם ספר ארץ-צבי, שפשט שאלה זו מההלכה שספר-תורה שנמחק, הגליון שלו נשאר בקדושתו.

ד. העדר עשרה בטלנים בגוש-חלב
הרב פרנק זצ”ל הקשה שם על דברי בעל משנה-ברורה בביאור-הלכה (תרפח,ב) שמצד אחד פסק כדבר-משה, שכפר הסמוך לכרך שהיו קורין בט”ו ונעשה הכרך שמם, יקראו בי”ד; ומצד שני פסק כברכי-יוסף, שכרך של עכו”ם שאין בו ישראל כלל – ישראל הנכנס לכרך זה בפורים קורא בט”ו. מכח סתירה זו הוא פירש, שכוונת בעל ביאור-הלכה היא, שאם שמם הכרך לגמרי – ולא רק שיצא מרשות ישראל, אלא שנחרב לגמרי והפך לשדה בור, ולא ניכר כלל שהיה שם ישוב – בכהאי גוונא לא שייך כלל גרירה אחרי הכרך, שהוא שדה בור. אבל אם הכרך נעשה כרך של גויים – אז דעתו היא שיש לקרוא בט”ו, היינו: בסמוכים לו, וכן יהודי שיקלע לשם.

לפי”ז לכאורה גם בספסופה, הסמוכה לגוש-חלב יקראו בט”ו, אע”פ שגוש-חלב אינה מיושבת ביהודים. אולם עדיין קיים כאן החסרון של עשרת הבטלנים בגוש-חלב. לענין זה אי אפשר לסמוך על עשרת הבטלנים שבספסופה – עיין הערתו של ה”ר יוסף כהן שליט”א, למקראי-קודש (עמ’ קכו), שחילק בין סמוך לבין מחובר. במחובר לכרך (או עכ”פ בתוך בתוך שבעים אמה), אלא שאינו בתוך החומה המקיפה את הכרך, די בכך שיהיו עשרת הבטלנים במחובר ולא במוקף. אבל בסמוך –
-453-
אע”פ שהוא בתוך מיל, ולענין מקרא מגילה בט”ו היה מועיל – מכל מקום עשרת הבטלנים צריכים שיהיו בתוך המוקף. מבחינה זו ספסופה היא סמוכה לגוש-חלב, ואינה מחוברת לה.

עדיין היה מקום לדון אם אפשר לסמוך על עשרת הבטלנים שבספסופה, וזאת על פי חקירתו של ה”ר מרדכי יהודה הלוי פרום זצ”ל, ר”מ ישיבת מרכז-הרב (בספר כי-שרית – קובץ מאמרים לימי הפורים לזכרו של מנחם ישראל גנץ ז”ל – עמ’ 78). הוא חקר בשאלה אם “סמוך” נידון ככרך משום שהוא נגרר אחרי הכרך, או שהוא נחשב כ חלק מן הכרך. הוא מביא שם, שבחקירה זו תלויה השאלה אם בסמוך לכרך שאין בה יהודים קוראים בט”ו (היינו, אם ה”סמוך” נחשב כ חלק מן הכרך, ואז מה לי שאין בכרך יהודים, הלא בחלק אחר מן הכרך – ב”סמוך” – יש יהודים) או שאז קוראים ב”סמוך” בי”ד (היינו, לא יתכן ש הנגרר יהיה עדיף מהעיקר – בו אין קוראים, מחוצה לו קוראים?!). מטעמה של אותה חקירה יש לומר, שאם ה”סמוך” נהיה ל חלק מן הכרך, יועילו עשרת הבטלנים שבו כדי שיקראו גם בכרך בט”ו. אבל אם ה”סמוך” רק נגרר אחרי הכרך, לא יועילו עשרת הבטלנים שבו לכרך.

להלכה, כשם שאין ודאות שבסמוך לכרך שאין בו יהודים קוראים בט”ו (ומה שקראו בירושלים בט”ו הוא משום הצטרפות גורמים נוספים, כגון היות הר-ציון בידינו) כך אין ודאות אם עשרת הבטלנים שבספסופה יכולים להועיל כדי להחשיב אותה לכרך. ה”ר מרדכי פרום הביא את דברי הראי”ה קוק זצ”ל (מצות ראיה תרפח,ד) שהסמוך נדון ככרך מדין לא תתגודדו, וכתב שדברים אלו הם בניגוד לדעת הריטב”א שלא שייך בזה לא תתגודדו, משום שאלו מודים לאלו ואלו מודים לאלו. הוא ביאר שם שדברי הראי”ה קוק נאמרו לדעת הסבורים שהסמוך רק נגרר אחרי הכרך, אך אינו חלק ממנו. לאותן דעות, הרי כתבנו לעיל שעשרת הבטלנים צריכים להיות בתוך הכרך המוקף.

ה. ההבחנה בין סמוך לבין מחובר
החילוק בין “סמוך” לבין “מחובר” נידון גם לענין אופן מדידת הסמוך לכרך, שקוראים בו בט”ו כמו בכרך. לענין עירוב בשבת שנינו בירושלמי בעירובין ריש פרק כיצד מערבין:
מהו ליתן עיבור לעיר ? מילתא דר’ שמעון בן יוחי אמרה כן: נותנים עיבור לעיבור. אמר רבי שמעון בר יוחי: יכול אני לעשות שיהו מהלכין מצור לצידן, מטבריה לציפורין, ע”י מערות וע”י בורגנין. כאן להילוך וכאן לעיבור.

אמנם הרא”ש (עירובין פ”ה סי’ ג) פירש, שיתכן שעיבור לעיבור ניתן לתת רק לעיר גדולה, אבל עיר קטנה “לא תהא תוספת יתירה על העיקר”, אבל למסקנה הוא פוסק כר’ שמעון בן יוחי בירושלמי שנותנים עיבור לעיבור. כך פסק גם הרמב”ם (הל’ שבת כח,ב) ובשו”ע (או”ח שצח,ו) שכל זמן שאין יותר משבעים אמות בין בית לבית, אפילו מהלך כמה ימים, הכל מצטרף לעיר אחת, ומודדין מסוף הבית האחרון.

החזון-איש (או”ח קנא, קנג,ב) כתב שדין קריאת מגילה כדין שבת, ומדידת מיל לצורך קביעת “סמוך לכרך” נעשית מהבית האחרון, כל עוד אין הפסק בין הבתים יותר מאשר קמ”א אמה (שהם שבעים אמה ומשהו לבית זה, ושבעים אמה ומשהו לבית זה). הבתים הללו אין להם כלל דין סמוך לכרך, אלא הם חלק מהכרך עצמו. בקונטרס שכתב ה”ר אלעזר בריזל, ראש ישיבת פאר-הלכה
-454-
בירושלים, מצאתי שמכאן סמכם של אנשי השכונות בירושלים, שכולם קוראים בט”ו, אע”פ שהם מרוחקים מחומת ירושלים הרבה יותר ממיל.

אולם באותו קונטרס מובאת שיטה אחרת, היא שיטת הרב מחסלביץ, ה”ר משה כהנא זצ”ל, המחלק בין דין קריאת המגילה לבין דין שבת, ולדעתו מדידת המיל נעשית תמיד מחומת הכרך, וכל בית שאינו מוקף בחומה אינו נכלל בכרך אלא מדין סמוך בלבד, והיינו רק אם הוא נמצא בתוך מיל מחומת הכרך.

על סמך שיטת החזו”א נמצאו מחמירים בבני-ברק הקוראים את המגילה בשני הימים, כיון שבאופן של עיבור לעיבור נמצאת בני-ברק סמוכה ליפו. מאידך גיסא, על סמך שיטתו של הרב מחסלביץ יש בירושלים הקוראים את המגילה בי”ד, לחומרא, אם הם רחוקים מחומת ירושלים יותר ממיל. הרי”מ טיקוצ’ינסקי הנהיג כך בשכונת עץ- חיים שבמבואות ירושלים.

בנידון דידן המצב הנוכחי הוא שספסופה היא רק סמוכה לגוש-חלב, אך אינה מהווה חיבור לה, ועל כן יש לדון אותה מדין סמוכה לכרך שחרב, ולא כחלק מהכרך.

ו. מסקנה: מעיקר הדין ולחומרא
הראינו לעיל, שאף בזמן שישבו יהודים בגוש-חלב היו קוראים בי”ד ובט”ו, ומה שקראו בט”ו הוא משום חומרא בלבד, ובודאי עשו זאת בלא ברכה. גרירתה של ספסופה אחרי גוש-חלב כרוכה בספיקות נוספים (סמוך לכרך שחרב; העדר עשרה בטלנים). מכל הנ”ל עולה לגבי קריאת המגילה בספסופה:
א. מעיקר הדין אין לשנות ממנהג המקום מאז יסודו לקרוא בי”ד – בברכה, ולקיים ביום זה את עיקר הפורים ומצוותיו.
ב. שלומי אמונים הרוצים להחמיר על עצמם – ראוי להם לקרוא את המגילה גם בט”ו, אבל בלא ברכה בשם ומלכות. הרוצה להחמיר על עצמו לקיים ביום זה גם את שאר מצוות הפורים, תבוא עליו ברכה. *
* עובד מתוך תשובה לשאלתו של ה”ר דוד לחיאני, רב המושב ספסופה, שבגליל העליון. ספסופה הוא מושב עובדים, שנוסד באייר תש”ט. שמו נזכר בתלמוד הירושלמי (תרומות פ”ח ה”י) כמקום מושבו של האמורא זעירא בן חנינא. – הערת מערכת.
* עוד על סמיכות לכרך המיושב בגויים ועל הצורך בעשרה בטלנים ראה בתחומין א עמ’ 115 ואילך. – הערת מערכת.