חזרה משכירות פועל

ה”ה אלעד עלי

שאלה

הבטיחו לראובן עבודה שמתחילה בעוד ג’ חודשים. חודש לפני תחילת העבודה הודיעו לראובן שאין עבודה, ראובן טוען שניזוק, האם חייב השוכר לפצות אותו?

תשובה

מדברי השו”ע סי’ שלג עולה שיש הבדל אם השכירות היתה בדברים בעלמא או שהיה קניין על השכירות.
על מנת לענות על השאלה צריך לברר מספר ענינים:
א. מה הדין אם היתה שכירות בדברים ומה הדין אם היתה שכירות בקניין.
ב. גדר קניין השכירות והאם יתכן שהיום שכירות דברים הווי כקניין.
ג. כשבעל הבית חייב לפצות את הפועל, למה הוא חייב ובמה הוא חייב.
ד. סוגי נזק אחרים.

א. הדין בשכירות בדברים ובשכירות בקניין
חיוב בעל הבית בשכירות דברים
אם היתה אמירה בעלמא ללא מעשה קניין וללא התחלת עבודה, ישנם שני מקרים:

1. הפועל שנשכר לא היה מוצא עבודה אחרת, או שעכשיו מוצא עבודה אחרת.
שו”ע סי’ שלג סע’ א: “השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת”.
במקרה זה אין להם זה על זה אלא תרעומת.
טעם הדין: היות ובעל הבית לא מנע מהפועל עבודה אחרת, שהרי בכל מקרה לא היה מקבל משהו אחר, ממילא לא נגרם לו כל נזק.
משמעות התרעומת: הסמ”ע (סי’ שלג ס”ק א) כתב שמלשון הטור משמע שמותר לבעל הבית לחזור בו ואין בזה אפילו משום מחוסרי אמנה בגלל שכשיש לו רווח מותר לחזור בו מסיכום בעל פה, לפועל יש עליו תרעומת היות וגרם לו טורח לחזר אחרי עבודה. לדעת החולקים על הטור בדין מחוסרי אמנה וסוברים שגם למטרת רווח אסור לחזור בו מסיכום בעל פה יש על בעל הבית איסור והווי מחוסרי אמנה אבל אין עליו תביעה ממונית.
הש”ך (שם ס”ק א) כתב שאם מוצא עבודה ללא טורח, נחלקו הראשונים האם יש עליו תרעומת שהנימוק”י כתב שאפילו תרעומת אין עליו אבל מלשון הרא”ש והשו”ע משמע שיש עליו תרעומת אפילו כה”ג.
תפארת ישראל (ב”מ פרק ו אות ג) דייק מהלשון “אין להם זע”ז אלא תרעומת” שאפילו חיוב לצאת ידי שמים אין להם.

2. הפועל יכול היה למצא עבודה אחרת ועכשיו לא מוצא עבודה.
תוס’ (ב”מ עו: ד”ה “אין”) הקשה למה אין להם תרעומת הרי בגללו התבטלו הפועלים אותו היום וקיימ”ל כר”מ דדאין דינא דגרמי? מתרץ תוס’ שאיירי כשחוזר בו כך שהם עוד יכולים למצא עבודה אחרת ואם לא משלם להם את שכרם כפועל בטל.
הרשב”א והרמב”ן (הובאו בה”ה פ”ט מהל’ שכירות ה”ד): מה שאמרו שאין להם עליו אלא תרעומת דוקר שלא היו יכולים להשכיר את עצמם אמש אבל אם היות נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים הרי זה כדבר האבד ונותן להם שכרם כפועל בטל.
קצה”ח (ס”ק ב) הסביר שנחלקו הראשונים האם יש חיוב דינא דגרמי בשבת של פועל, ובנתה”מ (ס”ק ג) כתב שכל חיוב התשלומים הוא מכח תקנת חכמים.
השו”ע כתב כדברי הרמב”ן והרשב”א (סי’ שלג סע’ ב): במה דברים אמורים שאין להם עליו אלא תרעומת בשלא הלכו דווקא בשלא היו יכולים להשכיר את עצמם אמש כששכרם בעל הבית, אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל הרי זה כדבר האבד להם ונותן להם שכרם כפועל בטל…”.
אם הפועלים מוצאים להשתכר במלאכה אחרת אבל בפחות ממה ששכרם בעל הבית שחזר בו, בעל הבית יתן להם את ההפרש כ”פ השו”ע עפ”י ה”ה.
האחרונים נחלקו האם כשהם מוצאים עבודה בפחות הם חייבים לעבוד בה, הב”ח כתב שהם לא חייבים ובעל הבית ישלם להם שכרם כפועל בטל. הש”ך כתב שהם חייבים.
בדברי הב”ח יש שכתבו שהנ”מ רק במקום שבעל הבית חייב לשלם מדינא היינו בהתחילו לעבוד, אבל בנידון דידן שחייב משום דינא גם הב”ח מודה שהם חייבים לעבוד (פת”ח פ”י הע’ יא)

חיוב בעל הבית אחרי קניין
אם הפועל התחיל לעבוד או שהיה מעשה קניין, ישנם שני מצבים:

1. הפועל עכשיו מצא עבודה.
הראשונים (מרדכי ב”מ שמב, ה”ה שם, טור בשם הרא”ש) כתבו שכל מה שהגמ’ חייבה לשלם לפועל שהתחיל בעבודה זה רק אם לא מוצא כרגע עבודה אחרת, אבל אם מוצא, בעל הבית פטור מלשלם. וכ”פ השו”ע (סי’ שלג סע’ ב).

2. הפועל עכשיו לא מוצא עבודה (גם אם אמש כשנשכר לא היה מוצא עבודה).
בעל הבית חייב לשלם לו שכרו כפועל בטל.
טעם הדין: היות ובעל הבית אינו יכול לחזור בו חיוב התשלומים מוטל עליו, אלא שאינו דומה תשלום לפועל שאינו עובד לתשלום לפועל שעובד.
וכ”פ השו”ע סי’ שלג סע’ א, ב.

גדר קניין השכירות
הגמ’ ב”מ עו: אומרת: “תניא: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן, אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל. במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה שמין להן מה שעשו…”.

מהגמ’ עולה ששכירות פועל נקנית ע”י התחלת העבודה (“בד”א שלא התחילו במלאכתן וכו'”). כדברי הגמ’ כתב הטור.
השו”ע לא כתב את הדין הנ”ל, וכתב הסמ”ע (ס”ק יד) שנמשך אחרי לשון הרמב”ם שלא כתב זאת היות וזה נלמד מדין הלכו הפועלים לקמן.
בסיבה תחילת עבודה קונה נחלקו הראשונים האם מדין קניין או מכח תקנת חכמים:
תשב”ץ ח”א סי’ סד: וא”ת והלא לא היו בדברים אלו קנין ולא שטר, ואיך יתקיימו תנאים אלו, דע, כי שכירות פועלים אי”צ לקנין כלל אלא בדברים בעלמא הם נשכרים, שכשם ששאר דברים נקנים בקנין כך שכירות פועלים נקנה בתחילת מלאכה, עכ”ל.
ריטב”א בקדושין מז ב כתב שהתחלת מלאכה אינה מועילה בפועלים אלא מתקנת חכמים.

דרכים נוספות לקניין השכירות:
א. הלכו החמרים
כדברי הבריתא לעיל (“בד”א שלא הלכו אבל הלכו וכו'”), וכ”פ השו”ע סי’ שלג סע’ א.
האחרונים נחלקו מכח מה חייב:
עיר שושן (הובא בסמ”ע ס”ק ו): מדינא דגרמי היות והיו יכולים להשכר לאחרים והוא מנע מהם את זה.
סמ”ע (ס”ק ו): ההליכה כהתחלת מלאכה ומחייבת את בעל הבית ככל התחייבות.
ש”ך (ס”ק ז): דברי הסמ”ע נכונים ויש לתרץ את העיר שושן שאורחא דמילתא נ קט. נפק”מ במחלוקת תהיה במקרה שמוצאים להשתכר בפחות האם לב”ח יכולים שלא להשתכר (עיין לעיל במחלוקת הב”ח והש”ך).

ב. משיכת כלי האומנות ע”י בעל הבית
גמ’ ב”מ מח. “מתניתא מנלן דתניא נתנה לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן הוא דלא מחסרא משיכה אבל מידי אחריתא דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך והתניא נתנה לספר מעל וספר הא בעי לממשך תספורת הכא במאי עסקינן בספר נכרי דלאו בר משיכה הוא תניא נמי הכי נתנה לספר או לספן או לכל בעלי אומנות לא מעל עד דמשך קשיין אהדדי אלא לאו שמע מינה כאן בספר נכרי כאן בספר ישראל שמע מינה” מגמ’ זו למד תוס’ (שם ד”ה “והא בעי”) שאם בעל הבית משך את כלי האומנות שוב אינם יכולים לחזור זה בזה (בעל הבית בפועל ופועל מבעה”ב אם הוא קבלן) כדברי התוס’ פסק הרמ”א סי’ שלג סע’ א.

ג. קנין מעות
נתה”מ סי’ שלג ס”ק א ניתן לקנות שכירות בכסף (היינו שהקדים שכרו ואפילו פרוטה) מטעם שקנין מעות דאו’ כרבי יוחנן אלא שחכמים תקנו שמעות לא יקנו שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה וכאן כמו בשכירות מטלטלין לא שייכת הגזירה הנ”ל ולכן נשאר על דין דאו’ שמעות קונות.

ד. קניין חזקה
ש”ך סי’ שלג סס”ק כה ניתן לקנות שכירות אדם בחזקה כדין עבד שנקנה בחזקה.

ה. קניין שטר
פתחי חושן (פ”ז הע’ ה) הביא בשם האחרונים שפועל הרי הוא כקרקע וממלא ניתן לקנותו גם בשטר.

ו. סיטומתא
מהר”ש ענגיל ח”א סי’ פ כתב שסיטומתא היינו קניין עפ”י מנהג המדינה מועיל לשכירות פועל (והביאו בפתחי חושן פ”ז סוף הערה ה).

האם תתכן סיטומתא בדיבור:
בשו”ת הרא”ש (כלל יב אות ג) דן האם יש סיטומתא ללא עשיית דבר אלא רק בדיבור שמדברי ר”מ משמע שמועיל והרא”ש מקשה עליו ואומר שאולי סיטומתא מועילה רק במעשה ולא בדיבור בעלמא. יש לציין שהרא”ש לא מכריע שלא מועילה סיטומתא בדיבור אלא רק בלשון יתכן וזו לא הקושיא היחידה שלו על דברי ר”מ גם כנה”ג דן בדבר ומדבריו משמע שמהני וכן משמע שפסק בפתחי חושן פ”י הערה ג.

ז. רבים ששכרו מלמד
מרדכי (ב”מ סי’ תנו, הובא בדרכי משה סעיף ה) כתב שרבים ששכרו מלמד אינם יכולים לחזור בהם ורבים היינו ג’ אנשים או אחד עושה על דעתם.
דברי המרדכי לא הובאו ברמ”א, אבל בשו”ת הרמ”א (הובא בפת”ש ס”ק ג) הובאו הדברים להלכה.
בנתה”מ כתב שאולי הדין נכון רק לגבי מלמד היות ויש בזה צד מצווה ולכן דומה לנדר שהודר על דעת רבים, ולכן הרמ”א לא פסק כן בשו”ע.

מה בעל הבית חייב לשלם לפועל
בעל הבית משלם לפועל לא את שכרו מושלם אלא כפועל בטל הינו כמה היה מוכן לפחות משכרו ולישב בטל כמו שכתוב בגמ’ לעיל לא דומה עושה מלאכה ליושב בטל. וכ”פ הוש”ע.
הט”ז (סי’ שלג סע’ א) כתב בשם רש”י ורבנו חננאל שזה שווה למחצית משכרו של פועל.
ישנו מקרה חריג בו בעל הבית משלם לפועל את כל שכרו וזהו במקרה בו כשהפועל יושב בטל הוא יחלה.
בבא מציעא ע”ז. “ואמר רבא האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא אי אית ליה עבידתא דנחיחא מינה יהיב להו אי נמי דכותה מפקד להו דקשה מינה לא מפקד להו ונותן להם שכרן משלם אמאי וליתיב להו כפועל בטל כי קאמר רבא באכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי”.
וכן פסק השו”ע סי’ שלה סע’ א.
הרמ”א (שם) כתב שה”ה במלמד שהווי כפועל שללא עבודה יחלה ולכן משלם לו את כל שכרו ולא כפועל בטל (דברי הרמ”א עפ”י הרשב”א והרמב”ן בשו”ת).

בעל הבית שביטל את השכירות באונס:
בבא מציעא עז. “ואמר רבא האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ואתא מטרא פסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דבעל הבית ויהיב להו כפועל בטל ואמר רבא האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא עביד דפסיק פסידא דפועלים עביד דפסיק אי בני בתא פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא דבעל הבית”.

על פי דברי רבא שחילק במקרים השונים של הנהר שמנו משקים שהפסיק כבת הרא”ש (סי’ ג) שכל אונס שלא רגיל לבא (לא עביד דפסיק) ובעל הבית והפועלים לא היו יכולים להעלות על דעתם יבא הפועלים מפסידים, וכן במקרה בו האונס רגיל לבא ובעל הבית והפועלים יכלו להעלות על דעתם שיבא (עביד דפסיק והפועלים בני העיר) ההפסד לפועלים שעל דעת כן נשכרו, אם האונס רגיל לבא ובעל הבית ידע זאת והפועלים לא ידעו זאת (עביד דפסיק והם לא בני העיר) בעל הבית חייב שהיה צריך להתנות ולא התנה.
וכ”פ השו”ע והרמ”א סי’ שלד סע’ א.

נזקים אחרים
דברי השו”ע והפוסקים שהובאו לעיל עוסקים בחיוב בעל הבית או מכח נזק עקיף שנגרם לפועל (שהיה יכול למצא עבודה ולא מצא שחייב מדינא דגרמי) או מכח הקניין שנעשה בין הפועל לבעל הבית.
יש לדון בנזקים אחרים שיכולים להגרם בגלל ביטול עבודה:

א. פועל שעזב עבודה שעבד בה בגלל שהתקבל לעבודה חדשה אפילו בדיבור בעלמא:
רשד”ם יו”ד סי’ רה (הובא בפת”ח סי’ ח הערה ד): כה”ג יש לחייב את בעה”ב מדין ערב ולא רק מדינא דגרמי.

ב. פועל שעשה פעולות בגלל שהתקבל לעבודה חדשה אפילו בדיבור בעלמא (כגון שעבר דירה למקום מגורים אחר וכו’).
נראה לדמות דין זה למי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחד ואמר לו לך ואני אבוא אחריך והלך ושכנגדו (ששלח אותו) לא בא:
הרמ”א (חו”מ סי’ יד סע’ ה) פסק עפ”י המרדכי שכה”ג חייב שכנגדו לשלם לו כל הוצאותיו.
ובטעם החיוב נחלקו האחרונים:
גר”א (ס”ק לא) חייב מדינא דגרמי.
רעק”א (שו”ת סי’ קלד). באר אליהו (על הגר”א ס”ק לא): חייב כי עשה את הדבר בגלל האמירה של השכנגדו ולא דמי למקרה בו הנזק נעשה בעקיפין.
ובנידון דידן נראה שלפי הגר”א לכאו’ יהיה חייב בכל מקרה בו ברור שבגלל העבודה שקיבל עשה את הפעולה (ויכול להיות שצריך גם שבעל הבית ששכר אותו היה מודע לכך בשעת השכירה), לפי רעק”א ובאר אליהו לכאו’ יהיה חייב רק אם הדבר נעשה בציוויו של השוכר אותו היינו שאמר לו שהתקבל לעבודה ועליו לעשות כך וכך.

למה במקרה הרגיל לא אמרנו שחייב מדין ערב וכו’ כמו שאומרים במקרים הנ”ל עי רעק”א בדו”ח שהקשה זאת ועי’ פת”ח פ”י הערה י’ מה שתירץ.

סיכום:
בנידון השאלה שמשמע שלא היה קניין אלא רק דיבור, אם זה מהמלאכות שנהוג לשכור בדיבור בעלמא (צריך בירור במציאות הנוהגת היום אם יש כזה דבר), יש לומר שהווי כקניין סיטומתא ובעל הבית חייב לפצות את אא”כ הוא יכול כרגע למצא עבודה או שהביטול היה באונס שבעל הבית לא יכול היה לדעת אותו מראש או ששניהם ידעו אותו מראש. בהוראה יש סברא נוספת לומר שהוי כקניין שלעיתים הווי כשכרו אותו על דעת רבים שמהני אף לשיטת הנתיבות.
אם זה לא מהמלאכות ששוכרים בדיבור הוי כשכירות בדברים ובעל הבית חייב לפצות אותו רק פיצויים על דברים אחרים תלוי בדין ודברים שהיה ביניהם וכדלעיל.