חיוב קידוש לחולה שיש בו סכנה ביום כיפור שחל להיות בשבת

הרה”ג בניהו מחפוד שליט”א,
דיין בבית הדין לממונות “אריאל”, וראש בית המדרש לשחיטה “אריאל”

שאלה:

חולה שיש בו סכנה ביוה”כ שחל להיות בשבת שאוכל בלא שיעורין האם חל עליו חובת קידוש או לא ?

תשובה:

בשבלי הלקט סי’ שי”ב כתב, שאלתי מלפני מורינו הר’ אביגדור כהן צדק זצ”ל חולה שאכל ביוה”כ אם צריך להזכיר מעין המאורע בברהמ”ז או לא ? והשיב בכתב גלילי ידיו נראה כיון דלאו מצווה כלל באכילה זו מחמת היום כי אדרבה היום גורם לו איסור אכילה לו ולכל ישראל אלא מפני שפיקו”נ עומד עליו ודוחה לו אישתרי ליה ומשוי ליה כחול לגביה לענין אכילה מסתבר דלא תיקון ליה רבנן הזכרה וכו’ דלא עדיפא מתפילה (שבת כד) דרב הונא ורב יהודה דאמרי תרוויהו אין להזכיר של חנוכה במוסף הואיל ואילמלי ר”ח ושבת אין מוסף בחנוכה, אלמא כיון שאותה תפילה אינה בא מחמת חנוכה לא תיקון ליה רבנן הזכרה דחנוכה, הכא נמי אכילה זו כיון שאינה בא מחמת יוה”כ לא תיקון לה רבנן הזכרה ביוה”כ האסור באכילה אפי’ לכתחילה למי שהותר לו לאכול כיון שאין היום גורם, הלכך הסברא והדעת נותנת כי לא תיקנו חכמים לחולה ביוה”כ לא קידוש על הכוס ולא הזכרה בברהמ”ז, ועוד נראה לעיניים שאף אם רצה להזכיר אינו מזכיר דכיון דלא אשכחן הזכרה בברהמ”ז [ואפשר דק”ו לקידוש דלא אשכחן] אלא ביום שיש מצווה באכילתן וכו’ עכת”ד.
הרי מתבאר בדבריו דכל היכא שאין האכילה מחמת אותו היום ו/או שאין מצוות אכילה מחמת היום, ע”כ לא תיקנו חכמים לחולה לא קידוש ולא הזכרה,
משמע מלשונו תלת:
א. דאילו היה שייך לומר שהאכילה היא מחמת שאותו היום גורם לה או שיש בו מצוות אכילה, היה מקום להצריך קידוש והזכרה בברהמ”ז.
ב. שקידוש והזכרה בחדא טעמא תליא וא”כ היכא דאיכא הזכרה איכא קידוש והיכא דליכא הזכרה ליכא קידוש. (ביחס לימים המקודשים לאפוקי חנוכה פורים ר”ח חוה”מ)
ג. לכאורה שבה”ל איירי ביוה”כ רגיל ולא גילה דעתו על יוה”כ שחל בשבת ומדלא חילק בין יוה”כ שחל בחול לבין יוה”כ שחל בשבת איכא ס”ד למימר דדינם שווה דהא מאי שנא סו”ס איכא איסור אכילה ביום זה בתרוויהו, וכן נראה מדברי המג”א שסתם דבריו עפ”י דברי שבה”ל הנ”ל ולא חילק בין חל בשבת לבין חל בחול וכתב דאיכא חשש לברכה לבטלה וכוונתו כנראה על ברכת הקידוש, ולא על ברכת היין דבקידושא רבה, לעומת זאת הזכרה בברהמ”ז הסכים לחוש לדברי הטור שצריך הזכרה ולא חשש להפסק באמצע ברהמ”ז עפ”י המתבאר בסי’ ק”ח עיי”ש, אעפ”י דתרוויהו בחדא טעמא תליא.
הט”ז האריך בדבריו להקשות על הטור והב”י ולומר שא”צ הזכרה כלל, וסיים דברהמ”ז גופא תליא בפלוגתא אם יברך על איסור במקום סכנה למרות שהותר לחולה כמוזכר בסי’ קצ”ו סעי’ ב’ והבו דלא לוסיף עליה להוסיף הזכרה בברהמ”ז כשאוכל ביוה”כ מחמת הסכנה, ובסי’ ר”ד במשנה ברורה ס”ק מ”ו כתב דכ”ש אם אוכל היתר בזמן איסור כגון חולה ביוה”כ דבעי לברוכי.
הב”י סי’ תרי”ח הביא דברי הרא”ש בזה”ל היה אומר הרא”ש שצריך להזכיר של יוה”כ וכו’ וכ”כ הגה”מ בפ”א מה’ ברכות וכן מצאתי בתשובת הר”מ [מהר”ם מרוטנבורג ח”ד סי’ ע”א] וז”ל חולה שיש בו סכנה ואוכל ביוה”כ אומר מעין המאורע בברהמ”ז ודבר פשוט הוא דבהיתר אכיל ואדרבה מצווה קא עביד הוי לדידיה יוה”כ כמו לדידן שאר יו”ט ואעפ”י שמדברי הרשב”א בתשובה [סי’ תשצ”ד] נראה דמדמי ליה לאוכל טבל דלדעת הרמב”ם אין מברכין עליו כבר נחלק הוא ז”ל עליו והסכים לדעת האומרים דאוכל טבל נמי מברכין עליו עכ”ל, ובפשטות יש מקום להבין בדעת הרשב”א ושבלי הלקט דאזלי בחדא דרכא. משא”כ מתשובת מהר”ם הנ”ל משמע דהוי מצוה והוי לדידיה יוה”כ כמו לדידן שאר יו”ט משמע מצוה ואולי כמו חובת היום מדמשווה את האכילה למצוה כמו יו”ט ולא אמר מצוה מפני פיקוח נפש גרידא וא”כ יש מקום להזכרה ולקידוש,
הרי שדברי הרא”ש המובאים ב”י פליגי אדברי שבה”ל וס”ל דיוה”כ אצל חולה דמותר באכילה כמו לדידן שאר יו”ט, ואדרבה מצווה קא עביד ומכח זה הצריך לומר הזכרה וכן העלה על שלחנו בסי’ תרי”ח סעי’ י’ דאף כשיוה”כ חל בחול דמדין יוה”כ גופא יש לומר הזכרה, אמנם לא סמך ע”ז להצריך נוסח של קידוש מיוחד ליוה”כ מה שלא נתקן למקרה של חולה, למרות שטעם אחד להם. לעומת זאת מדברי שבה”ל נראה מדערבינהו ותנינהו בחדא נשמתא “כי לא תקנו חכמים לחולה ביוה”כ לא קידוש ולא הזכרה בברהמ”ז” ומחמת שאין היום גורם האכילה אלא החולי עיי”ש, משמע שגם הזכרה אינו מזכיר וכדעת הט”ז.
אבל יוה”כ שחל להיות בשבת הרי שמניעת האכילה היא מחמת איסור אכילה ביוה”כ ולא מדין שבת דאדרבה מדין שבת איכא מצוות אכילה אם מדאורייתא אם מדברי קבלה, אלא דעשה ולא תעשה דאיסור אכילה ביוה”כ דוחה למצוות אכילה דשבת, וא”כ כשיש חולה שיש בו סכנה שדוחה את הלאו ואת העשה דאיסור אכילה ביוה”כ, הרי שקמה וגם נצבה מצוות אכילה דשבת וממילא גם חובת קידוש דיום השבת ככל שבתות השנה ואולי עם תוספת ליוה”כ דומיא דהזכרה בברהמ”ז דהא קידוש ליוה”כ בלבד ליכא, ומשום חשש ברכה לבטלה נמי ליכא, ויתכן דבכה”ג גם שבה”ל וכל הפוסקים הנלוים אחריו יודו בזה, ונראה שיש מקום לבאר כך את כוונת הגרעק”א על דברי המג”א וז”ל אפשר דזהו רק ביוה”כ דעלמא כיון דקידוש יו”ט דרבנן לא תיקנו כלל קידוש ביוה”כ, אבל ביוה”כ שחל בשבת דחיוב עליו מדאוריתא לקדש, ולהסוברים דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא דרבנן י”ל דיצא חיוב דאוריתא בהזכרת שבת בתפילה אם מכוון לצאת [ובסתמא אינו מכוין לשם קידוש דהא בדרך כלל אין קידוש ביוה”כ]. ולגבי דרבנן הוי כיוה”כ דעלמא, גם בזה יש לחלק דדוקא מצד יוה”כ לא תיקנו קידוש כלל כיון דעפ”י רוב אינו יכול לאכול לא תיקנו משום חולה לחוד, וגם שייך סברת ר”א כ”ץ דלדידיה הוי כחול [וא”כ ברור שבחול אין מושג של קידוש], משא”כ כשחל בשבת דתקחז”ל היה בכל שבת שיהיה קידוש במקום סעודה ממילא גם זה בכלל, וזה החולה חל עליו החיוב דשבת, עכ”פ להסוברים דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא מהתורה י”ל דצריך לקדש.
אמנם האור שמח בה’ עבודת יוה”כ פ”ד כתב בזה”ל וכן נ”ל דקדושת יוה”כ חיילא על שבת ג”כ להקדישו בשבות מכל אכילה דקדושת יוה”כ גם לשבת אהני שיוקדש בענות נפש ולכן ביוה”כ שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול מורה אני דלא יקדש גם על שבת דזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו ופשוט עכ”ל, המבואר בדבריו דיוה”כ שחל בשבת מצוות העינוי אינה רק מדין יוה”כ אלא גם מדין השבת ושונה שבת זו מכל שבתות השנה שיש בהם מצוות אכילה, וכן הבין בדבריו שו”ת משנת יעב”ץ סי’ נ”ט אות ו’ בד”ה מעתה, וז”ל א”כ נמצא ביוה”כ שחל בשבת גם מצד השבת הוא מופקע מקידוש על הכוס שהרי מצוותו של יום שבת זה הוא כיוה”כ עצמו שאין בו דין קידוש על הכוס כמוש”כ המג”א הנ”ל, ולפי”ז לא שייך לומר שיקדש על הכוס מבעו”י שהרי שבת זה הוא מופקע מדין קידוש על הכוס ולכן גם אי נימא דשייך לקבל קדושת שבת מבעו”י מבלי לקבל קדושת יוה”כ גם יהיה פטור מקידוש של שבת כי שבת זו מקודשת בענות נפש. אלא דלפי”ז גם הזכרה של יוה”כ ושבת אין מקום להזכיר, והוי דלא כדעת הטור שו”ע וק”ו דלא כתשובת הר”מ הנ”ל דס”ל דמצוה לאכול ויוה”כ לדידיה כיו”ט הוי אפי’ כשחל בחול וק”ו כשחל בשבת.
וגם הסבר זה שמאחר ושבת זו מקודשת בענות נפש ולכן אין קידוש מבעו”י כל זמן שלא קיבל ע”ע קדושת יוה”כ אינו מוכח, דהא איכא למימר דלעולם קדושת השבת שחל בה יוה”כ כן מצריכה אכילה ושתיה, ואף אי נימא דקיבל שבת מבעו”י ויוה”כ לא קיבל ע”ע, מ”מ אין לקדש מבעו”י דהא י”ל דהחיובים של שבת גופא מתחילים מבעו”י, וע”כ מאחר ומצוות עינוי דיוה”כ דוחה מצוות אכילה דשבת, דעשה ולא תעשה דיוה”כ דוחה עשה דאכילה בשבת [וק”ו אי מצוות אכילה ושתיה הוי עשה רק מדברי קבלה] א”כ מאחר ומשבת גופא נדחה חיוב האכילה ממילא גם בתוספת שבת שקיבל מבעו”י נדחתה מצוות האכילה, דהחיובים מבעו”י נשאבים מעיקר חיובי היום בעצמותו ומכיון שבעיקר עצמותו של יום אין קיום למצוות אכילה מאחר ונדחה, הרי שגם מבעו”י הנגרר בחיוביו אחר חיובי עצם קדושת השבת ליכא קיום למצוות אכילה, ומעין ראיה לזה מהא דאיתא בסי’ תר”י לענין הדלקת הנר כתב הב”י נראה דיוה”כ בלא שבת אין מברכין על הנר דלא חשו לשלום בית אלא בשבת משום כבוד השבת, ובספר המצוות כתב יוה”כ שחל להיות בשבת מדליקין בלא ברכה הואיל ואינו בא לצורך אכילה (מרדכי יומא אות תשכח), ולכאורה פשוט הדבר, שבשבת רגילה גם כשאוכל מבעו”י שא”צ לנר באכילתו לא ישתנה הדין בחיובי ההדלקה ומדליק בברכה, א”כ ימ”ל גם ביוה”כ שחל להיות בשבת נמי דהיכא שמדליק מבעו”י ויאכל מבעו”י ע”י קבלת שבת וללא קבלת יוה”כ דידליק בלא ברכה, ומשום דאזלינן בתר עיקר זמן האכילה וכל פעולה מבעו”י כפופה לפי עיקר הזמן ולכן לא יעזור שום קבלה מבעו”י לאפשר קידוש קודם חלות איסורי יוה”כ גם ללא ההסבר שקדושת שבת זו היא בענות נפש.
וסיים דבריו שם בהוכחה כשיטת הגרעק”א דאיתא בספר תניא רבתי הל’ יוה”כ סי’ ע”ח שנתן טעם מדוע אין מקדשין ביוה”כ שחל בשבת מדין קידוש של שבת מבעו”י דמכיון שקיבל עליו קדושת היום מבעו”י הרי שנאסר באכילה ושתיה, הרי שא”א לקבל עליו שבת מבעו”י מבלי שיקבל עליו גם את קדושת יוה”כ, משמע ששבת זו אינה מקודשת בענות נפש ולכן אילו היה אפשר קבלת שבת בלי קבלת יוה”כ מבעו”י היה דין לעשות קידוש, ורק מאחר שא”א להפריד בין קדושת שבת לקדושת יוה”כ אף כשמקבל ע”ע מבעו”י הרי שחל עליו גם איסורי אכילה דיוה”כ וע”כ א”א לעשות קידוש של שבת, ולפי דרכנו גם אי נימא דשייך לקבל קדושת שבת מבלי לקבל קדושת יוה”כ גם יהיה פטור מקידוש של שבת גם ללא הסיבה ששבת זו מקודשת בענות נפש, ומשום דמבעו”י נגרר בהלכותיו אחר חיובי עיצומו של יום, משא”כ לדעת האור שמח אינו מקדש מפני שקדושת שבת זו מקודשת בענות נפש. וצ”ע.
ולכאורה יש מקום להעיר על דברי האור שמח מהא דאיתא בכריתות י”ג : ר”מ אומר אם הייתה שבת והוציאו בפיו חייב, אמרו לו אינו מן השם, ופרש”י דאין חיוב זה משום אכילה וכן מבואר בפי’ הר”ב, ואם הייתה השבת אסורה באכילה מדין השבת עצמה וכהבנת האור שמח הנ”ל הרי שניתן לחייב ביוה”כ שחל בשבת גם מחמת האכילה של שבת מלבד האכילה דיוה”כ, ומדוע המשנה ייחסה ליוה”כ שחל בשבת רק איסור הוצאה ולא גם איסור אכילה גופא,
ובפשטות ש”מ דאה”נ אין איסור אכילה מצד השבת אלא דאיסורא דיוה”כ הוא דרביע על מצוות אכילה דשבת, ובנ”ד דאיכא חולה דדחי לאיסורא דאכילה ביוה”כ כנ”ל, וא”כ הדרא בעינא מצוות אכילה דשבת בין אי נימא מדאוריתא ובין אי נימא מדרבנן.
ומעתה אם כנים דברינו עד כה אזלא לה גם תמיהת הגאון אג”מ חחו”מ סי’ ל”ט דקא מתמה דהטעם דצריך במקום סעודה הוא משום קרא וכו’ ושני הטעמים לא שייכי בשבת שחל ביוה”כ ולכן ברור שאין בו דין קידוש במקום סעודה לא מדאוריתא ולא מדרבנן וכו’ ודברי הגרעק”א צע”ג עכת”ד, דהא מאחר ומניעת האכילה ביוה”כ שחל בשבת אינו מחמת השבת גופא, אלא עשה ולא תעשה שיש באיסור אכילה דיוה”כ שדוחה מצוות אכילה דשבת, והשתא דאיכא חולה דדחי לעשה ולא תעשה דאיסור אכילה, נמצא דאיכא מצוות אכילה דשבת וש”ד דשייכי שני הטעמים, דהא ליכא איסורא דיוה”כ שידחה מצוות אכילה דשבת.
אמנם המעיין בלשון קדשם של המשנה ברורה, המטה אפרים, ערוך השלחן, שמקור דיניהם הוא מדברי המג”א והט”ז המבוססים על דברי שבלי הלקט הנ”ל ועוד אחרונים הבאים אחריהם בהעתקת הדברים, נראה מרהיטת לשונם שאף כשיוה”כ חל בשבת אין לקדש, ולפי דרכנו יש מקום לומר שאם יוה”כ חל בשבת יש לחולה לקדש מדין השבת, למרות דוחק הלשון בלשונם, דזיל בתר טעמא, דהא אף אחד לא הזכיר יוה”כ שחל בשבת לפטור מקידוש דשבת, ולא איירו אלא לגבי הזכרה ביוה”כ שחל ביום חול וכן הזכרה ביוה”כ שחל בשבת, ומאי דאמרי שאין לקדש איירי בקידוש מחמת יוה”כ בלבד ללא שבת, אבל לא הוזכר בפי’ פטור מקידוש דיום השבת, והראיה דמאי דאמרי שאין לקדש עולה על יוה”כ שחל בחול ולא על כשחל בשבת דהא תמה האלף למטה וכיצד יבדה נוסח קידוש מליבו? ובהכרח דתמיהה זו שרירה וקיימת כל עוד איירינן בקידוש ביוה”כ שחל בחול דלית לן נוסח קידוש, דאי נפשך לומר דאיירי נמי בקידוש ביוה”כ שחל בשבת, מאי תמיהה איכא, הרי נוסח קידוש דכל שבת אית לן וא”צ להוסיף יוה”כ בקידוש כמו שאין מזכירים יוה”כ בברכה מעין שבע, ועוד אף את”ל שמזכיר יוה”כ בקידוש אפשר דלא גרע מהא דאיתא לגבי ההזכרות דסמכינן אדמבואר בסי’ ק”ח דלא חיישינן להפסק היכא דממילא איכא תפילה וכדכוותיה בנ”ד קידוש.
ומאחר והחולה האוכל ביוה”כ מצווה קא עביד והוי לדידיה כמו לדידן שאר יו”ט כמבואר בלשון הב”י בשם הרא”ש דפליג אשבלי הלקט הנ”מ לענין הזכרה ולא לענין קידוש היכא דיוה”כ חל ביום חול, אבל היכא דיוה”כ חל בשבת, ונדחה איסור אכילה דיוה”כ משום פיקו”נ הרי שנשאר מצוות אכילה דשבת, ולית לן טעמא למימר דלא לקדש, אלא אית ליה חובת קידוש כמו כל שבת.
אין בדברים אלו הלכה למעשה, אלא לעורר לב המעיין, וכמאמרם ז”ל עשה לך רב והסתלק מן הספק.