חמשת מיני דגן

חמשת מיני דגן נכללים בפרי האדמה, ולכן על אכילתם בצורתם הטבעית מברכים בורא פרי האדמה. אולם, יש והדגן מתעלה וברכתו בורא מיני מזונות, ואם הוא מגיע לגמר תיקונו, ברכתו המוציא לחם מן הארץ.
חמשת מיני דגן הם: חיטה, שעורה, כוסמת, שיפון ושיבולת שועל.
אורז, אף שאינו מחמשת מיני דגן יש המברכים עליו בורא מיני מזונות, אך בכל מקרה הברכה לאחריו היא בורא נפשות.
יש מקרה שבו תהא הברכה על חמשת מיני דגן שהכל, כגון קמח שנשתנה מצורתו ויצא מכלל ברכת בורא פרי האדמה, ואחריו נברך בורא נפשות.
כאמור, דגן שבא לידי תיקונו מתעלה בברכתו וברכתו בורא מיני מזונות. כאשר אין גרעיני הדגן שלמים ובשלים, וכן בבשל קמח והוא ראוי לאכילה ולא רק לשתיה. במקרה כזה הברכה תהיה בורא מיני מזונות, ולאחריה ברכה מעין שלוש (על המחיה).
עיסה מחמשת מיני דגן שנאפתה והגיעה לגמר תיקונה, ברכתה ‘המוציא’. כיוון שעל הלחם קובעים סעודה, תיקנו שתהיה לו ברכה מיוחדת. ואם שבע, חייב בברכת המזון מהתורה.
לחם שווה לפת, הגדרה זו הינה על פי כמה תנאים:
1. שתהא העיסה עבה.
2. נאפה בתנור.
3. מיועדת לקביעת סעודה.

לכן, ברכת המוציא הינה רק על פת שדרך בני אדם לקבוע עליה סעודה. אך פת שאין דרך בני אדם לקבוע עליה סעודה, והיא רק נאכלת מעט, ברכתה מזונות, ואין צריך ליטול ידיים לפניה, ואחריה מברך ברכה מעין שלוש.