חפץ שאול שניזוק במהלך המלאכה

הרב זלמן נחמיה גולדברג

ראשי פרקים

א. שואל שעבד עבור המשאיל
1. אומן שקלקל לעומת שואל שקלקל
2. מחילה – בשואל דווקא
ב. מתנה להתחייב במתה מחמת מלאכה – האם צריך קנין?

ראובן שאל מקדחה חשמלית משמעון לעשות בה מלאכה, ונשבר הכלי מחמת מלאכה. לכאורה הדין פשוט שפטור, דקיימא לן מתה מחמת מלאכה פטור. אך יש לעיין מה הדין במקרה דומה, אם שמעון בעל המקדח ביקש מראובן שיעשה מלאכה במקדח החשמלי עבורו.

א. שואל שעבד עבור המשאיל
1. אומן שקלקל לעומת שואל שקלקל
בפשטות יש לחלק בין אם ראובן הוא מומחה להשתמש בכלי הזה, ואז הוא פטור; לבין אם הוא הדיוט, שאז הוא חייב, וכמפורש הדין בב”ק צט,ב ובשו”ע חו”מ שו,ד, שהנותן בהמה לטבח לשחוט וניבל, אם שחט בחינם – אם הוא מומחה, פטור, שמומחה ששוחט אינו פשיעה, ושומר חינם פטור על זה. אבל אם הוא אינו מומחה, חייב, שאז השוחט פושע. ואם שחט בשכר, נחשב שומר שכר וחייב.

ולפי”ז נראה שאם מסר המקדחה כדי לקדוח עבור בעל המקדחה, גם נידון כך, שכן בפעולה זו אינו נידון כשואל, אלא כאומן. ולכן, אם הוא מומחה ואינו נוטל שכר פטור, ואם אינו מומחה חייב. אכן אם שאל ראובן המקדחה עבור צורך מלאכתו של ראובן ונשבר, פטור מדין מתה מחמת מלאכה. והנה לא מצאנו גבי מתה מחמת מלאכה ענין זה, שאם השואל הדיוט יתחייב בנשברה מחמת מלאכה. וצריך טעם למה בעושה מלאכה עבור המשאיל חייב, ועושה מלאכה עבור עצמו פטור.

2. מחילה – בשואל דווקא
אולי טעם הדבר הוא, שכל שמשאיל לחבירו השאלה היא לטובת השואל; ולכן כל שמתה מחמת מלאכה, אפילו היה השואל הדיוט, מ”מ לשם כך נתן לו, שישתמש בחפץ אף שהוא הדיוט, מאחר שלא טרח לברר אם השואל הדיוט או מומחה. ולא מיבעיא לדעת הרמב”ן (בחידושיו לב”מ פב,ב), שסובר שאותו שואל פטור לא רק מדין שמירה אלא גם מדין מזיק – מדין מזיק אין לפוטרו מטעם אנוס, שהרי אדם מועד לעולם, אלא כיון שטיפל ושחט ברשות הבעלים אין כאן מזיק. לפי סברה זו גם במתה מחמת מלאכה אין דין מזיק, שהרי השואל משתמש ברשות. ואפילו לדעת התוס’, שפטור אף מטעם מזיק משום שאין מזיק חייב באונס כעין גניבה (תוס’ ב”מ פב,ב ד”ה וסבר), לכן הדיוט חייב גם מדין מזיק – בכל זאת מתה מחמת מלאכה פטור, משום שהרי הוא כאומר קרע כסותי ותיפטר (ב”ק צב,א), שזה כמחל לו.

-292-
כל זה בעושה לעצמו, אבל כשעשה עבור המשאיל, אין בזה חזקת מחילה, וחזרנו אפוא לדין הרגיל של אומן, שאם הוא מומחה ועשה בחינם – פטור, והדיוט – חייב.

ב. מתנה להתחייב במתה מחמת מלאכה – האם צריך קנין?
נבוא עתה למקרה שונה: נער הביא לכורך ספרים ספר כדי לכורכו. במהלך הכריכה נוקבים חורים בספר, ודרכם משחילים חוט לצורך הכריכה. ביקש הנער מהכורך לאפשר לו לנקוב בעצמו את החורים באמצעות מכשיר המיוחד לכך. הכורך הושיט לו את המכשיר, תוך שהוא מזהירו שיהיה מוטל עליו לשלם אם המכשיר יינזק. ואכן, כך קרה: הנער החל לנקוב חורים, ותוך כדי מלאכתו נשבר המכשיר. האם במקרה זה יש לדון את הנער בתור שואל או בתור מזיק?
כאן, בניגוד למקרה הקודם, השואל עשה מלאכה עבור עצמו. אין להניח שהמלאכה נעשתה עבור האומן, שהרי הספר הובא על ידי הנער, והכריכה היא עבורו. מסתבר מאד, שהתנדבותו של הנער לנקוב בעצמו את החורים לא נעשתה כדי להיטיב עם הכורך, אלא נעשתה להנאתו. אם כך, דינו של הנער הוא כשואל, ויש לפטור אותו מדין מתה מחמת מלאכה.

אלא שלפי המסופר התנה המשאיל (הכורך) עם השואל (הנער) שאם יישבר הכלי מחמת מלאכה, יהיה עליו, על הנער, לשלם. אכן, לא נעשה על תנאי זה כל קנין. הגמ’ בב”מ צד,א שואלת על הברייתא “מתנה שומר שכר להיות כשואל”: “במאי? בדברים?!” האוקימתא הראשונה של הגמ’ היא, שקנו מידו. לאחר מכן מתרצת הגמ’: “בההיא הנאה דקא נפיק עליה דאינש מהימנא הוא, גמיר ומשעביד נפשיה.”
באשר לשואל שהתנה להיות חייב במתה מחמת מלאכה אם חייב בלא קנין, נסתפק בעל קצות החשן (שמ,א). ולענ”ד קשה להבין, שהרי מסברה נראה שאינו צריך קנין; ואינו דומה לשומר חינם שמתנה להיות כשואל, שמעיקרא דדינא צריך קנין, ורק משום ההיא הנאה שנפיק עליה שאינש מהימן הוא, בזה קונה ומתחייב – ששם צריך התחייבות מה שאינו חייב בדין, לכן צריך קנין; משא”כ במקום שחייב מן הדין, כמו מתה מחמת מלאכה, שמצד דין שואל היה צריך להיות חייב, רק שנפטר מטעם שעל מנת כן נתן לו. אם כן כל שמתנה שרוצה שיתחייב, אין סיבה לפוטרו, ומה צריך לקנין.

נראה שבעל קצה”ח סובר שכך הוא עיקר דין שואל, שכל שהסיבה למיתת הבהמה באה מכח פשיעת המשאיל, שהסכים לשימושו של השואל בכלי תוך סיכון שהוא יישבר, התורה פוטרתו. לכן, כל שבא להתחייב, צריך קנין. אכן במקום שמתה מכוחו של השואל אבל מחמת מלאכה, אפשר שגם בעל קצה”ח מודה שחייב מדין מזיק, עכ”פ לדעת התוס’ הנ”ל, שגם בשומר יש דין מזיק.

בנידון דידן, שהכלי נשבר על ידי פעולת המשתמש, ניתן לחייבו מדין מזיק. וא”כ לא מיבעיא לסברה שכתבנו בדעת התוס’, שלכן אין מחייבים נשבר מחמת מלאכה מדין מזיק משום שהמשאיל מוחל, בוודאי אם התנה להתחייב, חייב, שאינו מוחל. אלא אפילו לסברת הרמב”ן, שכל שנשבר מחמת מלאכה אינו מזיק, נראה שכל שהתנה שוב אינו מזיק ברשות. ואינו דומה לאומר קרע כסותי שפטור, לסברת הרמב”ן שהביא הר”ן פ”ג דכתובות במשנה נערה שנתארסה, ששם פטור כיון שהזיק ברשות, אבל המשאיל כלי לשימוש שאינו נותן לו רשות להזיק אלא לשימוש – כל שאינו מתנה יש לומר שכיון שנותן לשימוש ויכול לצאת היזק מהשימוש, הרי אינו דורש שישמור יותר, והרי זה כמזיק ברשות. אבל כל שמתנה, הרי אינו נותן לו רשות להזיק.