ירושת הבת
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ראשי פרקים
הצגת הבעיה
א. הקנאת הבן חלק לבת – האם נחשב בימינו כאנוס?
ב. הצורך בחדוש מנהג שטר חצי זכר
ג. נוסח השטר וענינו
ד. האם אסור להעביר נחלה מבן לבת?
ה. מדוע תקנו דרך הודאה ולא דרך התחייבות
ו. עיון בנוסח התנאי של פרעון היורשים
ז. נאמנות האב שקבל מעות מבתו בתנאי
ח. מדוע אין נכתב השטר בפרהסיה
ט. הצעה למעשה עם שינויים מנוסח ה”נחלת שבעה”
י. תוקף השטר כשלא הבין על מה חתם
יא. צוואה בדרך של שטר חצי זכר
שטר זכר שלם
הצגת הבעיה
נתתי לבי לבאר המנהג שהיה נהוג בדורות הקודמים לתת לבתו בעת שהשיאה שטר שתטול בירושה כחצי חלק שמקבל בן זכר, ואם כי בדורנו נתבטל המנהג ואיני יודע הטעם למה נתבטל, אכן לענ”ד יש לעורר לרבים לחדש המנהג, שבימינו כמעט נשתכחו דיני נחלות שציוותה התורה לחוקת משפט. ואם הבת נוטלת חלק בירושה לא רק שעוברים על מצות עשה של נחלות אלא כל מה שנוטלת הבת גזל היא בידה. ואלה שהולכים לבתי המשפט שדנים לפי חוקים זרים עוברים גם על איסור שאמרה תורה, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – ולא לפני עכו”ם. והוא איסור חמור מאד וכנפס’ בשו”ע חו”מ סימן כ”ו ס”א: “שכל הבא לידון לפניהם הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו ע”ה, ויש ביד ב”ד לנדותו ולהחרימו עד שיסלק יד העכו”ם מעל חבירו”, וזה אפילו בדינים שדנים כדיני ישראל וכ”ש כשדנים שלא כדין ישראל שגם הוא גזל ביד הזוכה בדינם. אך אפילו אלה ההולכים לפני ב”ד רבני, מכיון שאין כח לב”ד לדון דיני ירושה לפי דיני ישראל, על כרחך הם דנים שלא כדין אלא שמקבלים קנין מהבן שמקנה חלק לבת, ובזה יש לדון אם מועיל קנין זה שלא יהא גזל ביד הבת, שהרי בהרבה מקרים אין הבן מתרצה אלא מחמת אונס, כי אין לו אפשרות אחרת, שכן אם לא יסכים להקנות לבת לא ידונו לו ב”ד של ישראל ויהיה מוכרח לדון בערכאות ונמצא שהקנין הוא באונס וכל הנותן מתנה באונס אינו מתנה, וכמו שנפסק בסימן רה, ס”ב.
-343-
א. הקנאת הבן חלק לבת – האם נחשב בימינו כאנוס?
אכן יש לדון שמועיל הקנין ונקדים מה שהקשה בספר חלקת יואב בקונטרס קבא דקשייתא קושיא מ’, וז”ל: “תמוה לי מה שהדבר מצוי שמורדת בבעלה ואינה רוצה לדור עמו רק שיגרשנה והבעל מחמת אונסו שלא יוכל לישא אחרת נותן לה גט ולמה לא הוי גט מעושה שלא כדין ומה לי שגוזלת ממנו ממון שיגרשנה או שגוזלת את עצמה סוף סוף הבעל אנוס ומוכרח לגרשה מחמת אונסא ולמה לא יהיה הגט בטל כיון דהבעל עדין רוצה בה, והדבר צע”ג” עכ”ל. ונראה ליישב כך, שגם באשה הגוזלת ממון כדי שיגרשנה אין הגט חשוב כגט מעושה אלא בזמן שאחר שיגרשנה מחזירה האשה הממון שגזלה, זהו גט מעושה, שהרי אינו מגרשה ברצון אלא בהכרח שיוחזר לו הממון, אבל בזמן שגזלה ממנו ממון כרי שיגרשנה, אבל אינה מחזירה לו הממון גם אחר שגירשה, אין כאן גט מעושה, שהרי לא גירש מחמת אונס, והרי זה דומה לגזל ממון מחבירו ומחל לו הנגזל שאף שאילו לא גזל לא היה מוכן לתת לו מתנה מ”מ מה שמוחל אינו מחמת אונס שהרי מי הכריח לו למחול, ומה שהזכיר החלקת יואב שהבעל אנוס מחמת שאינו יכול לישא אחרת, למה אינו יכול לישא אחרת, אם לא גזר רגמ”ה במורדת באמת מותר לו לישא אחרת, ואם אינו מוצא אחרת כל שלא גירש הראשונה אין זה אונס, והרי זה כמו שכתב הרמ”א באהע”ז סימן קנד סכ”א שיכולים לומר למי שאינו מגרש אשתו שלא יעשו לו טובה עד שיגרש, ואין זה גט מעושה שזה שאין עושים לו טובה אין זה כפיה, והכי נמי זה שאין משיאין לו אשה אחרת עד שיגרש הרי זה כאין עושים לו טובה, ואם גזר רגמ”ה גם במורדת, גם בזה אין חשש גט מעושה. ראשית, הרי ברמ”א שהבאנו מתיר גם לגזור על ישראל שלא יעשו לו טובה, הרי שגם בגזירה אין חשש מעושה אם אין עושים לו רעה רק שנמנעים מטובה, ועוד שהרי לא היתה כוונת רגמ”ה לאסור במורדת לישא אחרת כדי שיגרש אלא גזר באופן כללי שלא לישא ב’ נשים אלא שממילא מוכרח לגרש בשביל שיתירו לו לישא אחרת, וכל שאינו מכווין במה שמאנס לחבירו שיגרש אלא שממילא יוצא שצריך לגרש אין זה גט מעושה. והנה ספר גינת ורדים זכור לי – ואינו תחת ידי לעיין בו – שהביא מה שחששו בטורקיה במי שגירש אשתו כדת הישמעאלים ועל פי דתם לא הניחו אותו להמשיך אתה כאיש ואישה וחששו הרבנים שמה שיגרש כעת כדין ישראל יחשב כגט מעושה, ולכן היו רגילים לתת שוחד לשופטים שידונו שאין כאן גירושין על פי דתם ואז היו מסדרין גט כדת משה וישראל, והגינת וררים טען לפניהם שאין בזה חשש גט מעושה שהרי אין הישמעאלים כופים אותו ליתן גט כשר אלא שאינם מניחים אותו להמשיך לחיות עם אשתו ולכן מה שנותן הגט הריהו נותן ברצון, ולפי”ז כך הדין כאן, שאין כופין אותו להקנות בקנין לבת, נמצא שזה שמקנה רצון גמור הוא, אכן עדיין אינו מוכרח, שיתכן כאן שאם אינו מקנה בקנין לבת אין מעבירים גם חצי הירושה על שמו ונמצא שכופין אותו בזה שאין נותנים לו חצי עד שיקנה חצי השני לאחותו, אכן אפשר שכיון שאם לא יסכים להקנות בקנין תלך הבת בערכאות ושם יחלקו ביניהם גם בלי קנין ממנו, א”כ נמצא שאין כאן אונס שהרי בסוף יקבל חצי גם בלי שיקנה בקנין.
אמנם אף אם נחליט שהקנין שמקנה לאחותו מועיל מ”מ כל אלה שחלקו הירושה בערכאות בודאי יש לחוש לגזל ביד הבת, וגם המחלקים בבית דין רבני הא תינח אם היורשים גדולים הם ובידם להקנות אבל כשהיורשים קטנים הא אין בידם להקנות, וזאת לדעת שאין הבן נעשה גדול עד שיהיה בן י”ג ויום אחד ויביא סימנים וכל שלא הביא סימנים או שלא בדקנו אותו אין קנינו קנין, ודבר זה נלמד ממה שאמרו בגמ’ ב”ב קנד, ב שקטן בן י”ג שמכר נכסיו ולא ראינו שיש לו שערות אין
-344-
מכירתו מכירה, ולפי”ז כל שלא ראינו שיש לו זקן אינו יכול להקנות, אם כן יוצא שקרוב למחצית הקרקעות יש בהן חשש גזל, ויש ליזהר במה שהזהירה הגמ’ בסוכה ל, א “אמר רב הונא להנהו אונכרי כי זבניתו אסא מעכו”ם לא תגוזו אתון אלא לגזזוה אינהו ויהבו לכן, מאי טעמא סתם עכו”ם גזלני ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת הלכך לגזזוה אינהו וכו”‘ ובעו”ה יש להזהיר היום דבר זה גם בקונים אסא מישראל שסתם ישראל ספק גזלנים הם, ובדור הבא יעלו השדות והבתים שיש בהם חשש גזל קרוב לשלשה רבעים ועל פי דין תורה יכול הנגזל להוציא הבית והקרקע מהקונה מהגזלן או לתבוע שכר דירה.
ב. הצורך בחדוש מנהג שטר חצי זכר
וכדי לתקן כל זה לענ”ד יש לחזור ולהנהיג מה שהיה נהוג משנים קדמוניות לתת לבת שטר חצי זכר בעת הנישואין, ובקצה”ח סימן לג סק”ג דן בשטר שלם זכר, וכנראה שהיו נוהגים גם בשטר שלם זכר אם כי לא מצאתי לשון זו במקום אחר בשום ספר, וכדי להבין ענינו של שטר זה אעתיק לשון השטר כפי שהובא בספר נחלת שבעה סימן כא, וכדי לקצר אעתיק רק עיקר השטר שהוא מעכב ולא אעתיק כל הלשונות שבאו רק לשופרא דשטר. והנה מטרתו של שטר חצי זכר הוא להשאיר ירושה לבת שתטול מחצית ממה שמקבל בן זכר ושטר שלם זכר הוא שתטול חלק בירושה כבן זכר. והנה להקנות בקנין לבת חלק מנכסיו לא יתכן שאין קנין מועיל אלא על נכסיו שכבר ביד המקנה ולא שיקנה או יקבל אחר כך, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וגם נכסים שישנם כבר בידו לא כל נכס נקנה בקנין, שכן מעות אינם נקנים בקנין סודר וחובות שחייבין לאדם, אם הם מלוה על פה אין אפשרות להקנות בשום קנין חוץ ממעמד שלשתן, ודבר שאינו ברשותו של אדם אין שום קנין חל עליו, ועוד אם יקנה נכסיו הם יהיו מיד של הבת ואילו הוא רוצה רק להקנות לאחר מיתה ואין קנין חל לאחר מותו של אדם, ואם יקנה כך שיחול הקנין שעה אחת קודם מותו צריך שלא “יכלה קנינו”, אבל אם מקנים בשטר חצי זכר נפתרות כל הבעיות.
ג. נוסח השטר וענינו
וזה נוסח השטר: “זכרון עדות שהיתה בפנינו ח”מ ביום… ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בק”ג אגב סודר מעכשיו ואף חתמו ותנו ליד בתי מרת פלונית איך שרציתי וכו’ והנני מודה בפניכם וכו’ איך שיש בידי ממון בתי הנ”ל… וכו’ ומחויב אני לשלם סך הנ”ל לבתי הנ”ל או ליוצאי חלציה שיהיה לה מבעלה הנ”ל ע”פ התנאים המבוארים בשטר זה וכך התנתי עמה שזמן פרעון לא יחול עלי אלא שעה אחת קודם מותי וכו’ גם מחויב אני לשלם כל הוצאה והיזקות שיגיעו מחמת עיכוב פרעון חוב הנ”ל וכו’ ובתי ויוצאי חלציה שיהיו לה מבעלה הנ”ל וכל באי כוחה יהיו נאמנים נגדי ונגד יורשי ונגד כל באי כוחי בלי שבועה ובלי שום קבלת חרם לומר שטח”ז אינו פרוע וכל נכסים בין שיש להם אחריות ובין שאין להם אחריות כולם יהיו אחראים וערבים לפרע חוב הנ”ל ואפילו מן גלימא דעל כתפאי בחיים ובמות מן יומא דנן ולעולם. אכן תנאי התנתי עם בתי הנ”ל שיגיע זמן פרעון הנ”ל ויואתו בני הזכרים לירד לנחלה ולחלק עזבוני יהי’ הברירה ביד בני הזכרים לשלם לה חוב הנ”ל או ליתן לבתי או ליוצאי חלציה שיהיו לה מבעלה הנ”ל או לב”כ חצי חלק זכר בן פשוט מכל נכסי שימצאו לי בראוי ומוחזק ומטלטלים ומתכשיטין שיהיו לי אז חוץ מספרים וקרקעות
-345-
אע”פ שלא יגיע אותו חצי חלק לכדי ערך סך הנ”ל מ”מ יהא המותר מתנה ביד יורשי אחרי וכו’ כי ע”מ כן נמסרו המעות לידי מתחילה, אבל אם יעברו יורשי שלא ליתן לבת הנ”ל או ליוצאי חלציה כנ”ל החצי חלק כנ”ל כשירדו לנחלה לחלוק אז יעמוד כל השח”ז בתוקפו שמחויבים לשלם לה כל סך הנ”ל עד גמירא. גם קיבלתי עלי בח”ח ובשד”א עד”ר ועל דעת חתני הנ”ל שלא אתן שטר לשום אדם בעולם להבריח או להפקיע שטר זה בשום תחבולה וכל התנאים הנ”ל הותנו בתנאי כפול בהן קודם ללאו ובתנאי קודם למעשה ובדבר שאפשר לקיימו ממש כתנאי ב”ג וב”ר לכל הלכותיו וכל הא דלעיל קבלתי עלי ועל יור”א בחוב גמור לאשר ולקיים כל הנ”ל בח”ח ובש”א וב”ת בפועל ובק”ס כנ”ל וכל מודעי וכו’ כולם אני פוסל ושח”ז לא יופסל ולא יוגרע מחמת שום ריעותא וכו וכו’ ותמיד יהא שטח”ז בתקפו וחזקתו וכו’ כתוקף שטר חוב והודאות וכו’ דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מר’ פלוני לבתי פלונית בכל מה דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למיקני ביה…” עכ”ל, והנה תוכן השטר בקצרה כך הוא “שמודה שקיבל מבתו סכום רב כך וכך וזמן פרעון שעה סמוך למיתתו והתנה תנאי עמה שאם יתנו לה היורשים ממה שירשו כחצי חלק שמקבל בן זכר פשוט על מנת כן לא נתחייב לה בחוב, “שעל מנת כן שתטול כחצי זכר נתנה לו מתחילה המעות במתנה”, ונמצא שבעת החלוקה של הירושה הברירה ביד הבנים או שנותנים לה כחצי זכר או שנותנים לה כל החוב, ועל דרך זה אפשר להנחיל לבת כל דבר גם מה שאינו מועיל בקנין כמו חובות ודבר שאינו ברשותו, שהרי מה שצריכים אח”כ היורשים ליתן לה גם מהלואות ומדברים שאינו ברשותו אינה אלא מתנה מצידם שיתקיים התנאי שיפטרו מהחוב.
ד. האם אסור להעביר נחלה מבן לבת?
ועתה נדון מה שיש לעורר על נוהג זה. ראשונה, למה לא חששו לאיסור להעביר נחלה מבן לבת שאמרו בכתובות נג, א’ שאסור, וקושיה זו הביא בנחלת שבעה סימן כא ס”ב מהר”מ מינץ, וז”ל: “אע”ג דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי מעבורי אחסנתיה וכו’ וכ”ש מברא לברתא, מ”מ לא חשבנין העברת נחלה מהאי טעמא, כדאמר ר’ יוחנן משום רשב”י מפני מה תקנו כתובות בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כלבנו וכו’ עד כי היכי דליקפצי עלה אינשי, וזה טעמא דידן דנותנין שטר ירושה לבנות באלו מדינות” עכ”ל, ותוכן תירוצו שכאן מותר שבזה מוצא חתן לבתו והרי הוא מצוה לתת בתו לאיש ואם לא היה נותן שטח”ז לא היה מוצא קופצין לבת. ולפי”ז יש לעיין אם ראוי לחדש המנהג של כתיבת שטח”ז כיון שלא שייך אצלנו טעם זה, שהרי עד עתה גם כן מצא חתן לבתו. אכן נראה פשוט שמה שמוצא קופצין הוא משום שהחתנים סומכים שיקבלו ירושה בערכאות ואילו היה יודע שלא ישיג ירושה לא היה לוקח בתו וא”כ ממילא אין איסור עבורי אחסנתיה, והנה בנחלת שבעה בסימן כא ס”ו וכתב לבאר הטעם שהוציאו ספרים וקרקעות מכלל הנכסים שנותן לבתו, וז”ל: “וחוץ מספרים וקרקעות בת”ש ד”ק כתב דאפשר דנוהגין כן משום דאין להעביר נחלה, וקשה א”כ גם במטלטלים שייך טעם זה, ועוד שטעם זה לא שייך כלל רק אם אינו מניח ירושה כלל משא”כ הכא לא הוה מעביר נחלה אפילו היה להבת שוה להבן ואפילו ספרים וקרקעות. וכן משמע מדברי המהר”ם מינץ שהובא לעיל בס”ב, ועוד דהרי אינו בלשון ירושה רק בדרך חיוב והודאה וכו”‘ עכ”ל.
והנה כאן כתב עוד תירוצים למה אין בשטח”ז משום אעבורי נחלה. אכן יש לעיין במה שתירץ בראשונה שלא אמרו מעביר נחלה אלא באינו מניח כלום לבניו אבל במשווה הבת לבן אין איסור
-346-
זה, אם כי מצינו דעה כזאת הוא מה שהביא הקצה”ח בסימן רפב סק”ב שכתב התשבץ ח”ג סימן קמז שבטופסי שטרות לראשונים יש שיור ד’ זוזי, וכתב גאון ז”ל משום כדי שתהי רוח חכמים נוחה הימנו וכו’ עכ”ל, הרי שלא אסרו להעביר נחלה מבן אלא כשאינו משייר כלום לבן אבל במשייר אפילו מעט אין איסור. אכן בפ”ת שם סק”א הביא מהחת”ס שאיסור יש בזה וראיה מגמ’ כתובות נג ורק איסור חמור אין, עכ”פ אין הפרש בין אם מניח לבת כמו הבן או פחות מהבן וא”כ גם בנותן שטר זכר שלם אין איסור בזה אף שהשוה הבן לבת.
ה. מדוע תקנו דרך הודאה ולא דרך התחייבות
והנה יש לעיין מה ראו על ככה שכתבו השטח”ז בלשון הודאה שהאב מודה שקיבל מעות מבתו ונמצא שנתחייב האב מכח קנין אודיתא, ובקנין זה דעת התשב”ץ שהביא הקצה”ח סימן קצד סק”ד שאין אודיתא קונה אלא בשכ”מ ולא בבריא, ועוד עיין במהרש”ל גיטין יג, ב שהסביר בתוס’ שלכן הוצרכו לתקן מעמד ג’ והרי יכולים לקנות באודיתא, אלא שלא רצו להרגיל בקנין שאומר שקר משום שדובר שקרים לא יכון נגד עיני, ורק בדבר שהוא אקראי הניחו קנין אודיתא, והשתא מה ראו לכתוב בשטח”ז קנין אודיתא והרי יכלו לכתוב שטר שמתחייב האב לבתו בשטר הזה או בקנין אגב סודר שקונים העדים ממנו שמתחייב לבתו סכום גדול בתנאי אם לא יתנו לה היורשים כחצי זכר. ואולי חששו שבאופן זה יש כאן אסמכתא שזה שמתחייב סכום גדול אם לא יתנו לה כחצי זכר זהו אסמכתא שסומך שיתנו לה ולא תטול הסכום הגדול, שהרי אינו רוצה שתחול ההתחייבות שלו על הסכום הגבוה, אבל כשעושים הקנין באודיתא אין דין אסמכתא וכמו שכתב הר”ן נדרים כז סוף ד”ה שאני הכא.
אכן עדיין היה להם לנסח שמתחייב האב לבתו סך כחלק שיעלה בשעת חלוקת הירושה לחצי זכר ובזה אין חשש אסמכתא, שהרי נתחייב באופן מוחלט ולא בתנאי, וגם לעולם לא תוכל לגבות יותר מחלק חצי זכר גם בלא ירצו היורשים ליתן לה ותטול בע”כ לא תגבה יותר, ואולי הטעם הוא שחששו לדעת הרמב”ם שאי אפשר להתחייב דבר שאינו קצוב ואינו יכול להתחייב כחלק חצי זכר שאינו קצוב שאין אנו יודעים כמה נכסים ישארו אחר מותו.
ו. עיון בנוסח התנאי של פרעון היורשים
עוד יש לעיין במה שכותבין בנוסח השטח”ז “אבל אם יעברו יורשי שלא ליתן לבת הנ”ל וכו’ חלק כנ”ל, אז יעמוד כל השטח”ז בתוקפו שמחויבים לשלם לה כל הסך הנ”ל והנה מנסוח זה יוצא שאם לא רצו היורשים ליתן כחצי זכר גובה כל החוב, ולכן דנו האחרונים במקרה ובע”ח של האב בא לגבות חובו שיכולים היורשים לא ליתן לבת חלק כדי שתטול כל החוב וממילא יפסיד בע”ח השני, והיינו שתוכן התנאי כך הוא, שמודה שקיבל מעות מבתו על תנאי אם יתנו לה היורשים חלק כח”ז, שכן אז נתנה לו במתנה, ואם לא יתנו לה כח”ז אז נתנה אותם בהלוואה, וקשה שהרי לא ניסח באופן זה שמודה שקיבל מעות מבתו על תנאי – אם תקבל מממון הירושה כחלק חצי זכר אז נתנה המעות במתנה ואם לא תקבל כחצי זכר אז המעות הלואה, ואם היה התנאי כן גם בלא רצון היורשים ליתן לה כחצי זכר והיא באה וגבתה ממון הירושה בחובה לא תוכל לגבות יותר משיעור כחצי זכר, שכל שכבר גבתה כשיעור חלק זה נתקיים התנאי והמעות מתנה וממילא
-347-
לא יתכן להפסיד לבעל חוב יותר מחלקה. אכן יתכן שבאופן זה אם נאמר שנתקיים התנאי בזה שגבתה כחלק חצי זכר וממילא המעות שנתנה מתנה וא”כ נמצא שגבתה שלא כדין שמעולם לא היה האב חייב מעות ותצטרך להחזיר כל מה שגבתה, אלא שיתכן שאם תחזיר שוב לא נתקיים התנאי וגובה מדין בעל חוב וחוזר חלילה, אכן כבר מצאנו כיוצא בזה בתוס’ גיטין פג, א ד”ה ועמדה במי שגירש אשתו בתנאי שלא תנשא לפלוני ונשאת לאחד מן השוק והיו לה בנים ונתארמלה והלכה ונשאת לזה שנאסרה עליו, הגט בטל ובניה ממזרים. והקשו בתוס’ כיון שהגט בטל נמצא שלא תפסו בה קידושי שני ולא עברה על התנאי ולמה בניה ממזרים. ותירצו שנשאת לזה שנאסרה עליו אחר מות המגרש הראשון שתפסו קידושיו שהרי אלמנה היא, ע”כ.
וכבר נתקשו בדברי התוס’ מאי קשה להם שכיון שהגט בטל לא תפסו בה קידושיו ולמה בניה ממזרים, הא אם תאמר שאין בניה ממזרים נמצא שהגט של הראשון לא בטל ותפסו בה קידושי שני וחוזר חלילה ולא פשוט להתוס’ שהגט לא בטל, ובשם הגר”ש שקאפ מתרצים שזה הכלל שלא יתכן שיתפסו בה קידושין שאם יתפסו הם גורמים לבטל הקידושין ולכן מתחילה אינם חלים.
ויש להוכיח כלל זה גם ממקום אחר, ממקדש שתי אחיות שאמרו בקידושין דף נ’ שאמר רבה שאינם מקודשות שכל שאינם בזה אחר זה גם בבת אחת אינם, וקשה שמ”מ כיון שלא חלים קידושין של שתיהם למה לא יתפוס קידושין של אחת מהם, שאין כאן מי שיבטל קידושיה, ועל כרחך שכיון שתאמר שתחול של אחת מהם ממילא צריך לתפוס גם על השניה, שמה חזית שיתפוס בזו יותר מזו, ואם נאמר כך יתבטלו קידושי שניהם, ולכן מתחילה אין חלים הקידושין על שום אחת מהם, והכי נמי כאן, אם תזכה בחלק חצי זכר מדין חובה ממילא יפקע הזכיה, שנתגלה שאין כאן חוב, ולכן מתחילה לא חלה זכיתה, ולכן לא יתכן לנסח התנאי באופן זה אלא צריך לנסח כך שאם יתנו לה היורשים היינו שיתנו ברצונם, אבל כל שלא נתנו ברצונם אף שגבתה חלק חצי זכר בחובה לא נתקיים התנאי שיתקיים המתנה ועדיין יכולה לגבות כל חובה.
ז. נאמנות האב שקבל מעות מבתו בתנאי
עוד יש לעיין איך יכולים העדים לחתום על שטר חצי זכר שבו מעידים על זה שהבת נתנה לו מתנה בתנאי, הא אינם שומעים דבר זה מהבת שהיא המתחייבת אלא מהאב ואין אדם נאמן על עצמו אלא לחובתו אבל לו לטובתו, ואפ’ נאמין לו שקיבל מעות מבתו אבל לא נאמין לו שאם יתנו לה כחצי זכר נתנה המעות במתנה. אכן התירוץ פשוט שנאמן במיגו ופה שאסר, שהרי אילו לא הודה שקיבל ממנה מעות לא היינו יודעים ונאמן במה שאומר שנתנה לו המתנה בתנאי במיגו שלא הודה כלל שקיבל ממנה מעות, ומטעם זה נראה לדון בהודה ששרף גדישו של חבירו בשבת שפטור מלשלם משום שקם ליה בדרבה ומינה וכדין שורף גדיש חבירו בשבת שפטור, ולא נאמר שנאמין לו ששרף הגדיש ואל נאמין לו מה שאומר לפטור עצמו שהיה בשבת, שכן נאמן במיגו שלא היה מודה ששרף. אכן לפי זה לדעת הסוברים שאין אדם עושה עצמו רשע אפילו במיגו, והובא דעה זו בש”ך יור”ד סימן קסה ס”ק עט ובנתיבות כללי מיגו (שבסוף סי’ פב) סכ”ד הביא שתי דעות בזה, ולפי”ז המודה ששרף גדישו של חבירו בשבת יתחייב לשלם, שנאמן על זה שאמר ששרף הגדיש ואינו נאמן על מה שאומר שהיה בשבת, אכן יותר נראה שנאמן ופטור לגמרי, שעד כאן לא אמרו שאשה שאומרת אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת במגו הפה שאסר, וכן באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שנאמן במיגו הפה שאסר אלא דוקא במקום
-348-
שאומר שני דברים, אחד לרעתו ואחד לטובתו, כמו באשה שאומרת א”א הייתי וגרושה, היינו שני מעשים קרו לה, וכן בשדה זו של אביך ולקחתיה, שנאמן במה שאומר לטובתו במיגו שלא היה אומר הדבר לרעתו, אבל כשאינו אומר שני דברים אלא דבר אחד, כגון ששרף גדיש של חבירו בשבת שאין כאן אלא עובדא אחת של שריפת הגדיש שהיה בשבת, וכיון שהדבר הזה כפי שהוא מספר לנו אינו מחייבו נמצא שגם בלי הדין של הפה שאסר היה נאמן, שהרי אי אפשר להאמינו יותר ממה שהוא עצמו מודה, ורק באומר שני דברים אלולא הפה שאסר הייתי מאמינו בדבר אחד לרעתו, ודומה למה שכתב הקצה”ח בסימן נב בעדים שאמרו שנתכונו להעיד על קידושין שקידש אחד שלא בפני עשרה, כיון שלדבריהם עברו על החרם ולא חלו הקידושין, שלא קידש בפני עדים כשרים, לא נאמר שנאמנים שקידש ולא שנתכוונו להעיד, שלא יתכן להאמינם דבר שהם עצמם אומרים בהיפך, שהם אומרים שאינה מקודשת ואנו נאמר מקודשת, וכן גם כאן במודה שקיבל מעות מבתו בתנאי לא שייך לומר שנאמינם שקיבל ולא נאמינו שקיבל במתנה על תנאי, אכן לפי”ז במודה שחייב לחבירו רבית נפטור אותו מטעם הזה ואילו ביור”ד סימן קכה בש”ך שם ס”ק עט משמע שגם באופן זה חייב, וצריך לדחוק שאיירי שם באופן אחר וצ”ע.
ח. מדוע אין נכתב השטר בפרהסיה
עוד יש להעיר על מה שלא הוזכר שמצוה לכתוב שטר זה בפרהסיה והרי קיימל”ן שמתנה טמירה אינה מתנה וכמבואר בסימן רמב, ואף שמבואר שם בס”ה שבזה”ז לא חיישינן לסתם מתנה משום שנוהגין לכתוב בכל שטר מתנה שכותב בפרהסיה א”כ כל שמצוה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו שיכתבו כמנהג הסופרים, מ”מ כתב שם הרמ”א שלכתחילה יש לכותבו. ועוד כיון שאינו מופיע בנוסח הרגיל של שטר חצי זכר אדרבה נמצא שמנהג הסופרים שלא לכותבו ויפסל בסתמא. ויתכן שמה שכתב ששטר חצי זכר לא יפסל מחמת שום טענה וריעותא “ותמיד יהיה בתוקפו” הרי זה כאילו כתב ליתן בפרהסיה. אכן אינו מוכרח, שכל אלו הלשונות עצמם כיון שלא כתבם בפרהסיה, כמו שגוף השטר אינו מועיל בכותב שלא בפרהסיה שאנו תולין שאינו רוצה ליתן לו כלום רק מרמה את המקבל, א”כ מה יוסיף לשונות אלו, הרי כל זה כותב לרמאות, ויותר נראה שכיון שנתחייב באודיתא אין חיסרון של מתנה טמירתא שהרי הודה שחייב ויש כאן הודאת בע”ד ואין נ”מ בהודאה במודה או בפרהסיה ואף שכאן אנו דנים מדין קנין אודיתא ולא מהודאת בע”ד, שהרי הבת יודעת האמת שלא נתנה מעות לאביה ואיך תגבה שלא כדין, אלא ע”כ שהוא מדין קנין אודיתא. ושוב נאמר שכיון שכתב שלא בפרהסיה אין כאן קנין, מ”מ נראה לדמותו לדין אסמכתא שהבאנו לעיל שאין דין אסמכתא באודיתא, הרי שדנים קנין אודיתא כאילו היה הודאת בעל דין ושכן האמת ולכן נעשה קנין וקונה גם באסמכתא, כך גם במתנה טמירתא.
ט. הצעה למעשה עם שינויים מנוסח ה”נחלת שבעה”
לפי”ז כל זה נראה להציע לנהוג למעשה שבכל חתונה יכין הרב שטר חצי זכר או זכר שלם ויבקש מאבי הכלה שיחתום על שטר זה, ואין צריך עדים לזה שהרי שטר בחתימת ידו מועיל לגבות מבני חורי ומיורשים, אלא שנראה שיש להשמיט מהנוסח של הנחלת שבעה הקטע “גם קיבלתי עלי בח”ח ושד”א עד”ר ובפרט על דעת חתני הנ”ל שלא אתן לשום אדם בעולם להבריח או
-349-
להפקיע שטר זה”, שבזמנם שהשטר ח”ז שימש בתור נדוניא היה נחוץ לכתוב כן, אבל בזמנינו שלא ע”מ כן נשא, ואף שכתבנו בריש דברינו שגם היום נושא על סמך שיטול חלק בירושת חמיו לפי דין הערכאות, מ”מ אין לנו צורך ליתן לו תוקף יותר ממה שמקבל בערכאות לפי דיניהם, וכיון שהיה בידו לפי דיניהם להבריח הירושה מבתו צריך להשאיר גם כעת האפשרות הזאת.
גם יש לשנות הנוסח ולהוסיף אחרי הקטע “ומחויב אני לשלם סך הנ”ל לבתי הנ”ל או ליוצאי חלציה שיהי’ לה מבעלה הנ”ל” את המלים – “ושיחיו אחר מיתתי”, ומטעם שכתבו הח”מ והב”ש בסימן צ’ סק”א שלפי נוסח של הנחלת שבעה אם מתה הבת ואחר כך מתו בניה ואחר כך מת האב יטול חתנו חלק הירושה מטעם שבניה יורשים אמם ובעלה יורש מבניו, ולכן יש להוסיף כן. והנה מהרמ”א שם נראה שכתבו בפירוש שאם תמות הבת בלא זרע יתבטל החוב, ובנוסח הנ”ש אינו מפורש אלא שמוכח כן מזה שכותב שמחויב הוא לשלם לבת “או ליוצאי חלציה שיהי’ לה מבעלה”, משמע שאם לא יהי’ לה יוצאי חלציה מבעל זה אינו מתחייב להם, אכן מסברה עדיף לכתוב בפירוש שבאם תמות הבת בחיי האב בלא זרע יתבטל החוב, היינו שבאופן זה נתנה לו הבת המעות מתנה, שמהדיוק לבד אין הכרח, שהרי אין צורך שיתחייב אדם לשלם חוב ליורשי זה שנתחייב לו וגם בלי התחייבות גובין ממנו היורשים כל זכות מורישם, ואיך נדייק מזה שלא נתחייב לבניה מאחר שעל מנת כן קיבל המעות במתנה, וצ”ע בסברת הנ”ש, עכ”פ מה שמפורש עדיף, כן נראה שיש להשמיט מה שבנוסח הנ”ש “או ליוצאי חלציה שיהי’ לה מבעלה הנ”ל”, ויש לכתוב “או ליוצאי חלציה” ולא יותר, שבזמנם אפשר שלא רצה ליתן שטח”ז רק לחתן זה אבל אם תתגרש או תתאלמן ותנשא לאחר בלי שטח”ז אינו רוצה להתחייב כלפי בניה מהשני, אבל אצלינו שאינו מתחייב אלא עבור בתו ולא מחמת חתנו למה לכתוב “בניה שיהי’ לה מבעלה הנ”ל”.
עוד יש לשנות מה שכתוב בשטר “חוץ מקרקעות וספרים” שבזמנינו עיקר הרכוש שמשאירים רוב בני אדם הם הדירה, ואם השטח”ז לא כולל קרקעות כמעט שלא נשאר ענין בשטר הזה, והנה הטעם שכתבו כן כתב הנ”ש סימן כא ס”ו שיש עגמת נפש שיאבדו מתוך משפחתו אבל מטלטלים שניידו לא קפדי אינשי אם תסוב לנחלה לבית אב אחר, ונראה שטעם זה היה שייך בזמנם שברצון האב לא היה נותן אלא שהיה מוכרח מחמת חתנו ליתן לבתו כעין ירושה ולכן היה שייך עגמת נפש על קרקעות וספרים משא”כ בזמנינו שרוב בני אדם ברצונם שהבת תירש ונשתכח מרובם כלל הדין תורה בזה לא שייך עגמת נפש, לכן נראה לענ”ד שקרקעות יש להשמיט ולהשאיר רק ספרים, וביותר שנראה שלא היה זה מנהג קבוע לשייר ספרים וקרקעות וכמו שנראה מלשון הרמ”א סי’ רפא, ס”ז “התנה שלא יהא חלק לבתו בספרים וקרקעות וכו”‘… ועיין שם בפתחי תשובה ס”קיב שמדייק כן, גם יש לומר שרק בתים שנשארים בניו לגור בזה שייך קפידא ועגמת נפש אבל בזמנינו רגילים למכור בית שירשו וכל אחד יש לו בית משלו אין מקום לשייר קרקעות, ואפשר ללמוד כן מהפ”ת שם סקי”ג מה שהביא מהחת”ס אעה”ז ח”ב סימן קס”ח.
והנה הנח”ש סימן כא ס”א כתב שיש נוהגין שגם אם הכלה כותבת שטח”ז ובזמנינו עדיף שגם האם תכתוב. היוצא מכל מה שכתבנו שיתחילו הרבנים המסדרים קידושין להכין טופסי שטרות של ח”ז או זכר שלם, וזמן כתיבת הכתובה יסבירו לאבי הכלה ולאמה ולבקשם שיחתמו על אחד מהשטרות ואם אינם רוצים יש לייעצם שיכתבו צואה המועלת בדינא דמלכותא שנותנים הכל לבנים ולא לבנות כדי להציל הבנות מאיסור גזל, וגם כשכותבים השטח”ז יש להתיעץ עם מומחים אם בבתו משפט זה יועיל שלא תטול הבת יותר מזה, שאל”כ תטול גם השטח”ז וגם חלק בירושה
-350-
על פי דין המדינה, ואם נוסח זה אינו מספיק בדיניהם יש להוסיף נוסח שיועיל גם לפי חוק המדינה.
י. תוקף השטר כשלא הבין על מה חתם
והנה אם החתים הרב את אבי הכלה ואמה על שטר כזה ולא הסביר להם משמעותם יש לעיין אם מועיל השטר. והנה בסימן סח ס”ב כתב הרמ”א: “שטר שעשוי לפני עכו”ם והלוה בעצמו חתום עליו אף ע”פ שאינו יודע לקרות חייב בכל מה שכתוב בו שהרי גמר בדעתו להתחייב לכן חתם עצמו ובודאי קראוהו לפניו והאמין לקורא ההוא”. ועיין לעיל סימן מה ס”ג ושם בבאר הגולה אות ו’ הסביר שכל הסומך על של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שאומר, עכ”ל. והנה שני טעמים יש כאן, א’, שבודאי הסבירו לו מה שכתב בשטר. ב’, שאף שאינו יודע מ”מ רוצה להתחייב מה שכתוב בו, עכ”ל, ומ”מ מסתבר שאם כתוב שם דבר שאינו עולה בדעתו מסתבר שאינו מתחייב בחתימתו ורק בכתוב דבר שעולה בדעתו, ולכן החותם בשטר ריק שהוא ממרני חלקה שמתחייב כל מה שיכתוב אחר כך, וכמו שכתב הסמ”ע סימן מ”ז שהביא הקצה”ח בסימן מב, מ”מ מסתבר שאם יכתוב דבר שאינו רגיל לא יתחייב, שעיקר הטעם שרצונו להתחייב וכמה שיכתוב, אבל כל זה בדבר שיש לחשוב שיכתוב כן אבל כתב סכום עצום מסתבר שאינו מועיל. ולפי”ז נראה שבזמן שהרבה רגילים בשטח”ז מועיל מה שחתם אבי הבת גם בלא הסבירו לו הענין, אבל כל שעדין לא התרגלו בזה אם לא יסבירו לו אפשר שחושב שזה חלק מטקסי החתונה ולכן צריכים להבינו הענין, אבל כל שירגילו בזה די שיאמרו לו שנותן בזה ירושה לבתו אף שלא יבין ענין שטח”ז לאשורו.
יא. צוואה בדרך של שטר חצי זכר
והנה בדרך שטר חצי זכר אפשר לסדר צוואות על פי דין תורה גם בזמן שבריא רוצה לסדר צוואה וצריך קנין והרבה דברים שאין קנין מועיל בהם וכמו שכתבנו לעיל, העיצה לסדר צוואה ע”פ דרך שטח”ז. והנה ברוצה ליתן כל הירושה לאחר העיצה לכתוב שחייב סכום רב יותר ממה שאומד שישאר בירושה, וממילא יגבה זה שמצוה לו בחובו, ואין צריך להוסיף תנאי שאם יתן לו כל הירושה קיבל המעות במתנה, אבל אם מניח מקצת לבניו יש להתחייב חוב לזה ובתנאי שאם יתנו לו אחוז מהירושה כפי שמצוה אז נתן לו המעות שהודה שקיבל ממנו במתנה, ואם רוצה ששני אנשים יקבלו כל אחד חלק שוה בירושה אז צריך להודות שקיבל משני אלו מעות בתנאי שאם יתנו להם חלק בירושה הרי קיבל המעות במתנה ואם לא יתנו להם חלק אז קיבל המעות בהלואה אבל אם רוצה ליתן דרך משל לאחד שליש מהירושה ולשני שני שליש אם יכתוב שמודה שקיבל מעות משניהם א”כ אם לא ירצו ליתן להם יתברר שחייב לשניהם א”כ יגבה כל אחד חצי הירושה, ואף אם יכתוב שחייב לאחד סכום כפול מהשני מ”מ לא יועיל, שהדין בחייב לשנים – לאחד אלף ולשני מאה, והניח נכסים שוה מאתים נוטל כל אחד מאה, אכן אם יתכן להתחייב בלשון התחייבות יכול להתחייב לזה סכום שיעלה כשליש הירושה ולזה סכום שיעלה שני שליש מהירושה, לפי מה שלא קיימל”ן כהרמב”ם ויכול אדם להתחייב גם דבר שאינו קצוב, וכן אם יתכן להתנות שאם יקבל שליש מהירושה גם בלא רצון הבנים יתקיים התנאי ויהיה השאר מתנה יכול להתנות כן וליתן לזה שליש ולזה שני שליש, וכן על דרך זו אפשר לסדר צוואות ככל חפצם, וכן אפשר לסדר בזה שטר סילוק שלא יירש הבעל את אשתו שדרך סילוק המבואר במשנה ריש פרק
-351-
הכותב קשה לסדר בזמנינו כיון שאינו מועיל אלא בין אירוסין לנישואין, ובימינו אין זמן כזה, ואף למה שכתב החת”ס שהמנהג בפ”פ להסתלק בין האירוסין לברכת ז’ ברכות שאז עוד לא חל החופה מ”מ הדבר קשה בפועל לעשות אז סילוקים. אך על דרך שטרח”ז אפשר לסדר שהאשה תכתוב שמודה שחייב לבניה וכדרך שטח”ז אלא שבזה יש להיזהר לחתום עדים, שכן במלוה על פה אין הבעל חייב לשלם מירושת אשתו רק במלוה בשטר שגובה מלקוחות והבעל דינו כלוקח ואז כדאי לכתוב שמשעבדת מטלטלים אגב קרקע, ואף שמתקנת השוק אין גובים בזה”ז וכמבואר בסימן קיג, ס”ג גם בכתוב כן בשטר, אכן מסתבר שמבעל גובין שלא שייך בזה תקנת השוק, וכבר נחלקו הב”י והמביט בסימן ס’ ס”א, שדעת הב”י שבשטרות אין תקנה דלא שכיח ומתנה שאני שאי לאו דעביד להי נייח נפשיה לא נתן לו מתנה, וא”כ ירושת הבעל אפשר ג”כ שאין בזה תקנת השוק, אכן אינו מוכרח שהרי אין גובין מלוה ע”פ מהבעל אף שכל הטעם שאין גובין מלוה ע”פ הוא משום תקנה שלא יפסידו לקוחות ומתנה הוא מטעם שאי לאו דעביד לי ניח וכו’ וכמבואר בגיטין פ’ הנזיקין הרי שהבעל דינו כלוקח, אכן כבר כתב הש”ך בסימן שני סק”ד שרק בזמן שכולם כותבים מטלטלים אגב קרקע שייך תקנת השוק, א”כ בזמננו שאין רגילים בכך מועיל מה שנכתוב, אכן כדי שלא תוכל לגבות מלקוחות אחרים עדיף לכתוב בדרך שהאם מתחייבת סכום כשיעור הירושה וכמו שכתבנו לעיל, ואם כך מכרו שניהם האיש והאשה לא תוכל לגבות מלקוחות רק מהבעל ורק כשיעור שנשאר מירושת הבעל.
-352-
שטר זכר שלם *
זכרון עדות שהיתה בפנינו, עדים ח”מ בכך וכך וכו’ כאן ק”ק איך שבא לפנינו ר’ פב”פ ואמר לנו הוו עלי עדים כשרים ונאמנים וכו’ וקנו ממני בק”ג אגב סודר מעכשיו ואף חתמו ותנו ליד בתי מרת פב”פ שהיא אשת כמר פב”פ להיות לה וליוצאי חלציה לעדות לזכות ולראיה איך שרציתי ברצון נפשי הטוב שלא באונס והכרח כלל כי אם בלב שלם ונפש חפצה ובדעת שלימה ומיושבת. והנני מודה בפניכם היום ומודה בפני ב”ד חשוב וראוי בהודאה גמורה שרירא וקיימא דלא בהשטאה ודלא בהשבעה ודלא למיהדר ביה מיומא דנן ולעלם, איך שיש בידי ממון בתי הנ”ל מאה אלף דולר שהלוית אותם לי מידה לידי במזומנים, והרי הם עלי ועל יורשי אחרי בחוב גמור ואמתי ברשות ובהלואה גמורה, ומחוייב אני לשלם סך הנ”ל לבתי הנ”ל או ליוצאי חלציה שיהיו לה ושיחיו אחר מיתתי ע”פ תנאים המבוארים בשטר זה. וכך התניתי עמה שזמן פרעון חוב הנ”ל לא יחול עלי ולא יגיע אלא שעת אחת קודם מותי, ובתי הנ”ל או יוצאי חלציה וכל באי כחי יהיו נאמנים נגדי ונגד יורשי אחרי ונגד כל באי כחי בדיבור הקל בלי שום אלה ושבועה ובלי שום קבלת חרם לומר שט”ז*זה אינו פרוע ולא נמחל שעבודו, וכל נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא מקני נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון חוב הנ”ל מנאי ואפילו מן גלימא דעל כתפאי בחיים ובמות מן יומא דנן ולעלם.
אכן תנאי זה התניתי עם בתי הנ”ל שכשיגיע זמן פרעון הנ”ל ויאותו בני הזכרים לירד לנחלה ולחלוק עזבוני יהיה הברירה ביד הזכרים לשלם לה חוב הנ”ל או ליתן לבתי הנ”ל או ליוצאי חלציה או לב”ב חלק זכר. בן פשוט מכל נכסי שימצאו לי בעת ההיא, בראוי ומוחזק, מאשראי ומטלטלין ומתכשיטין שיהיו לי אז, חוץ מספרים. אזי כשיתנו לה החלק הנ”ל הם פטורים מלשלם לה סך הנ”ל אעפ”י שלא יגיע אותו חלק לכדי ערך סך הנ”ל, מ”מ יהא המותר מתנה ביד יורשי אחרי שלא לתובעם לעולם, כי ע”מ כן נמסרו לידי מעיקרא. אבל אם יעברו יורשי שלא יתנו לבתי הנ”ל או ליו”ח חלק כנ”ל כשירדו לנחלת לחלוק, אז יעמוד כל השט”ז* בתקפו שמחוייבים לה כל סך הנ”ל עד גמירא.
ולעולם תהא יד בעל השטר על העליונה וידי ויד המערער על התחתונה, ודברי המערער בטלין ומבוטלין וחשובין כחרס הנשבר שאין בו ממש, וכטוען אחר מעשה ב”ד חשוב, דלא יתעביד ליה דינא כלל לא בד”י ולא בדא”ה, ותמיד יהא שט”ז* בתקפו ובחזקתו כל זמן שלא נקרע קרע ב”ד או לא נכתב עליו תברא כתוקף כל שטרי חובות והודאות דנהגין בישראל העשויין בתיקון חז”ל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי.
וקנינא ממר פב”פ לבתו מרת פ’ הנ”ל בכל מה דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למקניא ביה, הכל שריר וקיים.
-353-
<לחץ לקבלת איור t-04-39>
* לאור האמור אנו מציגים כאן דוגמא של שטר זכר שלם. בטופס שני יכתב – שטר חצי זכר, וכן יתוקן השטר בהתאם במקומות המסומנים בכוכב. כמו כן יוכנו טופסים דומים עבור האם. – המערכת