ישיבה מעורבת של נשים וגברים

הרה”ג יחיאל מיכל כ”ץ שליט”א, רבה הראשי של נשר

לכבוד
מנכ”ל מוסדות אריאל
הרה”ג ד. טבצניק שליט”א
ירושלים

שלום וברכה

לשאלת כב’ בדבר ישיבה מעורבת של נשים וגברים בסעודות משפחתיות, קהילתיות וכו’.

המקור לאיסור במסכת סוכה (נא א): “מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול”. ועוד שם בדף (נא ב) “מאי תיקון גדול? אמר רבי אלעזר כאותה ששנינו חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרה והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. תנו רבנן בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש, והתקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכי, והכתיב (דה”א כח יט) ‘הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל’. אמר רב, קרא אשכחו ודרוש (זכריה יב יב) ‘וספדה הארץ משפחות משפחות לבד’, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד”. אמרו והלא דברים ק”ו ומה לעתיד לבא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם? אמרה תורה, אנשים לבד ונשים לבד. עכשיו שעסוקין בשמחה ויצה”ר שולט בהם על אחת כמה וכמה”.

בנוסף לכך, במסכת קידושין (פא א): “אמר רב כהנא אנשים מבחוץ ונשים מבפנים אין חוששין משום ייחוד, אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין משום ייחוד. במתניתא תנא איפכא אמר אביי השתא דאמר רב כהנא הכי ותנא מתניתא איפכא אנא נעביד לחומרא. אביי דייר גולפי רבא דייר קנה אמר אבין סקבא דשתא ריגלא”. פירש התוספות במקום: “סקבא דשתא ריגלא. פירוש ריעוע של ימות השנה לייחוד ולעבירה כלומר ימות הרגל (שיש) קבוצות אנשים ונשים לשמוע הדרשה ונותנין עין זה על זה וי”א לכך נהגו להתענות לאחר פסח ולאחר סוכות”.

בטור (אוח הלכות פסח תכט): “ותלמידים מתענין בו שני וחמישי ושני מפני חילול השם ג’ ימים. ונ”ל דהנך ג’ ימים אחר הפסח קאמר כמו שרגילין באשכנז להתענות ג’ ימים אחר הפסח וכן אחר הסוכות מפני שהם ימי משתה ושמחה ושמא מתוך כך באו לידי עבירה. וסמכו אותם אקרא דאיוב ‘ויהי כי הקופו ימי המשתה וגו’ והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וגו’ “. משמע מהתוספות ומהטור שבמשתה ובסעודה שיש בהם יין, קיים חשש לעבירה.

סוגייה העוסקת בתערובת של נשים וגברים באירועים דתיים מובנת גם מהתשב”ץ (סי’ שצט) המביא תשובת מהר”ם מרוטנבורג המתנגד למנהג שאשה משמשת כסנדק בברית מילה בבית הכנסת ומנמק: “דלאו אורחא ליכנס אישה מקושטת בין האנשים ובפני השכינה.

נחלקו הראשונים וכן הפוסקים האחרונים אם מטרת התיקון בשמחת בית השואבה היתה למנוע עירוב נשים וגברים, ולכן היו הנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן או שהמטרה היתה כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים.
עיין במשנה מידות (ב ה), ועיין רמב”ם (לולב ח יב), ומאירי (סוכה נא ב ד”ה ‘מי שלא ראה’), אך בפירושו למשנה (סוכה ה ב) כתב הרמב”ם, שהמטרה היתה “כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים”, וכך פירשו תוספות יום טוב (שם) ומהר”ם שיק (או”ח עז).
חלק מפוסקי זמננו סבור שגזוזטרא שמרה מפני תערובת, וחלק אחר סובר שהיא שמרה מפני הסתכלות.

בטור (או”ח יו”ט תקכט) כתוב “חייבין ב”ד להעמיד שוטרים ברגלי’ שיהו שוטטים ומחפשין בגגות ופרדסים ועל הנהרות שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהרו בדבר זה לכל העם שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה ולא ימשיכו ביין שמא יבואו לידי עבירה, מדת החסידים אשר השם לנגדם תמיד ובכל דרכיהם ידעוהו בעת שמחתם”.

לגבי בשמחת נשואין, בספר חסידים, (בולוניה, מהדורת מרגליות, שצג, והשווה שם תתרכ) מוזכרים הדברים ביתר חריפות: “כל המברך שהשמחה במעונו צריך לחקור אם קיימו ‘וגילו ברעדה’, אם רעדה במקום גילה. אבל אם לוקח אדם אישה שאינה הגונה או שהיא לוקחת איש שאינו הגון, או שניהם אינם הגונים, או אין תרבות שם וניבול פה ביניהם או נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם, לא ייתכן לברך שהשמחה במעונו… כל מצוה הבאה עבירה על ידה, מוטב שלא יעשה המצוה, כמו מצוה לשמח החתן. ואם יש פריצים וידע שבלא פריצות לא יהיה או אינו יכול להיות בלא הרהור או אינו יכול להיות מלראות בנשים, אל יהיה שם”.לדעת המחבר, לא רק ישיבה מעורבת אסורה, אלא גם הסתכלות בנשים. דבר זה מחייב ישיבה בחדרים נפרדים או מחיצה גבוהה בין גברים לבין נשים. הלכה זו הובאה בהגהות לספר המנהגים לר’ יצחק אייזיק טירנא (מנהגים לכל השנה, סי’ יד) ובספר אורחות צדיקים (ערך שמחה). דברי ספר חסידים אלו אינם מובאים בשולחן ערוך, ואפשר שהנהגה זו נחשבת למידת חסידות, ולא להלכה פסוקה.

ברם תלמידו של המהרש”ל, בעל הלבושים, מביא את דברי ספר חסידים וכותב: “ואין נזהרין עכשיו בזה. ואפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כ”כ, דדמיין עלן כקאקי חיוורא מתוך רוב הרגלן בינינו, וכיון דדשו דשו”. הביטוי ‘קאקי חיוורא’ מוזכר בברכות (כ א) לגבי רב גידל שהיה יושב בפתח המקווה ולא חשש מפני יצר הרע, כיון שאמר: “דמיין באפאי כקאקי חיוורי”. בעל הלבוש מחדש כאן, ששינויים בהרגלם של בני אדם הם המביאים לידי תחושה זו.

לעניות דעתי, יש להפריד בין הנהוג בסעודה פרטית שמשתתפים בה קרובי משפחה ומעט אנשים לבין סעודה מורחבת ובה אנשים רבים. בנוסף לכך, יש הבדל בין התכנסות בבית הכנסת ובמקומות אחרים בעלי אופי דתי כגון: שמחת בית השואבה, לווית המת, ניחום אבלים, שעורים, דרשות לבין התכנסויות כגון פגישות חברתיות.

בסוגיה זו עסק גם בן דורו של הלבוש, הב”ח, שהביא את דברי ספר חסידים (באה”ע סי’ סב ד”ה ‘ויש אומרים’): “בקראקא נוהגין שבסעודה שעושין בליל שני מברכין ‘אשר ברא’, ולא ‘שהשמחה במעונו’. והוא תימא, ולא מצאתי שום טעם למנהגם זה. אלא לפי שסעודה זאת קטנה היא, ומושיבין האנשים והנשים יחד בחדר אחד, וכתוב במנהגים דאין מברכין, שהשמחה במעונו” היכא דאיכא חששא דהרהור עבירה. ולפי זה ודאי היכא דאין שם אלא אנשים בסביבה, צריך לברך “שהשמחה במעונו”.
בזמן שהסעודה נעשית גדולה יותר, כגון בסעודה שלישית, נפרדים הגברים והנשים, ולדברי הב”ח (שו”ת הב”ח החדשות, י נה) מברכים “שהשמחה במעונו”. “המנהג שלא לברך ‘שהשמחה במעונו’ הוא דווקא כשסועדין עם נשים בעולות בעל בליל שני”.
תשובה זו ופירושו בב”ח היא להצדיק את מנהג קראקא, שנראה מוזר בעיניהם – לאחר החתונה שנערכה בערב שבת, היו מברכים “שהשמחה במעונו” בכל הסעודות שנערכו – בליל שבת, בסעודה השניה ובסעודה השלישית, אך לא בסעודות הבאות.

פוסקים נוספים למדו מדברי הב”ח שאין זו רק הצדקה למנהג קיים בקרקא, אלא כך צריכים לנהוג. הבית שמואל (אה”ע סב יא) כתב: “כשאנשים ונשים בחדר אחד, אין אומרים שהשמחה במעונו, דאין שמחה כשיצה”ר שולט”.

גם בקיצור שולחן ערוך (קמט א) וכן בבאר היטב (אה”ע סב יא) מצוטטים דברי הב”ח ובית שמואל, ומשתמע מהם שהישיבה המעורבת אסורה.
אך מנהג קראקא, שמפסיקים לברך שהשמחה במעונו מיום שני והלאה, נזכר בספר הרוקח (שנד) ונומק באופן שונה על ידי בעל בית מאיר. לדבריו, מקור המנהג הוא בגמרא במועד קטן (ט א), שעיקר שמחה חד יומא. לפי זה, נהיר לבעל בית מאיר “שבלילה הראשונה אמרו שהשמחה במעונו אף כי היו נשים בבית”. עיקר אמירת שהשמחה במעונו מבואר בטור בשם הרא”ש שהוא במקום עיקר ישיבת חתן וכלה, ונראה שהכלה עם השושבינות.
נראה שבתקופה זו בקהילות רבות לא ישבו נשים וגברים בנפרד, ולכן השקיעו הרבנים מאמצים רבים לבטל ריקודים מעורבים בחתונות (ים של שלמה גיטין פא יח).
מצד אחד – כמה מאות שנים אחרי פסיקתו של בעל הלבוש רוב הפוסקים התירו לברך “שהשמחה במעונו” במקום שיושבים גברים ונשים יחד (פתחי תשובה אה”ע סב יח). מצד שני יש מי שסברו, שהמנהג שהיה קיים בתקופתו של בעל הלבוש היה נכון לתקופתו. הטענה היתה שבזמנו היה מקום להקל, משום שהנשים התלבשו באופן צנוע.לדעתם, כמה מאות שנים אחרי תקופתו של בעל הלבוש, המצב היה שונה. כך כתב ה”ר יצחק צבי ליבוביץ (בשולחן העזר ט ה): “לכתחילה מוטל עלינו ליזהר בזה… ולעשות היכר ביניהם ולעשות משמרת למשמרת ולהרחיק מהכיעור והדומה לו”.

בקדושין (ד יב) וכן שו”ע (אה”ע כב א) מוזכרת רשימת נשים שמותר לאיש לסעוד בחברתן בסעודות פרטיות כגון: אחיותיו, דודותיו וגיסותיו. התנאי הוא נוכחות אשתו. נראה שנוכחותה מונעת ממנו איסור ייחוד, ואולי בגלל נוכחות זו הוא יהיה זהיר מקלות ראש.

בשולחן ערוך הרב (הלכות יו”ט) “חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגגות ופרדסים ועל הנהרות שלא יתקבצו שם אנשים ונשים לאכול ולשתות ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו זה לכל העם שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה”, (רמב”ם ו כא, טור ושו”ע ד) אלא כולם יהיו קדושים (שו”ע שם. וראה אג”ק ח”ה ע’ רנה הערה 3″.
השערי תשובה (על שולחן ערוך או”ח הלכות יו”ט תקכט): “חייבים ב”ד כו’. עיין בזכרון יוסף שחייב כל מורה בעירו לבטל הריקודין ומחולות ביו”ט כדאיתא בסי’ של”ט ותקכ”ד אף בלא כלי שיר ובחורים ובתולות אפילו בחה”מ צריך למחות בכל כחם ואפילו על חתונות יש לאסור. וכן תקנו בכמה מקומות והטילו קנס גדול על העובר ע”ז …”. ובמשנה ברורה (באותו סימן ס”ק כב): “הנה באמת ד”ז החיוב תמיד להזהיר ולמחות מי שיש בידו אלא שברגל מצוי הקלקול ביותר”. ובשער הציון (סקכ”א): “ובעו”ה נתפרץ קלקול זה בזמנינו באיזה מקומות גם בימות החול ועוון גדול הוא ומי שיש בידו למחות בוודאי מחוייב למחות”. מהנאמר כאן ניתן להסיק, שהדברים היו קיימים ונפוצים.

לא רק הערוב בין נשים לגברים נדונה בחלק מהתשובות אלא גם הסתכלות בנשים. באגרות משה (או”ח מ) בעניין הסתכלות בנשים, כותב ר’ משה פיינשטיין: “…ודאי אסור להסתכל באשה אפילו במקומות שדרכן להיות מגולות… וזה אסור בכל מקום אפילו ברחובות ויש חיוב על כל אדם להביט כפי האפשר למטה כשהולך בשוק, אך לא באופן שיהיה פרוש קיזאי שיהיה מקיז דם לכותלים (סוטה כב ברש”י שם ‘ד”ה מקיז’).. וכן כשבאה אשה לשאול להרב שאלה בעניני איסור והיתר מחוייב להשתדל שלא להביט בפניה כדי שלא יבא ליהנות ח”ו מהראיה וכן בכל מקום שפוגע בנשים”. אך מסתייג בעל האגרות משה: “אבל לא בשביל זה הוא ענין חיוב המחיצה בבהכ”נ ובכל מקום שמתאספים שמחייבין לעשות מחיצה בין אנשים לנשים…”. משמע שלא כולם הקפידו בכך, ונראה לי שמסיבה זו כתב בהמשך דבריו: “…ואם יש מי שיעבור ויסתכל בכוונה לראות ליהנות אין אנו אחראין להם…”.
בהמשך (שם מא), מבחין הרב פיינשטיין בין ישיבה ללא מחיצה בשעת התפילה לבין ישיבה בחתונה, שם לדעתו אין צורך במחיצה: “ובמקום קבוץ לדברי הרשות ואף בחתונות מסופקני אם יש האיסור זה באופן שליכא חשש יחוד ויותר נוטה שליכא לאיסור זה דהא אשכחן באכילת הפסח שהיו אוכלין האנשים והנשים בבית אחד, והיו שם כמה משפחות שאין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה …. ואין הפסח נאכל בשתי חבורות ואם יעשו מחיצה ביניהם הרי יחשבו כשתי חבורות… ולא חייבו שהנשים יאכלו בחבורה אחרת… חזינן שגם לר’ יהודה דאיירי אליביה רשאין לאכול בחבורה אחת שהוא בלא מחיצה. וגם הא דהכלה הופכת פניה, שפרש”י ע”מ שארחב”א א”ר יוחנן מפני שהיא בושה לאכול לעיני האנשים ע”י שמסתכלין בה שאין שייך בפני אביה ואחיה אלא בפני אנשים אחרים, א”כ מפורש שלא היה מחיצה ביניהם. אבל בביהכ”נ ובשעת התפילה הוא איסור ברור ומדאורייתא וצריך שתהיה מחיצה של י”ח טפחים ביניהם או שיהיו הנשים למעלה והאנשים למטה כדבארתי”.
בנוסף, בסימן מג מציין הרב פיינשטיין כי במקום שנשים רגילות ללכת מגולות שיער, אף מצד הדין קיים איסור לכך: “אין לאסור לקרות ק”ש כנגדן מטעם שלרי”ף והרמב”ם לא נאמר זה לענין ק”ש וד”ת”. ניתן להסיק מכאן שאם דרך רוב הנשים ללכת מגולות שיער אין להחשיבן לערווה, כלומר ההרגל קובע גם כאן.

גם בשו”ת יביע אומר (ח”ג אה”ע י ט) כותב הרב עובדיה יוסף, שלכתחילה יש להפריד בין הגברים לנשים, אך בדיעבד אפשר לסמוך על היתרו של הלבוש. ובשו”ת יביע אומר (ח”ו או”ח יג ה) סומך גם ה”ר עובדיה יוסף על הלבוש להתיר בימינו לקרוא קריאת שמע בפני אשה נשואה ששערותיה מגולות, וכן פסק שאשה מברכת ברכת הגומל בבית הכנסת.

לסיכום: שאלת ההפרדה בין נשים לבין גברים לא נידונה באופן ישיר בגמרא, אולם בשו”תים מזמן הגאונים יש תשובות המחייבות הפרדה בין המינים. רוב הפוסקים האחרונים וגם פוסקי זמננו אינם מחייבים הפרדה בסעודות פרטיות במשפחה וכן באירועים המתקיימים מחוץ לבית הכנסת, כאשר יושבים משפחות משפחות, וזאת על סמך דברי בעל הלבוש או מפאת מנהג המקום. בנוסף לכך על סמך דברי ערוך השולחן שגרס שהוראה זו היתה נכונה רק בזמן שביהמ”ק היה קיים. ההנחה היא שכבר הורגלו האנשים שתהיינה נשים בסביבתם, והדבר לא יגרום להרהורי עבירה.

לעומתם יש פוסקים המחמירים הסומכים על שיטת התוספות ([קדושין דף פא א ד”ה ‘סקבא דשתא ריגלא’), הטור (או”ח הלכות פסח תכ”ט), הב”ח (טור אה”ע סב), השערי תשובה (או”ח הלכות יו”ט תקכ”ט), המשנה ברורה (או”ח הלכות יו”ט סקכ”ב) והשער ציון (סקכ”א) הדורשת הפרדה בין לגברים נשים בכל הנסיבות – הן הפרטיות ובוודאי באירועים האחרים, שבהם קיימת ההשתתפות של גברים ונשים.

הרב יחיאל מיכל כ”ץ
ירושלים