לווה הטוען כי אינו יכול להחזיר הלוואתו

באור דין מסדרין לבעל חוב
הרה”ג אליהו שלזינגר שליט”א
הרב הפוסק במועה”ד ירושלים, אב”ד לבורריות ודיני ממונות “אריאל”, רב שכונת גילה

שאלה:

ביושבי על מדין כאב”ד בבית הדין לממונות ע”י מוסדות “אריאל” בנשיאות הגרש”י כהן שליט”א והגרז”נ גולדברג שליט”א, מרבים להגיע בעלי דינים שהאחד הוא המלווה והשני הוא הלווה, כשהתובע המלווה טענתו בפיו כי הנתבע הלווה אינו מחזיר את הלוואתו שלקח ממנו.

רק לאחרונה הופיע מלווה בעל גמ”ח, שהלווה ללווה סך 100,000 ש”ח, וכבר עברו שמונה שנים מאז, והלווה החזיר סך 20,000 ₪ בלבד. במשך כל השנים המלווה התריע ושוב התריע, והלווה טען כי אינו מסוגל להחזיר את ההלוואה. הלווה טען כי הקים בית כנסת, והיה צריך לרכוש ספר תורה וריהוט, ואע”פ שהכסף היה לצורך הרבים, אך ההלוואה ניתנה על שמו של הלווה. ועקב אי הסכמת השכנים וצו בית המשפט, ביהכנ”ס הנ”ל נאלץ להתפרק, המתפללים התפזרו לכל עבר, והשאירו את הלווה עם חובותיו.

לשאלת ביה”ד מסתבר שלא נשארו בידו שום נכסים כולל הס”ת על מנת לשעבדם למלווה, והוא נשאר עירום ועריה – לטענתו, ואינו מסוגל להחזיר את החוב הגדול שנשאר חייב.

טיעונים של אי מסוגלות להחזיר הלוואות גם לצרכים אישיים, הן עולות על שולחן ביה”ד דבר יום ביומו, ואנו אנה אנו באים.

תשובה:

מבואר בשו”ע (חו”מ צז כג): “כשיגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו, מסדרין לבעל חוב. כיצד? אומרים ללווה: הבא כל המטלטלים שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת (ואפילו כלי אוכל נפש) וכו’, וימכרו עם שאר המטלטלים בבית דין וינתנו לבעל חובו. ואפילו אם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו אין מניחים לו ספריו ואפילו ספר תורה, לפי שהם כשאר נכסים שבעל חוב גובה מהם חובו וכו'” – עד כאן.

דין זה שמסדרין לבעל חוב נלמד מדין ערכין כמבואר במסכת ערכין (כד א): “ואם מך הוא מערכך, החייהו מערכך”. מכאן למדה הגמרא בבבא מציעא (קיג א) על דין סידור בבעל חוב מגזירה שווה “מיכה מיכה”.

ובמשנה בערכין (כג ב) לענין סידור בערכין, מובא:
“אע”פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותם, נותנים לו מזון שלושים יום וכסות שנים עשר חודש, מיטה מוצעת וסנדליו ותפיליו…. רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותן לו צמדו, חמר נותנין לו חמורו”.

ומבואר מזה שממשכנין את כל נכסיו של החייב, פרט לאותם דברים מועטים שהוזכרו שם במשנה שמשיירים למקדיש. עוד מבואר שם בגמרא (כד א) שרבנן חולקים על רבי אליעזר, ולדעתם אין נותנים לו אפילו את צמדו, והטעם הוא: “הנהו לאו כלי אומנות נינהו, אלא נכסים נינהו”.

נמצא שכל דבר המוגדר כנכסים, גובים מבעל חוב ואפילו הם כלי אומנותו, וכפי שנפסק להלכה בשו”ע (שם).

והנה מה שלא נזכר בשו”ע שם הוא ענין מישכון הדירה, מה שנראה לכאורה שאת הדירה של הלווה לא ממשכנין. אך לא היא! בספר שער המשפט (ס אות ד) פסק להדיא: “חייב למכור אף את בית דירתו”. וכן איתא בערוך השולחן (חו”מ צז כו): “ובתים וקרקעות אפילו בית שדר בו, וקרקע שעובד בה מוכרין אותה לבעל חוב”.

הרי מפורש שניתן לגבות את החוב גם מביתו של הלווה וכפי שגם בנידון דידן הצענו ללווה למכור את דירתו, רק שטען שהיא אינה רשומה על שמו, לטענתו.

אלא דיש לעיין בנידון דידן שטוען שהוא אנוס, כל המתפללים עזבוהו, הוא נשאר לבדו, ובעוד שהוא הסכים לקחת על עצמו את כל האחריות להקמת ביהכנ”ס, הרי במקום שיבואו לעזרתו בשעת צרתו, עזבוהו לנפשו עם חובותיו הרבים. ואם כן יש לעיין אם טענת “אנוס אני” מועילה כאן.

הנה כיוצא בזה מצאנו בשו”ת הרא”ש והדברים הובאו להלכה בשו”ע (יו”ד רלב טז): “מי ששידך בתו ונדר לתת לה סך מעות ונשבע, ואח”כ נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו, ואין לו ממה לפרוע, לא חובות וקרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו, פטור, דאין לך אונס גדול מזה”.

וראה גם ראה שלענין מה שנתחייב לְבִתּוֹ גובין ממנו בין מקרקע ובין מחפציו, אבל אין גובין מבית דירתו וכלי תשמישו. ואילו לענין בעל חוב ראינו לעיל שגובין גם מדירתו וגם מכלי תשמישו. ועל כרחך צריך לומר שיש הבדל בין מי שלווה כסף וחייב להחזיר את ההלוואה דאז גובין ממנו גם מבית דירתו וגם מכלי תשמישו. משא”כ כשהוא עצמו מחייב את עצמו דאז אין גובין מבית דירתו ומכלי תשמישו, וכנראה הטעם הוא שעל דעת כן לא נתכוין להתחייב, ואם היה יודע שלא יוכל לעמוד בהתחייבותו, לא היה מתחייב.

ולכאורה היה מקום לומר דגם הלווה שלווה כסף למען הציבור, אילו ידע שביהכנ”ס יסגר, ואילו ידע שכל המתפללים יעזבוהו לנפשו ולא ישתתפו בהוצאות הגדולות שהיו עבורם ולמענם, הרי בודאי שלא היה לוקח על עצמו כזו התחייבות גדולה, וא”כ גם כאן הוי אונס גדול, ולמה לא נפטור אותו לכה”פ מזה שלא נגבה מבית דירתו ומכלי תשמישו.

אולם יעויין בספר שער המשפט (ס אות ד) שכתב, דאדרבה, מהלכה זו של מי שהתחייב לבתו, אפשר ללמוד דרק באופן שגם נשבע יש לפטור אותו שלא יגבו ממנו מבית דירתו וכלי תשמישו, אבל בכל התחייבות ממונית אחרת שלא היתה שם שבועה, שם דינו ככל בעל חוב שגובין ממנו גם מבית דירתו וגם מכלי תשמישו, וזה לשונו:
“ומדנקט המחבר דין זה לענין שבועה, משמע דהיכא דנתחייב לבתו בשטר ובקנין באופן המועיל, או נתחייב לאיש אחר בדבר שאינו חייב (וירד) מנכסיו, חייב למכור אף את בית דירתו וכלי תשמישו. וכן משמע בפרק שום היתומים וברמב”ם (ערכין ג יד), דאיתא התם דחייבי ערכין ממשכנין אותם בעל כורחם, ומוכרין כל הנמצא להם מן הקרקע ומן המטלטלין, מכסות וכלי תשמיש הבית, ואין משיירין להם אלא כדין הסידור דבעל חוב. דסידור דבע”ח ילפינן מיכה מיכה מערכין. ומשמע התם דאף עשיר שהעריך והעני מ”מ מוכרין כלי תשמישו, ולא אמרינן אדעתא דהכי לא חייב את עצמו. וכן כתב זקני הגאון בית הלל באבהע”ז (נ אות ס) בפשיטות, דהאי דינא דיורה דעה סי’ רלב אינו אלא לענין שבועה, אבל היכא שנתחייב בקנין ובאופן המועיל, מוכרין אף ביתו וכלי תשמישו ע”ש. והעיד שכן נוהגין בכל בית דין שבישראל. ובאמת כן משמע מסתימת כל הפוסקים בסי’ צז דאין חילוק בין מחייב את עצמו למי שלווה מעות, דבכל ענין אין משיירין לו אלא כפי הסידור”, עכ”ד.

וכנראה הסברא בזה, דבמקום שהוא מתחייב ונשבע הרי זו התחייבות חד צדדית ויש כאן רק צד אחד בנידון, וע”י השבועה הוא כבר חייב גם כלפי שמיא, ועל זה אמרינן דכל ההתחייבות שלו ושבועתו היתה רק על דעת כן שיוכל לעמוד בהתחייבותו, אבל בכה”ג שהיה אנוס גמור בודאי לא היה מתחייב ובודאי שלא היה נשבע. משא”כ כששני צדדים בנידון, הרי לא שייך לומר שזה אנוס וממילא בזה מפסיד את חבירו.

כעין זה מצינו בתוספות בכתובות (מז ב ד”ה ‘שלא כתב’), שמחלקים בין אונס שאירע לאדם שמתחייב לתת מתנה, ובין אונס שאירע לקונה במקח וממכר: “דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן, יש לנו ללכת אחר דעתו, וכיון שבו תלוי, אינו רוצה ליכנס בשום ספק. ולא דמי ללוקח חפץ, ואירע בו אונס, דלא אמרינן אדעתא דהכי לא קנה, ומבטל המקח. דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו, דהכא איכא נמי דעת המקנה שלא היה מקנה לו אם לא יפרש”. כן מפורש גם בתוספות בבא קמא (קי ב ד”ה ‘דאדעתא דהכי’).

וכן הדברים מפורשים בדברי המשנה למלך (זכיה ומתנה ו) וז”ל: “והרי התם איכא דעת המשודך, דאפשר דלא היה מתרצה לשדך בלתי אם יקיים נדרו, ואף אם יצטרך למכור את ביתו וכו’ אך אין ראיה מדברי הרא”ש וכו’ דלא היה שום חיוב בדבר כי אם מכוח שבועה, וכיון שהם דברים שבין אדם ובין קונו, שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע. אבל היכא דאיכא חיוב כגון הלוקח וכו’ יודה הרא”ש דהיכא דאיכא דעת אחרת, לא אמרינן אדעתא דהכי”.

מחלוקת דומה מצינו לענין אחר: הנה הט”ז באבהע”ז (קיד א) והאבני מילואים (שם) כתבו, שהמתחייב לזון את בת אשתו והמזונות התייקרו בהתייקרות שאינה שכיחה, הבעל פטור מהתחייבותו, כי זה אונס שאינו שכיח, ולא העלה על דעתו להתחייב באונס זה. אולם בספר שער המשפט (ס ד) פסק שהבעל חייב במזונות בת אשתו שהתייקרו ביוקר שאינו שכיח.

ובטעמא דמילתא כתב שם, דכשם שמסדרין לבעל חוב אפילו היה עשיר והעני, כך גם מסדרין למי שהתחייב לשלם בקנין לחבירו וירד מנכסיו. לכן גם התחייב במזונות והתייקרו, דינו כדין לווה שירד מנכסיו שהוא חייב על אף שאירע לו אונס. וכבר ביארנו לעיל שדעת השער המשפט שאדם המתחייב בקנין לשלם לחבירו, וירד מנכסיו, יורדים לנכסיו כדין מסדרין לבעל חוב, ואינו דומה לנשבע שירד מנכסיו. ולכן לפי דעתו גם המתחייב מזונות לבת אשתו והתייקרו המזונות בהתייקרות בלתי צפויה, דינו של הבעל כדין לווה שירד מנכסיו שיורדין לנכסיו ומסדרין לבעל חוב, מכיון שזו התחייבות דו צדדית אין לפטור את הצד שנאנס.

כן מצינו גם בשו”ת חתם סופר (חו”מ ז) שפסק, דהתחייבות הבעל במזונות בת אשתו, חלה גם אם המזונות התייקרו בצורה בלתי שכיחה. ובטעמא דמילתא כתב, שההתחייבות היא התחייבות של צד אחד, לכן יש להניח שהאשה אינה מסכימה להינשא רק אם הבעל יעמוד בהתחייבותו, וישלם את המזונות בתמורה להסכמתה להינשא.

נמצא לפי”ז שדעת השער המשפט והחתם סופר שההתחייבות חלה כמו כל התחייבות בין לוקח ומוכר. ולדעת הט”ז יש כאן אומדנא דמוכח שהאשה מסכימה שלא להכביד על בעלה יתר מיכולתו באם המזונות יתייקרו באופן בלתי צפוי.

האחרונים פסקו כדעת הט”ז ודחו את דברי השער המשפט בנושא מזונות שהתייקרו. אבל מאידך גיסא פסקו כהשער המשפט שהתחייבות בקנין חלה אף אם המתחייב נאנס.

וראיתי מי שביאר זאת (ראה “שורת הדין” כרך ט, עמ’ ש) דמתחייב שירד מנכסיו מסדרין לבעל חוב, כי סכום החוב הוא ברור וידוע, והלווה ידע מראש מה הסכום שהוא חייב בו אלא שאירע לו אונס. לכן אין בכוחו להיפטר באונס, כי הצד השני לא היה מלוה לו אילו היה יודע מראש שהלווה לא יפרע לו את חובו במקרה של אונס. זאת ועוד, התורה גזרה שעל הלווה לשלם על אף שנאנס וירד מנכסיו, ומסדרין לבעל חוב.

לעומת זאת במזונות שהתייקרו, סכום החיוב לא היה צפוי מראש, כי מחיר המזונות עלה באופן בלתי צפוי, ולא על כך התנו ביניהם. לכן הבעל פטור מתשלום תוספת ההתייקרות שלא היתה צפויה מראש. אמנם בהתחייבות שיש בה שני צדדים, לא די באומדנא של המתחייב, אלא יש לברר מהי האומדנא של הצד שכנגד. אבל יש להניח שהאשה בשעת הנישואין דעתה קרובה אצל בעלה, ולא התכוונה להכביד על בעלה יתר על המידה אם ההתייקרות תהיה גבוהה למעלה מן הצפוי.

היוצא מן הדברים שכל מלווה שמתכוין לגמול חסד ולהלוות ללווה ללא ריבית כגמילות חסדים, אבל ברור שאין כוונתו כלל ועיקר לוותר ללווה אם ירד מנכסיו, ועל הלווה למצוא כל דרך להחזיר את חובו למלווה ולא יהיה בכלל “לווה רשע ולא ישלם” (תהילים לז).

וכל זה אמור כשיש ללווה ואינו רוצה לפרוע, ואז בי”ד כופין ומכין אותו עד שתצא נפשו כמבואר בשו”ע ורמ”א (חו”מ צז טו) כדין כל מצות עשה, וכמוש”כ בגמ’ כתובות (פו א). אבל כשאין לו אין כופין אותו כלל, וכ”ש שאינו חייב ללוות מאחרים כדי לפרוע לזה או להשכיר את עצמו כמבואר בשו”ת הרא”ש (כלל עח ב). וראה בדברי הגאונים (כלל יד לג) כתב בשם הרשד”ם חו”מ (סי’ שצ) שמדייק מדברי רש”י בפסחים פרק האשה, שיש רשות ביד בי”ד לאסרו בבית האסורים כדי שישלם ממון. וסיים, דהיינו דוקא כשלפי ראות עיני בי”ד יש לו לשלם אלא שעושה עצמו כאילו אין לו, אבל כשידוע שאין לו, אסור לכופו ולאסרו.

ואומר כאן את אשר על לבי זה זמן רב בראותי גם יהודים שנראה על פניהם כי הם מקפידים על קלה כבחמורה, אבל בענייני ממון לא מקפידים, ואפילו מזלזלים, ולא חשים שום נקיפות מצפון בזה שאינם מחזירים את חובותיהם לאנשים פרטיים ולקופות גמילות חסדים שעשו עמם חסד. ובאמת שאין שום הבדל בין אדם שנכנס לבית חבירו ולקח ממנו חפץ ללא רשותו וללא ידיעתו, לבין מי שקיבל כסף כהלוואה ואינו מחזיר את חובו, כיון שזה וזה גזל בידו, ועיין בשו”ע מה דינו של גזלן שנפסל לעדות ועוד לכמה וכמה עניינים. והוא רחום יכפר עוון וגו’.