למעמדן של חומרות וקולות בהלכה
הרה”ג ברוך יעקובוביץ, בוגר בית המדרש ב”אריאל”
שאלה
האם שייך לברך “וציוונו” על תיקון לקולא ?
תשובה
שיטת הרמב”ם בברכת עירובי תחומין
הרמב”ם סוף פרק שישי מהלכות עירובין הלכה כ”ד פסק:
” כשם שמברכין על עירובי חצרות ושיתופי מבואות כך מברכין על עירובי תחומין”.
והקשה עליו הראב”ד:
“א”א היכן ציונו לערב בתחומין ?……הא קולא נפקא מיניה לשבת ולא חומרא ….ואיך יאמר וציונו על מצוות עירוב ?”
והסבר דבריו : אין בערובי תחומין היכר לאיסורי שבת כמו שיש בעירובי חצרות ושיתופי מבואות שמטרתם להיות סייג וגדר ולהרחיקך מהוצאה לרשות הרבים.בשני האחרונים אנחנו מחמירים בהלכות שבת למניעת חילול השבת . עירוב תחומין גורם לקולא בשמירת שבת ולא חומרא–וכיצד יברך על כך “וציונו”?
רואים שהבנת הראב”ד לעניין ברכת “וציונו” הכוונה לעשות את רצון ה’ ,ולחזק את שמירת השבת .
בעירוב תחומין אין תקנה לשמירה על השבת אלא סוג של ‘פטנט’ להיתרא בשבת , לקולא ,הגורם לשכחת מצוות השבת . ולדעת הראב”ד בתקנה שמטרתה להקל בהלכות שבת ,ולהתיר ,אין מקום לברך וציוונו .
מהו ההסבר הפשוט לדעת הרמב”ם בברכת עירובי תחומין ?
הגרי”ד סולוביצ’יק נהג להזכיר את דברי אביו, הגאון ר’ משה, שקבע שישנן ברכות על מתירים.
ר’ משה הוכיח את דבריו מהברכה על עירובי תחומין העירוב אינו אלא מתיר, ואעפ”כ מברכים עליו ברכת מצווה.
הראב”ד החולק עליו לדעתו אין ברכה על מתיר .
ברכה על היתרם של דברים –מופיעה במספר הלכות נוספות :
” היתר לנשואות לנו ”
ידועים דברי הרא”ש בכתובות (פרק א’, סימן יב’) המסביר את נוסח ברכת האירוסין:
“אשר קדשנו במצותיו וציונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין ברוך מקדש ישראל וכו’…”
“יש מקשין על נוסח ברכה זו היכן מצינו ברכה כזאת שמברכין על מה שאסר לנו הקב”ה
והלא אין אנו מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט?”
ומסביר הרא”ש שבקידושין זו ברכת השבח –שזכינו לקיים מצוות פרו ורבו בדרך היתר ולא איסור.
אך לדברינו לעיל מצאנו לדעת הרמב”ם שיש ברכה על מתיר ולשיטתו מובנת לשון הברכה “והתיר לנו…” .
ברכת על נטילת ידיים :
התוספות בחולין קה. ד”ה “מים ראשונים”
מסביר מדוע אין מברכים על מים אחרונים ,ועל מים אמצעיים (בין גבינה לבשר )כפי שמברכים על מים ראשונים. לפי דבריו ישנם שלשה סוגי נטילת ידיים :
מים ראשונים –מצווה משום סרך טומאה –ועליהם מברכים” וציוונו…”.
מים אחרונים -לצורך האדם משום מלח סדומית –אין טעונים ברכה.
מים אמצעיים שהם לצורך מצווה –הפרדה בין גבינה לבשר הם נועדו להכשר אכילה .
הכשר אכילה אינו מאפשר לברך” וציוונו” –בדומה לניקור הגיד ומליחת בשר שאין מברכים עליהן.
למרות שביצוען של מצוות אלו גובל בהנחיות הלכתיות מדויקות וציוויים ברורים של חז”ל עדיין אין מברכים על מצוות אלה “וציוונו” כי הן בגדר הכנת המאכל –הכשר האכילה בלבד .
לפי הסבר הראב”ד
ניתן להסביר גם במים אמצעיים שאין לברך עליהם כי זו מצווה של היתר ולא שייך לברך על היתר “וציוונו”. לרמב”ם כאמור עדיין נצטרך את הסבר התוס’ .
הרב המגיד מתרץ את קושיית הראב”ד על הרמב”ם:
דכשם שבשעת עשיית עירוב חצרות – מן התורה מותר להוציא מבית לחצר .
גזרת חכמים על הוצאה כזו שמא יוציא מרה”י לרה”ר .
התירו חכמים על ידי עירוב ,להוציא –ואנו מברכין על כך וציונו –
אסור מדרבנן להוציא מרה”י לחצר –וכדי שנוכל להוציא, עלינו לערב –ובדומה למצוות נטילת ידיים ושחיטה –שאם ברצוננו לאכול –נברך על תקנת חכמים ליטול ידיים –או שחיטה –שאם נרצה לאכול נברך על השחיטה על אף שאין ה’ מצווה אותנו מפורש לאכול בשר או לאכול לחם .אך כשנרצה לעשות זאת –אנו עושים את התקנה ומברכים עליה.
כמו כן בעירובי תחומין
מהתורה מותר לצאת עד שלש פרסאות ללא עירוב .
חכמים הגבילו ל2000 אמה לכל צד .
והתירו על ידי עירוב להאריך את הטווח של היציאה לצד שבא ממנו רבך .
כשנשתמש בתקנת העירוב שתיקנו חכמים –נברך לה’ שציונו לשמוע בדבריהם.
כמו כן לשאלת הראב”ד דבעירובי תחומין יש קולא ולא חומרה
אומר המ”מ – דאדרבה ,בעירובי חצרות יש כאן “ביטול איסור” לחלוטין ,של הוצאה מרה”י – לחצר ובעצם מתבטל כאן לחלוטין איסור הוצאה (מדרבנן) בשבת זאת .
ובעירובי תחומין – גם לאחר העירוב – עדיין איסור היציאה מחוץ לתחום נשאר בעינו רק שהתחום נמצא באזור אחר של העיר .ומה שמרוויח בצד זה (לכיוון העירוב) מפסיד בצד השני, וא”כ מצד קולא וחומרה- עירובי חצרות זו קולא יותר גדולה – ביטול איסור שבת לחלוטין ,ועירובי תחומין נשאר האיסור בעינו – ואם כן ראוי לברך על תחומין “מק”ו” :אם מברכים על הקולא הגדולה המשכיחה ממך את החשש להוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים (עירובי חצרות) ,כל שכן שנברך על עירובי תחומין שבו גם לאחר עשיית העירוב עדיין אסור לצאת מחוץ ל2000 אמה ונותרה עיקר התקנה .
יסוד שיטת המ”מ:
יש בעירובי תחומין חיזוק לשמירת שבת מן התורה (היה מותר לצאת ג’ פרסאות,חכמים אסרו אם תרצה לצאת וכדי לצאת יש לעשות את תיקון החכמים –ועליו מברכים –כמו בנטילת ידיים)
אין כאן קולא יותר מעירוב חצרות אלא חומרא ,דלא ביטלת בתקנתך את האיסור לגמרי אלא שינית את מיקומו של האיסור.
לשיטת המ”מ –אין להוכיח מעירובי תחומין לנושא :”וציוונו ” על קולא-אדרבה ההוכחה היא מערובי חצרות שמברכין בהם “וציוונו” על קולא גדולה יותר .
הרוגוצ’ובר בצפנת פענח:
טוען על המגיד משנה שאין להביא ראיה מהברכה שלפני נטילת ידיים
כי נטילת ידיים אינה מצווה –אלא סילוק איסור של אכילה ללא נטילה .
ובכה”ג כשמסלקין האיסור מברכין רק כשמסלקים לגמרי את האיסור –ולא כשהאיסור קיים –ורק שנסתלק מאוכל זה .
ולפי זה – האיסור של תחומין קיים עדיין –ואין לברך ?וזו דעת הראב”ד בהשגתו.
ובזה מתרץ גם את קושיית התוספות בחולין דף ק”ה ,ששואל מדוע בניקור ומליחה אין מברכין לפני ביצוען ?
ותרץ: בניקור ובמליחה האיסור עדיין קיים –רק שהופרד מהבשר שאתה עומד לאכול .וכשאין התרת האיסור אלא הפרדתו בלבד – אין לברך .
שיטת ה”מגדל עוז”
יש לברך על ערובי תחומין, והברכה היא מטעם “לא תסור” שמצווה לשמוע אל דברי חכמים – הן לקולא והן לחומרא . ככל מצוות דרבנן שאנו מברכין עליהן
יסוד שיטתו: ברכת עירובי תחומין מטעם “לא תסור”.
הרש”ש , בתחילת פרק ח’ במסכת עירובין ד”ה ” ובתויו”ט” מסביר את שיטת הראב”ד –
בעירובי חצרות ושיתופי מבואות –עשיית העירוב מבטלת לחלוטין את האיסור להוציא מביתי לחצר .לא נשאר כלום מגזירת חכמים לאסור את הטלטול –חוץ מהעירוב עצמו –שעל ידיו יש היכר לאיסור ההוצאה שהיה כאן .לכן לפני עשיית העירוב מברכים –וזהו ההיכר לגזירת חז”ל שהייתה כאן .
מטרת הברכה :לשמר את תקנת חז”ל לאיסור ולהיתר ע”י העירוב.
משא”כ בעירובי תחומין –לא בוטלה כאן גזירת חז”ל שלא לצאת 2000 אמה- רק העתיקה את מקומה –ולכן אין צורך לברכה שתהיה היכר לתקנת חכמים.
יסוד שיטת הרש”ש
מטרת הברכה כדי להבליט את תקנת חז”ל שבוטלה כאן . צורך הברכה כהיכר לאיסור “שבוטל ” למראית עין.
בעירובי תחומין ,שהעירוב לא בוטל אין צורך בברכה להיכר מעין זה .
להסבר זה יוצא שמסקנתנו הפוכה :הברכה היא רק על “קולא ” ולא על השארת המציאות ללא קולא.
הפמ”ג מתרץ:
דהואיל ומעיקר הדין העירוב המעולה הוא עירוב ברגליו דווקא – לא שייך לברך על פעולת עירוב של עמידה במקום קביעות ביתו לגבי שבת זו (אין זו פעולה ממשית).
ואמנם הקלו והתירו לעשות גם עירוב במאכל –אך זו תקנה של כורח ,וקולא (תקנה לעשירים המתקשים לכת למקום שרוצים לערב ממנו)קולא זו היא רק תוספת לתקנת העירוב ברגליו –ולכן לא ניתן לברך על תקנת תוספת –בשעה שעל התקנה המקורית א”א לברך .
אנו רואים את ההלכה :עירב ברגליו בראשון –אין מערבין בפת בשני –לפי שאין מערבין בתחילה בפת.
(עירובין לט.) כמחזקת חשיבה זו .
יסוד שיטת הפמ”ג
אין לברך על עירובי תחומין כי אין כאן עשיה ממשית שעליה ניתן לומר “וציוונו”.
בספר הפרדס לרש”י סימן רט”ז
הביא מדוע אין מברכים על בדיקת ריאה (ובעצם על כל מצוות “לא תעשה”)?
ותירץ משום דעל” לא תעשה” אין מברכין .
הסברו של ספר הפרדס הוא הואיל ואין זמן קבוע לפרישה מאיסור של לא תעשה –לא שייך לברך עליו .כי אם נחייב לברך –בכל ארוחה וארוחה תצטרך לברך ” אקב”ו שלא לאכול חלב ודם ” .
ואמנם על עירובי תחומין ,יש לנו זמן קבוע לעשיית המצווה :ערב שבת . ואם כן נברך על עירובי תחומין ?
החת”ס באורח חיים תשובה צ”ט:
דן על הצורך הגדול לתקן עירוב למניעת מכשול מבני ישראל המטלטלים בשבתות.
הוא מביא את נוסח הברכה על עירובי חצרות :”על מצוות עירוב “.
“והנה ,אין כוונת הברכה על אשר קידשנו ואסר לנו ההוצאה והטלטול בשבת .חדא :דלא שייך “וציוונו “על המניעה . דה”ל למימר “ואסר לנו הוצאת מרשות לרשות בשבת”. ….ועוד מאי שנא דמברכינן בפרוטרוט על איסור הוצאה יותר משאר מלאכות שבת –שהכל נכלל בברכה שאנו מברכים בקידוש ובתפילה “מקדש השבת” ?
אלא -על כרחך לומר דהאי ברכה “על מצוות עירוב” היא על מצוות התיקון הגדול להישמר מאיסור יציאה אשר ממש א”א להיזהר ממנו.(וכפי שפירט את הקושי להחמיר על העם, גדולים וקטנים שלא יטלטלו כלל בשבת).
יסוד שיטת החת”ם סופר
עיקר תקנת הברכה בעירובין –באיסור הוצאה –עירובי חצרות ,להסיר מכשול מלפני כל העם .
העולה מדבריו שבתקנת עירובי תחומין ,שאין מצוי כ”כ מכשול בהם דאין הם תקנת הרבים אין סיבה להוסיף ברכה השונה מהברכה “הכללית ” הנאמרת בקידוש ובתפילה “מקדש השבת ” ולא נברך על עירוב תחומין (אם כי אין הוא אומר זאת כאן במפורש).