מורה שהעמותה לא כיבדה את התחייבותה כלפיו

הרב דוד בדיל

ראשי פרקים

• תיאור העובדא
• חלק משכר הפעולה
• מבטל כיסו של חבירו
• בריוח ברור
• היסוד של הריטב”א “דסמך עליו”
• מסקנת הדברים
• לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי
• איך לבצע הפיצוי בפועל?

תיאור העובדא

מורה אחד שהיה מקבל חלק מהמשכורת שלו דרך הרשויות המקומיות, וחלק מהמשכורת דרך העמותה, ואחר דין ודברים בינו לבין העמותה הבטיח לו המנהל שהוא ישיג העלאה דרך הרשויות המקומיות שכל המשכורת תינתן דרכם ובכך הוא ירויח גם בפנסיה העתידית, והושג הסכם ביניהם כפי הנזכר.
עבר זמן רב והמנהל לא קיים הבטחתו בהשגת משכורת הגבוהה, מסיבת רשלנות ודחייה בלך ושוב, וכשהמורה תבע את העמותה ע”כ, היא שילמה לו כל ההפרש שהיה חסר לו, אך מכיון שלא סידרו התשלום דרך הרשויות המקומיות, הרי בתנאי הפנסיה לא חל שום שינוי, והפנסיה לא עלתה כלל.
עקב הפסד זה שהוא היה אמור להיות הפרש משמעותי, רוצה המורה לתבוע אותם ע”כ.
האם ניתן לתבעם על ההפסד הזה (של ההפרש בהעלאת הפנסיה) או שזה נחשב למניעת רווח גרידא? [ובאם אין כאן חיוב ע”פ דין תורה אז גם בערכאות (באופן שמותר ללכת לשם) לא ניתן לתבעם כפי דברי הנתיבות בסכ”ו סק”ג].

חלק משכר הפעולה, האומנם?!

הנה, באמת היה מקום לומר שאין אנו צריכים לבוא ולדון כאן מדין מזיק, דמה שהם הבטיחו לדווח הוא חלק משכר הפעולה, למהד”ד למנהל של איזה ישיבה שהתחייב לעובד שלו בישיבה שהמשכורת תהא דרך תורם פלוני (שהמנהל ישכנע את התורם ההוא לשלם את דמי השכר עבורו), דוודאי אין שום נפק”מ אם הלך ודיבר עם התורם ההוא או לא הלך, דמ”מ יהיה חייב לשלם את משכורתו השלימה, דמה לי אם התחייב לו שכרו ממש או בדרך אדם שלישי, ה”ה סו”ס מחוייב לשלם לו משכורתו ע”מ שהלה עבד בשבילו; וה”ה בנידו”ד ה”ה התחייבו לשלם המשכורת דרך הרשויות, והמשכורת כוללת את עצם השכר וגם העלאת הפנסיה שהמורה היה אמור לקבל בעוד כמה שנים – הכל כלול במשכורת הזאת – א”כ גם אם לא קיימו דבריהם מ”מ נשארו בחיובם לשלם המשכורת ההיא כפי הסכום שקבעו מראש.
אך נראה לענ”ד שאין הדבר כן, כי כאן אין התחייבות מצידם לשלם משכורת יותר גבוהה, דהרי הרשויות משלמים את המשכורת, וכל ההתחייבות היא לטרוח ולפעול למען העלאת המשכורת, ובכך גם המורה יקבל פנסיה יותר גבוהה. ולדוגמא, אם הרשויות יפשטו רגל ולא תהיה להם יכולת לשלם משכורות, לא תהא שום תלונה על המנהל והעמותה, כי בסך הכל הם רק הצינור שדרכם עוברות המשכורות לשלם למורים וכל הטענה היא שהם לא טרחו ופעלו כמו שהבטיחו לעשות.

מבטל כיסו של חבירו

ואין זה חמור טפי ממבטל כיסו של חבירו שמנעו יכולת להרויח דאינו נחשב לגרמי אלא לגרמא בעלמא, ובש”ך אי’ (סימן ס”א סק”י) דמבטל כיסו של חבירו הוא פחות מגרמא בנזיקין דאין שום חיוב אפי’ לצאת ידי שמים (כמו בכל גרמא בנזיקין דשם חייב לצאת י”ש, אלא שב”ד אין מוציאין ממנו; ויעויין במאירי בב”ק – בריש פ’ הכונס-גבי ד’ דברים העושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכו’, דאף דב”ד לא מפקי מיניה, מ”מ פסול לעדות, עיי”ש) דאין מניעת ריוח קרוי הפסד וכדאיתא בירושלמי הביאוהו הפוסקים המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת, וגרע מגרמא בניזקין דפטור וכו’ עיי”ש; אלא שהעירוני, שמהאב”נ (יו”ד קל”ג אות ג’) מבואר דמבטל כיסו של חבירו מחויב הוא לצאת י”ש, נגד הש”ך, וכ”מ מהב”י בסשפ”ו (בריש הסימן) בשם רבינו ירוחם דמי שהשאיל לחבירו חביות של יין בביתו ובשעה שרצה למכור סגר הדלת בפניו פטור מדי”א וחייב בדי”ש! אולם לכל הדעות אין בעניינינו חיוב יותר מבידי שמים, עכ”פ .

בריוח ברור

אלא שהש”ך שם בסימן ס”א (סק”י) הוסיף עוד טעם דאינ”ד לגרמא בניזקין משום “דמי ערב בדבר שהיה וודאי ריוח דילמא אף הי’ מגיע הפסד וכו'”, וזה מבוסס על שני הפירושים של הירושלמי דר’ יצחק הוסיף שם דעל אף דהמבטל כיס של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת, אבל המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו, ובספינה וחנות מסופק שם הירושלמי האם דומה הוא למעות או לשדה, דהנמו”י (דף ס”א בדפי הרי”ף) פירש דבשדה שאני דהיות שהנוהג הוא לכתוב אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, וגם אם לא כתב מסתמא ע”ד המנהג קיבל, ולכן צריך לשלם בהוביר ולא עביד. ובספינה וחנות מסופק הירושלמי האם יש מנהג כזה או לא, וכן מבואר בהגהות אשר”י בפ’ המקבל בס”ג.
ואילו המאירי (ב”מ ס”ח) הראבי”ה (תתקנ”ו) והחו”י (קנ”א) תלו החילוק באם הריוח עומד לבוא כמו בשדה דאין השידפון שכיח, משא”כ במעות דצריך התחכמות והתעסקות קניה ומכירה ואין הריוח עומד לבוא. וכ”מ ב’פני משה’ להירושלמי שם שהסביר כמו הראבי”ה והחו”י. [ועיין בתחומין י’ להרר”ש דיכובסקי שליט”א שנו”נ בזה ובפרט בס’ משפטי הלוי להר”ר הלל יצחק הלוי שנעזרתי ע”י רבות בבירור הנושא]. והנ”מ היוצאת מתוך ב’ הפירושים האלו הוא שלפי הנמו”י מבטל כיסו של חבירו פטור גם בריוח ברור (אא”כ התנה) ואילו לפי החו”י ודעימיה מתי שהריוח הצפוי ברור חייב במבטל כיסו.
ובענינינו שבפשטות הריוח די ברור יש מקום לומר שזה יותר חמור ממבטל כיסו של חבירו דעלמא, ויחוייב לכה”פ בדי”ש, וכן דייק ה’בני חיי’ (בסשפ”ו) בהגהת ב”י סק”ב מדברי רי”ו דחייב בכה”ג מדינא דגרמי גם על מניעת ריוח. דהרי הב”י בעצמו הביא דברי רי”ו (שם ריש שפ”ו) בראובן שהלווה לגוי בריבית, ובא שמעון ואמר לגוי אלוה לך בפחות, והגוי החזיר לראובן ולווה משמעון והפסיד ראובן הריבית שהיה הגוי עשוי לשלם לו. וכתב ר’ ירוחם דאין שמעון חייב לשלם לראובן משום דלא הוי ברי היזיקא (שמא ראובן יוכל להלוותם לגוי אחר ולא יפסיד), וכן פוסק הרמ”א להל’ בסשפ”ו ס”ג, ומשמע מיהא, דאם הי’ ברי היזיקא יהא שמעון חייב לשלם לראובן מדינא דגרמי אף שהוא רק מניעת ריוח. וגם בס’ משאת בנימין כתב דבריוח ברור אי”נ למבטל כיסו אלא “ממונא חסריה”! וכ”ה דעת הרמ”א בסימן רצ”ב סעיף ז’.
אלא שהביא מעוד אחרונים (מהר”ם פדאווה מהרח”ש ומהרש”ך ועוד) דאין לחייב על מניעת ריוח, גם במקום שהריוח ברור, ושאני התם בציור דר’ ירוחם דבריבית מגוי בשעה שקיבל הגוי הקרן ונתחייב בריבית הוי כאילו זכה בה הישראל ונעשה הכל קרן ומיחשב כמחסרו ממון ממש, וע’ בהגהות רע”א שציין לספר קול בן לוי שהביא אכן מהרבה פוסקים דאין חיוב מדינא דגרמי במניעת ריוח גם בריוח ברור, וכ”ה דעת הש”ך בשם המהרש”ל (רצ”ב, סקט”ו). וע”ע בנחלת צבי שם בסוף השו”ע שהאריך בזה.
היוצא מדברינו דהכא לכל היותר חשיב מבטל כיסו של חבירו שלפי כמה מהפוסקים אינו חייב אפי’ לצאת י”ש. ומאידך גיסא יש מקום לומר שזה חמור יותר משום דהריוח ברור, וחייב אפילו בדי”א מדין גרמי . ואין לשלול את זה מצד הש”ך (בסשפ”ו) והגר”א (בסרל”ב ובסשצ”ו) דגרמי אינו רק אם זה במזיד או בכוונה, דנראה, דהכא שידעו שעליהם מוטל לטפל בזה ונתרשלו ולא טיפלו בזה, דחשיב פשיעה והוי כמזיד ובכוונה שחייב בגרמי.

היסוד של הריטב”א “דסמך עליו”

ויעויין בגמרא ב”מ ע”ג: “אמר רב חמא האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא וכו’ משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט וכו’ ורב אשי חולק משום דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, והכא הויא אסמכתא משום דאינו בידו (דמי אומר שימכרו לו יין באותו שער הזול ושמא לא ימצא לקנות באותו שער – תוספות שם). והראשונים (רא”ש ור”י בשיטמ”ק ורשב”א ועוד) תמהו דאיך בכלל חייבו רב חמא, (גם בלי בעיא של אסמכתא) הא קיי”ל המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת? ותירצו דהכא מיירי בשהתנה בפירוש שאם לא יקנה לו שישלם כדקאזיל בשוקא דזולשפט (שיטת רב חמא) וע”ז חולק רב אשי דקבלתו אינו מועיל משום דהוי אסמכתא, וקיי”ל כרב אשי בהא.
ובריטב”א הביא תי’ בשם מורו (ומסיים ע”ז “וזה דין גדול”!) “דאפילו בלא התחייב ע”כ חייב, דכיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו, ואלמלא הוא היה לוקח ע”י עצמו או ע”י אחרים, אלא שזה הבטיחו שיקח עבורו וסמך עליו ונתן לו מעותיו עד”כ, ה”ה חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו, דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב, וזה ענין שכירות פועלים דבפרקין דלקמן (בפ’ השוכר את האומנין) שחייבים לשלם לבעה”ב מה שמפסיד כשחזרו בהן וכו'”. ובחת”ס (חו”מ קע”ח) כותב ע”ז דנראה דאין חולק על הריטב”א, ושגם הראשונים האחרים יודו לו בהא (עיי”ש) דהא יש לו ראיה חזקה מפועל (אלא דהכא חמיר טפי וצריך לשלם לו שכר שלם מכיסו כחמרא דזולשפט משום דביטל כיסו, ובפועל אינו כ”כ חמור שהפועל יצטרך לשלם לו מכיסו אלא שוכר עליהן עד כדי שכרן או מטען, כי בפועל יכול למצוא פועל אחר , וה”נ אילו הי’ מודיעו לבעה”ב שאינו רוצה לקיים השליחות היה משתדל ע”י עצמו או ע”י שליח אחר לקנות, וכיוון שלא הודיעו והפסיד חייב לשלם לו מכיסו) אלא שהגמ’ דחתה להא דרבי חמא מכיוון שאין ההיזק ברור כ”כ דלא היה בידו לקנות יין דמאן יימר דמזבני ליה (כלומר זהו הפירוש בלאו בידו דהוי מה”ט אסמכתא) ברם היכי שהפסדו ברור צריך לשלם לו כחמרא דזולשפט, והירושלמי (לפי הריטב”א) דקאמר דאין עליו אלא תרעומת מדובר במקום שאין ההפסד ברור שהי’ בידו לעשות, וכן מסיק החת”ס להלכה ולמעשה דהיכא שהשליח הי’ יכול להרויח ע”ז בוודאי ופשע ולא עשה מבואר מהריטב”א הנ”ל שחייב לשלם, “ולענ”ד כל הפוסקים מודים לו. ומ”מ הואיל ולא מצאתי כן להדיא וכן במרדכי לא משמע קצת כן, ע”כ כשיבוא לידי אראה לפשר ולבצע עכ”פ” עכ”ל.
ואמנם החזו”א (ב”ק סכ”ב) משיג עליו ומביא גם מהנמו”י שפירש הסוגיא בצורה אחרת שבאוביר ולא אעביד החיוב לשלם הוא מדין תקנה, וששיטת הריטב”א היא שיטה יחידאה . מ”מ החת”ס בעצמו טוען שכל הראשונים מודים לו בזה, וכמו שהבאנו לעיל מדבריו. וכן הביא הנתיבות דברי הריטב”א הנ”ל להל’ בסש”ו סק”ו.
ובנוסף לזה יש לפנינו דברי הנתיבות בריש סקפ”ג שהנותן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה ולא לקחה פסק בשו”ע דאין לו עליו אלא תרעומת, ותמה הנתיבות דלמה לא חילקו בעלי השו”ע בין בידו ובין היכא שאינו בידו, דהיכא שזה בידו חייב כמו באם אוביר ולא אעביד? ומייסד הנתיבות דבשליח בשכר שא”י לחזור בו חייב לשלם ע”כ ריוח שהפסידו אם נגרם מכך מניעת ריוח. וגם דבריו דהכא מבוססים על הריטב”א בב”מ הנ”ל [וגם כאן השיג החזו”א (שם בב”ק סימן כ”ב) על דבריו].

מסקנת הדברים

היוצא מכל זה דאפילו אם נאמר שאין כאן חיוב מדין גרמי, מ”מ לדברי הריטב”א, והחת”ס פוסק כמותו להל’ ולמעשה, וכן הנתיבות, הרי מדין ערב, הוא השתעבד לחייב את עצמו בכל הפסד ריוח ברור (ולאו מדין גרמי כמו שכתבנו בתחילה, אלא היכא שהוא שליח הוא חייב מדין הנאה דסמיך עליה והשתעבד לו מדין ערבות). ועפי”ז היה נראה דבענייננו אומנם הוי מצב של מבטל כיסו של חבירו בלבד, אבל יש מקום גדול לחייבם מדין ערב ולכה”פ להתפשר בזה כדברי החת”ס בתום דבריו, דהרי הכא ג”כ המנהל לא היה יכול לחזור בו, וסמכנו עליו והוא נשתעבד עי”כ לשלם ע”כ מניעת ריוח ברור שיצא מהתרשלותו ואפילו אם נניח שאין כאן חיוב מדין ערב, מ”מ מבטל כיסו של חבירו בריוח ברור, הרבה מהפוסקים אכן מחייבים, ואפי’ אם נשווהו לכל מבטל כיסו של חבירו דעלמא, מ”מ הרבה מהמפרשים סוברים שכל מבטל כיסו של חבירו חייב עכ”פ לצאת י”ש, ולכן וודאי יש עניין גדול להתפשר .

לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי

ומה שיש שרוצים לחייב אותם מצד מה ששנינו בב”ב דף קס”ט: בההיא איתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למיזבן לה ארעא, אזל זבן לה שלא באחריות אתיא לקמיה דר”נ, א”ל “לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי” זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות, ובנתיבות (קפ”ב סק”ז) ביארה משום דכוונת השליח לתקן אשר עיוות בתיקון המועיל… ובסק”ד ביאר כיון שהשליח בוודאי קיבל עליו להשלים מה שחסר כדי שלא יהיה כגזלן וכו’ עיי”ש, לענ”ד דהכא בנידו”ד א”א לחייבם מטעם זה דלתקוני שדרתיך וכו’ דטעם הזה לא שייך רק היכא שהשליח הלך ופעל, ובמקום לתקן, הלך וקלקל, אבל בציור שלא עשה כלום וישב בטל לא ניתן לחייבו עפי”ז, ופשוט.

איך לבצע הפיצוי בפועל?

והדרך לפיצוי בפועל יוכל להתבצע בא’ מב’ דרכים: [א] לפתוח קרן פנסיה – פרטית עבור המורה בסכום המתאים למשכורת השווה ההפרש בין הסכום הגבוה לסכום הנמוך, ומשם יוכל לקבל לכה”פ חלק ממנה שהיה אמור לקבל אילו היו עושים עבודתם באמונה.
[ב] לשום את כל ההפסד העתידי בהערכה, ולקבל במקום זה סכום יותר נמוך מהסכום ההוא, כפי שאנשים מוכנים לקבל סכום יותר נמוך עכשיו ולא להצטרך להמתין לקבל סכום גבוה יותר לזמן מופלג. (ע”פ הסוגיא בריש מכות דף ג’).