מצת מצווה
שאלה:
מהי “מצת מצווה”, ומתי צריכים מצה כזו דווקא?
תשובה:
מצווה מהתורה לאכול מצה בליל הסדר, הלילה הראשון של חג הפסח. בזמן שבית המקדש היה קיים, המצווה הייתה לאכול מצה, קרבן פסח ומרור, שנאמר: “על מצות ומרורים יאכלוהו”. אך כיום, שבעוונותינו הרבים חרב בית המקדש, אין לנו אפשרות להקריב קרבן פסח, ולכן גם אכילת מרור אינה מהתורה אלא מדרבנן. אולם אכילת מצות הינה עדין מצווה מן התורה, שנאמר: “בערב תאכלו מצות”, ומכאן שיש מצוות אכילת מצה גם כשאין קרבן פסח.
כתוב בתורה: “ושמרתם את המצות”, למדים מכאן שיש דין מיוחד של שמירת המצה מחמץ לשם מצת מצווה, ולפי דעת רוב הראשונים, מצה זו מתייחסת רק לאכילת מצווה של מצה בליל הסדר.
בעניין השימור ישנם שני פרטים: 1. ממתי צריך לשמור. 2. מי הוא השומר.
1. בנושא זה יש מחלוקת אמוראים, ובעקבותיה מחלוקת ראשונים. דעת רבא, כי שימור הוא משעת קצירה, ומזמן זה צריך לשמור את החיטים מפני חימוץ, ודעת אמוראים אחרים כי די בשימור משעת לישה, שאז בא הקמח במגע עם מים.
ובראשונים מובא, שבאשכנז שטחנו את החיטים במטחנות שעבדו על ידי מים, השימור הוא משעת טחינה, שאז בהכרח באות החיטים במגע עם מים. אמנם גם בדעת רבא לא ברור אם סבר כך מעיקר הדין או כהידור, וכסיכום דעת הראשונים פסק השולחן ערוך:
“החיטים שעושים בהם מצות מצווה, טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה ולפחות משעת טחינה, ובשעת הדחק מותר ליקח מים מן השוק”.
2. בגמרא מובא, כי הקונה בצק מהגויים ואופהו, מותר לאכול ממנו בפסח, אך לא כמצת מצווה שחובה לאכלה בליל הסדר. לדעת רש”י, בנידון זה, רואים שאין בבצק סימני חמץ, ולכן מותר שתאפה ממנו מצה לפסח. אך כיוון שלא נשתמר לשם מצווה, אין יוצאים בה ידי חובת מצת מצווה.
אך ראשונים אחרים חולקים על רש”י, והסבירו שמדובר כאן שהגוי הכין את הבצק וישראל עמד והשגיח שלא תחמיץ העיסה, הרי שאף שישראל משגיח על עשיית המצה בידי הגוי, אין זה שימור לשם מצת מצווה.
ומכאן באו לדון במצת מכונה, האם אפשר לצאת בה חובת מצווה, ודי באמירת “לשם מצת מצווה” על ידי היהודי המפעיל את המכונה ועצם הפעלתה על ידו, או שצריך שדווקא אדם יהודי (איש או אישה) יעסוק באפיית המצה.
לסיכום:
הטוב ביותר, לאכול לשם מצה מצווה מצת עבודת יד ומקמח שמור משעת קצירה (יש לדעת, כי כיום כל המצות הרגילות עשויות מקמח שמור משעת קצירה. מצה שמורה – מכונה ויד – עשויות מקמח שמור משעת קצירה). עדיף יותר לעסוק ממש באפיית המצה, וכן נהגו “בעלי מעשה חסידים ותמימים” כעדות רב האי גאון המובא ברא”ש.
מקורות: פסחים מ. רא”ש פ”ב סימן כ”ו, שו”ע או”ח סימן תנ”ג סעיף ד’, סימן ת”ס סעפים א – ב.