נדיב שתרם ורוצה לחזור בו

הרב שלמה פישמן

שאלה

שלשה אנשים התחייבו לתרום שלשה ארונות לבית כנסת, בתחילה הוכנו שלשה לוחות עץ, לוח לארון, לשם כתיבת הנוסח שבו רוצה כל תורם. לאחר מכן הוחלט כי לוח אחד גדול יחולק לשלשה לשם נוסח התורמים.
הועד לא הבהיר כיצד ברצונו צריך הלוח להראות.
התורמים הכינו את הלוח ובחרו בלוח שיש בו נורה להנצחה.
אחר זמן מה [עדיין קודם שהותקן הלוח במקומו] לא מצאה הנורה שבלוח חן בעיני הועד והם מבקשים להחליף את הלוח בלוח אחר ללא נורה.
והנה אחד התורמים מתנגד לדרישת הועד להחליפו, ובפרט טוען הוא שלא היו הנחיות ברורות מהועד כיצד לעצב את הלוח, ועל כן מאיים שבאם יוחלף הלוח הוא לא יעביר לביה”כ את סכום הכסף שאותו התחייב בעד הארון.

על כן יש לברר:
א. האם ביד הנדיב לחזור בו?
ב. האם ביד הועד לדרוש את החלפת הלוח?

תשובה

א. לענין אם יכול הנדיב לחזור בו:
הרי נפסק ברמ”א ביו”ד סימן רנ”ח סעיף י”ג כי “החושב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו, ואי”צ אמירה, אלא דאם אמר כופין אותו לקיים”.
ומזה למדנו דהנדיב דידן אינו יכול לחזור בו כלל כיון שהוציא בשפתיו ואף יתכן לכופו ע”ז, ואם עומד בסרובו ומחלל נדרו יש בידו לעבור בעוונות החמורים של “בל יחל דברו” ו”בל תאחר”.
ואין לבעל דין לעורר כי אפשר והנדר היתה בטעות משום שלא אדעתא דשלט זה תרם הארון, ולא קרינן ביה “האדם בשבועה”, דז”א, חדא דמחשבה זו דברים שבלב היא ואינם דברים. ומה גם שעיקר מחשבתו מתקיימת רק בלא הנורה וכו’, א”כ לא בטלה מחשבתו לגמרי שנאמר דלא יתפוס נדרו. ועוד דכיון דלבסוף הכל תליא בהסכמת הגבאים א”כ ודאי על דעתייהו קא נדר, ואין בידו לבטל נדרו באמתלא זו. על כן יקיים דברו ויבא על שכרו בזה ובבא, ויבורך משמיא בכל מילי דמיטב.

ב. ולענין אם יכולים הגבאים לשנות השלט:
בזה נראה פשוט שכל המתנדב אדעתא דגבאי מתנדב כפי המבואר בהרבה דוכתי בהל’ צדקה וכן ביררתי שהוא המנהג היום בבתי כנסיות והדעת ודאי נותנת כן דלא יתכן דינדב אדם ככל העולה על רוחו לביה”כ ללא תאום עם הממונים לכך ולאו כל כמיניה להחליט לעצמו בדבר, ואם עשה ע”ד עצמו ודאי ידו על התחתונה, ובכחם לשנות הלוח בעל כרחו, ואף שבעובדא דידן יש לנדיב קצת פתחון פה בזה באומרו כי הגבאים לא הבהירו את רצונם בזה, וכמו שמסרו לו סמכות לזה דמי, מ”מ נראה טפי באומדנא, דלאו להכי נתכוונו, וכל שלא התנה עמם בפירוש היה עדיין מוטל על הנדיב לברר היטב רצון הגבאים בזה קודם שהזמין השלט ע”ד עצמו, ועל כן ידו על התחתונה.

ג. ויש לנמק בזה עוד כהנה יש לחקור על מי מוטל הוצאות העמדת הלוח זכרון, האם על ביה”כ או על הנדיב. ונראה כי שורש ד”ז נובע מדברי הרמ”א סימן רמ”ט סעיף י”ג וז”ל “ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שנותן, ואם מתפאר לא די שאינו מקבל שכר על כך אלא אפילו מענישין אותו עליה, ומ”מ מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו לזכרון וראוי לעשות כן”, עכ”ל.
ולכאו’ מריהטת לשונו נראה דמש”כ וראוי לעושת כן קאי אמקדיש עצמו שעצה טובה היא שיעשה כן וכ”פ הט”ז שם ס”ק ד’ שיש נ”מ בזה שכבר שמו עליו ולא יוכלו הציבור לשנותו כמבואר בסי’ רנ”ט סעיף ג.
ומדבריו למדנו כי ההוצאה ללוח היא על הנדיב כיון שלטובתו הוא עושה.
אמנם השיג עליו הנקודות כסף על אתר מדוע בדה טעם מלבו א”ו אישתמיטתיה דברי הרשב”א בשו”ת תקפ”א הביאו הדרכי משה ס”ס רמ”ז שהטעם הוא משום מפרסמים עושי מצוה לפתוח דלת לאחרים שיעשו עוד מצוות כמותו, וכן היא מידת התורה ודרכיה דרכי נועם. [עיי”ש שהוסיף הש”ך נ”מ בין הטעמים דאם כהט”ז אין הזכות להנדיב אלא בשעת ההקדש בלבד ואם לא עשה כן מיד כבר זכה הקהל בחפץ לענין שיותר לשנותו בעתיד ואין יכול לתבוע שישימו שמו מעתה, אבל להרשב”א שפיר יכול לבקש הפרסום למצוה אף לאחר זמן]. ונראה מפשטות הענין שם דהחיוב מוטל על ביה”כ ולא על הנדיב [ואף שהזכרנו שריהטת הרמ”א נ’ טפי כט”ז מ”מ יש לכוון אל נכון ל’ הרמ”א אף להש”ך שראוי לעשות כן – היינו הנדיב לבקש מהציבור שיפרסמוהו ואינו מגונה אלא אדרבה, בזה משובח הוא שמעודד בזה אחריני למצוות. ונראה להוסיף דאע”פ שיתכן שמכוין להנאתו מ”מ מותר כיון שגם מעודד בזה לאחריני. אי נמי יש לכוון הלשון כך, דמותר לו להנדיב להציב זכרון, וראוי הקהל לפרסם זכרון זה לפתוח דלת לעושי מצוה. ודאתאן להכי יש מקום לחבר פירוש הט”ז עם פי’ הש”ך ולא תקשי השגת הש”ך, מפני שהט”ז בא לפרש כונת הנדיב בלחוד ודו”ק, אך לקושטא ל”נ דהט”ז נחית לפרש כן שהרי העמיד דבריו על דברי הרמ”א “וראוי לעשות כן”, ולפי”ד הו”ל לפתוח הד”ה בתיבות “מותר לו”].

ונחזי אנן השתא דלא מביע להרשב”א שענין העמדת הפרסום מוטל על הקהל שודאי אין כח בזה להנדיב להכריע האיך יפרסמו מצותו אלא אף להט”ז יש לומר דהכל תלוי אדעתא דהגבאים.
ובפרט שטרם הוצב השלט [שאם כבר הוצב אולי נאמר בזה צד שכבר הוחזק הנדיב בצורת הפרסום הזה – עכ”פ להרשב”א, דהלא להט”ז מה לו להנדיב ולפרסום, הרי אין סיבת העמדת הלוח אלא שלא יחליפו תרומתו באחר, ומה אכפת ליה אם השלט הוא המקורי שנדב או אחר]. א”כ לכו”ע אין זכות להנדיב בכלום.

ד. וביותר יש לדון מעתה האם כיון שהנדיב תרם שווי ערך שלט עם נורה אולי כבר נאמר שאחר שהחליטו הגבאים לשנותו לשלט ללא נורה מ”מ חייב הנדיב לתרום מכיסו את השלט הנוסף ושלא יפחות אף מן השווי של הראשון שכבר נתפס עליו בנדרי צדקה. אך נראה לקושטא דאינו כן, דלא מבעיא להט”ז הנ”ל שלעצמו הוא מכוין למען לא ישנו תרומתו בעתיד שנמצא שאין תורת צדקה על השלט, אלא אפי’ להרשב”א הנ”ל שהחיוב הוא על הקהל לפרסם מצותו שנאמר דעבור זה חשיב תרומתו לשלט כצדקה כיון שפוטר בזה חובת הקהל מ”מ נראה פשוט דאינו כן, כיון שהציבור אינו משועבד לפרסמו בדרך של הצבת שלט בלחוד, אלא יכולים אף להסתפק בהצבת רישום זכרון בפנקס הקהילה, ואפי’ בהדבקת נייר ועליו כיתוב התרומה וכדו’, [ואין לומר שכיון שנהוג היום שאופן הפרסום הוא בהעמדת שלט א”כ חובת הקהל היא לפרסם ע”י שלט דוקא, דהא ביארנו בלשון הרמ”א, דאע”ג דאיהו לגופי’ קמכוין מ”מ ראוי לפרסם תרומתו כי בזה מעודדים עושי מצוה, א”כ העמת השלט רק בעקיפין הוא עבור עידוד עושי מצוה, ומטרתו הישירה הוא עבור הנאת הנדיב וא”כ נחשב הדבר לצורכו ולא צורך הקהל]. ומה דהנדיב מבקש שלט, להנאתו קמכוין, [ואע”פ שבעניננו הגבאים יזמו את הכנת השלטים, מ”מ נראה שעבור הנדיבים הוא שעשו כן, כי כן המנהג הרווח להציב לוח לזכרון נדיבות לבו וכמש”כ שזהו המטרה הראשונה של הנודב על דרך כלל]. א”כ ודאי אין תורת צדקה על סכום השלט. ועוד שהרי בקש הנדיב ליתן שלט ולאו דווקא שווי השלט שנאמר שלא יוכל לפחות מזה הסכום.
וכיון שכן, נראה ברור שכיון שסרבו הגבאים לקבל את הלוח הראשון פקע חיובו ממנו עי”ז לענין התחייבותו ללוח, שכיון שנדב לוח זה בלבד ולא קיבלוהו ממנו, אין עליו חיוב ליתן אחר, דהא לא דמיא אלא למי שתרם חפץ לעני פלוני ולא רצה העני לקבל הימנו, אטו נאמר שמחויב ליתן דבר אחר לעני תמורתו, פישטא דלא, וה”ה הכא [אלא שיתכן שאם השלט הראשון שהזמין מיועד להנצחה ע”ש הוריו א”כ במה שעתה מפחית סכום ההוצאה לשלט או שלא יתן כלל הוי קצת פגימה בכבודם “ומכבדם בחייו ומכבדם לאח”מ”, ומ”מ אם היא זולה מן הראשונה אך נאה ממנה בזה י”ל דאין פגם כלל].
ונמצא לפי זה דאין חיוב דנדר על הנדיב לתת שלט חילופי לביה”כ אלא אם מרצונו מבקש ליתן להם. ומ”מ נראה שאין לחייב להגבאים לשלם את ההפסד הנגרם לנדיב בהוצאות על השלט עם הנורה כיון שלא היה ראוי לנדיב לעשות כן מעיקרא, ולכן אין הגבאים אחראין לו.

סיכום

א. אין הנדיב יכול לעכב מליתן התרומה לביה”כ מתורת נדרים ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ועומדים עליו עוונות נדרים.
ב. יש ביד הגבאים לסרב להעמיד שלט שהזמין הנדיב ע”ד עצמו.
ג. אין הנדיב מחויב מדין נדר ליתן סכום זהה לשלט שסורב לקבלו לביה”כ עבור שלט נוסף [זולת במקום ששייך בזה כיבוד הורים].
ד. על הגבאים להעמיד שלט הנצחה לפי טעמם.

• עברתי על דברי התשובה ומצטרף אני לתשובה ומסקנותיה.

הרב יעקב ורהפטיג
ראש בית המדרש