נזקי אש בכירה שאולה
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ראשי פרקים
א. “אדם מועד לעולם” בנזקי אש
ב. שואל נכנס תחת הבעלים לחיוב אש
ג. אחריות שואל הכירה שאחר לא יזיק
דרכה של חבורת לומדים בבית מדרש היתה להביא עימם אוכל ולהניחו על כירה של חשמל, שמונחת על שולחן השייך לבית המדרש. פעם אחת הדליק אחד מהם את הכירה, אולם כיון שהשתחרר ממנה אחד הברגים ובאחד מרגלי הכירה חסר היה בידוד הפלסטיק, נחרך השולחן מחמת נגיעת הכירה בו. דרכה של החבורה היתה שבכל יום מדליק מישהו אחר את הכירה. באותו יום שנתקלקל השולחן לא זכור מי מהם הדליק את הכירה. ומעתה השאלה היא: מי משלם בעד הנזק?
א. “אדם מועד לעולם” בנזקי אש
נראה, שאם היה ידוע מי הדליק הכירה, לכאורה יש לחייבו. לא מיבעיא אם נחשוב לפשיעה מה שהדליק כירה כזאת שבורג ממנה נוגע בשולחן – בודאי חייב; אלא אפילו נחשיבו לאונס כעין אבידה, גם כן חייב, שקיימא לן אדם מועד לעולם. ולדעת התוס’ ב”ק כז,ב ד”ה ושמואל וב”מ פב,ב ד”ה וסבר, שחייב על אונס כעין אבידה, וקיימא לן נמי כרבי יוחנן שאשו משום חיציו (שו”ע חו”מ תיח,יז) – א”כ מה שהכירה קלקלה את השלחן, חיובו מדין אדם המזיק. לדעת הרמב”ן (בחי’ ב”מ פב,ב), שאדם המזיק חייב אפילו באונס גמור, כש”כ שחייב.
אכן אין דבר זה מוכרח, שמצינו בגמ’ ב”ק כב,ב: “ת”ש: השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. בשלמא למ”ד אשו משום חיציו, חיציו דחרש הוא [לכן פטור השולח בדיני אדם]; אלא למ”ד אשו משום ממונו, אילו מסר שורו לחש”ו הכי נמי דלא מחייב?” ובתוס’ שם ד”ה חיציו הקשו: “תימא לר”י, אי חשיב מסירה לחרש כרוח מצויה, לר’ יוחנן נמי מחייב? ואי לא חשיב כרוח מצויה, א”כ מה קשה לריש לקיש, הא לא דמי למסר שורו לחש”ו, דהא כו”ע מודו דאין חייבין כלל על אש אלא ביכולה להזיק ברוח מצויה. ואומר ר”י, דלמ”ד אשו משום חיציו הא לא מחייב אלא באש שיכול להזיק ברוח מצויה הרבה, וקרוב לודאי היזק כעין חיציו. והכא אין במעשה השולח קרוב לודאי היזק. הלכך לא דמי לחיציו, דחיציו דחרש הן. אלא למ”ד משום ממונו, אע”ג דלא מזומן כולי האי, מיחייב, מידי דהוי מסר שורו קשור כראוי לחרש, דחייב.”
ומעתה יוצא, שהכלל “אדם מועד לעולם” לא נאמר במדליק אש, שהרי כל ששמר אשו כראוי, דהיינו כדין שומר חינם, שוב אינו קרוב לודאי שיזיק ואינו כרוח מצויה ואינו חיציו. וכל שאינו חייב אלא משום ממונו, וממון המזיק די בשמירה פחותה
-289-
וכמפורש בגמ’ ב”ק נה,ב שאש התורה מיעטה בשמירתה, ואפילו לא שמר כראוי כשמירת שומר חינם אלא שאינו קרוב לודאי שיזיק, לא נחשב כחיציו, וכמפורש בתוס’. אלא נחשב ממונו, ואינו חייב אלא בנזיקין, אבל אינו חייב מיתה אם שרף אדם. 1
אכן נראה בנידון דידן שנחשב לפשיעה מה שהדליק את הכיריים העומדים על השולחן ולא שם ליבו לראות שלא יגע הברזל בשולחן, וממילא חייב גם אם חיובו משום ממונו.
ב. שואל נכנס תחת הבעלים לחיוב אש
נראה שיש לחייב כל מי שהניח אוכל על הכיריים, וטעם הדבר שכל מי שנשתמש בכיריים הרי הוא שואל, והרי קיימא לן מסר שורו לשומר נכנס תחת הבעלים (ב”ק מד,ב).
נראה שגם באש כך הוא הדין, שכל שקנה מחבירו אש נעשה הוא בעל האש וחייב בשמירתו. אכן במקום שהדליק אש ומסר האש לאחר ואחר כך שרפה האש והזיקה – נראה שאם הוא באופן שנחשב חיציו של ראשון, הראשון חייב; וגם השני חייב, אם הראשון לא נתכווין להזיק. אבל אם נתכווין הראשון להזיק, השני פטור. יסוד הדברים ממה שכתבו התוס’ ב”ק ו,א ד”ה לאתויי, בראובן שהדליק אש ולקח שמעון את בגדו של לוי ושרפו באש של ראובן – שאם שמעון שרף בכוונה, שמעון חייב וראובן פטור; אבל אם שמעון שרף הבגד בלא כוונה, שניהם – ראובן ושמעון – חייבים. והכי נמי בנידון דידן: אם ראובן הדליק כדי להזיק, אז גם אם שמעון זכה באש מדין שואל מדעת או שואל שלא מדעת, מ”מ חייב ראובן ולא שמעון. אבל אם ראובן הדליק האש ולא היה בדעתו להזיק, אף שהזיק בחיציו, מ”מ שמעון שזכה באש ג”כ חייב, דומיא דשמעון שזרק אש של ראובן שלא בכוונה, ששניהם חייבים. 2
ג. אחריות שואל הכירה שאחר לא יזיק
מסקנת הדברים, שיש לחייב כל מי שהניח מאכלים על הכירה, שנעשה כשואל על הכירה ונתחייב בשמירת הכירה. והרי זה ככלב של ראובן שנטל חררה מביתו של
-290-
שמעון והדליק גדישו של לוי, שראובן בעל הגחלת ובעל הכלב שניהם חייבים, שהיה לבעל החררה לשמור גחלתו שלא יקחנו כלב (שו”ע חו”מ סי’ שצב). וכן אם נטלו בר דעת שלא בכוונה להזיק והזיק, חייבין גם בעל הגחלת והשורף. כך בנידון דידן יש לחייב לכולן, שהיה להם לשמור שלא יבא מישהו להדליק הכירה. ואף שמסתבר שאילו היה הכירה של זה שהניח האוכל, ולא היה הדרך של כולם להשתמש בכירה, שלא היה צריך להעלות בדעתו שיבוא אחד מבית המדרש וידליק לכירה; אבל כיון שהיה הדרך שכולם משתמשים בכירה, והיה הדרך שאחד מהחבורה מדליק, נמצא שהיה מוטל על שואל הכירה לשמור שלא יבא אחד וידליקנו ויזיק אחרים. והרי זה כחופר בור ברשות הרבים ובא אחר ודחף שור חבירו שלא בכוונה, שחייב גם בעל הבור. וכן המניח אבן ברה”ר ובא אחר וגלגלו והזיק שלא בכוונה, שחייב גם המניח האבן. כן בנידון דידן, שהיה צריך להעלות בדעתו שיבוא אחד וידליק את הכירה.
1 נראה, שמה שכתבו התוס’ סנהדרין עז,א ד”ה סוף, שהקשו: “ומיהו קשה ההיא דזרק צרור למעלה, דמשמע דאי לא אזלא לצדדין אלא לתחת פטור, אמאי ליחייב מידי דהוה אאבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה, דחייב משום אשו [ואשו משום חיציו, וא”כ אם הרג אדם חייב מיתה]. ושמא אינו מצוי כאן שתפול לתחת ממש ולא תיזל כלל לצדדים.” ונראה שלכן אינו חייב מיתה, כיון שאינו מצוי שילך לתחת ואינו קרוב לודאי. א”כ אינו חיציו ופטור כשהרג ממונו. ולפי זה מה שכתבו שם בהמשך “והא דתנן נפלה סכין מידו ושחטה, הא הפילה כשרה, וקשה גם נפלה תיהוי כהפילה למ”ד אשו משום חיציו? וצריך לומר, שהסוגיא סברה כריש לקיש שאשו משום ממונו.” ונראה שמדובר שנפלה מידו באופן שהיה קרוב לודאי שישחוט; אבל כל שהניח במקום שאינו קרוב לודאי שישחט, בזה שחיטתו נבילה לכו”ע.
2 אכן יש לחלק קצת, שאולי רק בנטל שמעון אש של ראובן והזיק בלא כוונה, חייב גם שמעון. אבל אם זרק ראובן אש על לוי ושמעון זכה באש אחר שזרקו ראובן, אולי אין הוא חייב, אלא ראובן, שכל שזרק ואח”כ זכה שמעון אין ההיזק בא מחמת שמעון כלל. שגם אם לא היה זוכה, היה בא הנזק ופטור. אכן אינו מוכרח, שמ”מ גם שמעון חייב, שכיון שזכה במזיק נתחייב בשמירתו. תדע, שהרי הזוכה בתקלה של הפקר ובא אחד וניזוק בתקלה חייב הזוכה, אף שההיזק היה בא גם אם לא היה זוכה. לכן אין זו סברה.