נטילה כפולה בליל הסדר

שאלה:

מדוע אנו נוטלים ידיים פעמיים בליל הסדר, ומדוע אנו לא מברכים על הנטילה הראשונה?

תשובה:

בגמרא בפסחים מובא (לגבי כל השנה):
“אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא, כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידיים”.

ונחלקו הראשונים מדוע צריך נטילה זו.
יש שפירשו שהסיבה היא, שאם לא ייטלו את הידים, הן יכולות לטמא את האוכל שנטבל במשקה, (שהוכשר לקבל טומאה על ידי משקה) וממילא צריך נטילה כפי שאנו נוטלים על לחם.
ויש שפירשו, שהסיבה אינה משום קדושה או נקיות כמו בלחם, אלא הסיבה, כדי שהידיים לא יטמאו את המשקים ויאסרו בשתיה, ויטמאו את גופו.
ההבדל בין הפירושים נוגע לזמן שאין בו דיני טומאה וטהרה נוהגים, כבימינו.
לדעה הראשונה, הנטילה היא כנטילה על לחם, שנגזרה אף שאין עתה דיני טומאה וטהרה נוהגים. אולם לדעה השניה, כיום, שאין דיני טומאה וטהרה נוהגים אין צורך ליטול על דבר שטיבולו במשקה.
אף לנוהגים ליטול, אין מברכים מחמת הדעה השניה, וספק ברכות להקל.
השלחן ערוך באורח חיים סימן קנ”ח פסק:
“אם אוכל דבר שטיבולו כאחד משבעה המשקין י”ד שח”ט ד”ם (דהיינו: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים), ולא נתנגב ואפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה צריך נטילה בלא ברכה”.

והנה לגבי פסח, הביא הטור לגבי הטיבול של הכרפס שתי דעות. האחת דעת רש”י וראשונים נוספים, שהצריכו נטילה ואף ברכה, כמו על לחם. והשניה, דעת המהר”ם מרוטנבורג, שלא הצריך נטילה בזמן הזה על דבר שטיבולו במשקה, וכל סיבת הנטילה בזמן הזה היא בכדי שהילדים ישאלו, כדרך שאנו עושים מעשים אחרים בליל הסדר כדי שהילדים ישאלו.
בשו”ע פסק ליטול ידיים בלי ברכה, וכאמור דעתו לפסוק שצריך נטילה על דבר שטיבולו במשקה גם כיום, אך כיוון שיש חולקים, משום ספק ברכות להקל לא יברך.
אמנם, כאמור, גם החולקים על עצם הנטילה לדבר שטיבולו במשקה מודים שבליל הסדר יש ליטול, משום השינוי ובכדי שהילדים ישאלו. אך לדעה זו די שעורך הסדר לבדו יטול, ואין צורך בנטילה של שאר בני הבית, ויש הנוהגים כן.

לסיכום:

מן הראוי ליטול במשך כל השנה על דבר שטיבולו במשקה (אחד המשקים שהוזכרו: י”ד שח”ט ד”ם), בלא ברכה.
אך הנוהגים שלא ליטול ידיים במשך השנה, יש להם על מי שיסמכו. על כל פנים בליל הסדר יטלו כולם בלא ברכה, או שיעשה כך עורך הסדר בלבד, וכפי מנהג המשפחה.

מקורות: פסחים קט”ו., שו”ע או”ח סימן קנ”ח סעיף ד’, ומ”ב שם, טור ושו”ע או”ח סימן תע”ג סעיף ו’ ומ”ב שם, מקראי קודש (הררי) עמוד 183.