סיכון חיים להצלת הזולת

שאלה:

בזמן מלחמה שחברו נפצע בשטח הקרב ויש חשש שימות שם. האם מותר לאדם לסכן את חייו כדי להציל את חברו הפצוע?

תשובה:

1. בזמן מלחמה חייב כל יחיד לסכן את עצמו כדי להציל את חברו ממות.
2. שלא בזמן מלחמה אין חיוב על היחיד לסכן עצמו כדי להציל חברו.

דין במקורות:

מקור חובת ההצלה

במסכת סנהדרין דף ע”ג ע”א: מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו ת”ל לא תעמד על דם רעך. והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: אבדת גופו מניין תלמוד לומר והשבתו לו! אי מהתם הוה אמינא: הני מילי בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא, קמ”ל.

ומסביר רש”י: קמ”ל לא תעמוד על דם רעך, לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך.

הרמב”ם בהלכות רוצח פ”א הי”ד: כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן בשו”ע וחו”מ סימן תכ”ו סעי’ א’.

אם חייב להציל בספק סכנה למציל

בירושלמי מסכת תרומות פ”ח ה”ד: רבי איסי איתצד בסיפסיפה [במקום סכנה] אמר ר’ יונתן יכרך המת בסדינו [נתיאש ממנו] אמר רשב”ל עד דאנא קטיל אנא מתקטיל [או אני אהרוג או אני נהרג] אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא. אזל ופייסון ויהבוניה. הרי ר’ שמעון בן לקיש עבד עובדא בנפשיה להיכנס בספק סכנה כדי להציל את רב איסי מוודאי סכנה.

ב”י חו”מ סימן תכ”ו: וכתבו הגהות מיימונית בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק: וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.
הסמ”ע כותב דכיון שהפוסקים הרי”ף, הרמב”ם, הרא”ש, והטור, לא הביאו מזה בפסקיהן משום הכי השמיטוהו המחבר והרמ”א ז”א שלהלכה לא ס”ל לפסוק כן.

לסכן אבר עבור הצלת חיי חברו

מידת חסידות כאשר אין סכנה כלל – ושוטה בספק סכנה
שו”ת רדב”ז ח”ג סימן תרכ”ז: שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חברך. י”א שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת…או יבוא בק”ו ומה שבת החמורה שאין אבר אחד דוחה אותה אבל שבת נדחית מפני פקוח נפש, אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש.

תשובה זו מדת חסידות…דילמא ע”י חתיכת אבר אעפ”י שאין הנשמה תלויה בו שמא יצא ממנו דם הרבה וימות ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי. ואני ראיתי אחד שמת ע”י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ”כ עד שמת והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן כ”ש אם יחתכו אותו…

ותו דאין עונשין מדין ק”ו ואין לך עונש גדול מזה שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו מדין ק”ו והשתא ומה מלקות אין עונשין מדין ק”ו כ”ש חתיכת אבר.
ותו דהתורה אמרה פצע תחת פצע כויה תחת כויה ואפ”ה חששו שמא ע”י הכוייה ימות והתורה אמרה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ולכך אמרו שמשלם ממון והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה יותר מעל ידי חתיכת אבר ואפ”ה חיישינן לה כ”ש בנ”ד…

ותו כתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו.

הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה [אולי ימות] עדיף מוודאי דחבריה . וכך נפסק בפתחי תשובה יו”ד סימן קנ”ז ס”ק ט”ו.

תלוי בענין בשעת מעשה

בתשובת יד אליהו סימן מ”ג מציג שלושה אפשרויות לגבי מחוייבותו של אדם להכניס עצמו בספק סכנת נפשות כדי להציל חבירו או חובה או רשות או אינו רשאי לסכן עצמו. והשיב דהב”י כתב בשם הגהות מיימון דצריך לסכן עצמו בשביל חבירו דזה ספק וזה ודאי. אך יש לפקפק ולדון ע”ז והעלה דאם שניהם שוים במעלה כגון שניהם ת”ח או ע”ה ומכ”ש אם המציל ת”ח והניצל ע”ה אינו רשאי להכניס עצמו אפילו בספק והצלה ודאי אך אם המציל אינו ת”ח כמו הניצל אז מותר להכניס עצמו אבל אין מחויב אם לא ממדת חסידות אם ירצה ע”ש ועיין בהרדב”ז ח”ג סימן תרכ”ז ועיין בחות יאיר בהשמטות לדף קל”ד:

רק בספק נפשות ממש למציל פטור על פי הגמרא במסכת בב”מ דף ס”ב ע”א: שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חברך. פוסק החוות יאיר סימן קמ”ו: שבמקום ספק נפשות יש מחוייבות מהדין ודווקא שאם ישתו שניהם בוודאי ימותו חייך קודמים. ובספק י”ל ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי וא”כ מחויב לכנוס לספק נפשו’ אפילו בספק הצלה.

חייל נפצע בשדה הקרב

ציץ אליעזר חי”ג סימן ק’: חייל שנפצע בשדה המערכה, והוא נשאר מוטל בשטח מסוכן וחשוף לאויב, ואם לא יחישו להוציא אותו מהשטח או להגיש לו עזרה רפואית ימות בודאי מפצעיו, או אפילו הדבר שקול אם ימות או לא. ומאידך, אלו שימהרו להחיש לו את העזרה מכניסים את עצמם עי”כ בספק סכנה לפן יפגע בהם אש האויב למרות חיפוי האש שיתנו להם מצידנו. והספק איננו סתם ספק מופשט, אלא הוא ספק מבוסס. האם מחויבים, או עכ”פ מותרים, להכניס את עצמם בספק סכנה כדי להציל את חברם או שאינם רשאים להכניס את עצמם בסכנה או ספק סכנה עבור כך בטענה שההלכה היא כי חייך קודמים.

המסקנה (לאחר דיון במקורות לעיל) – ביחיד

נלענ”ד בסכנת נפשות ודאי – אין חיוב להכניס עצמו בספק סכנה מבוססת כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, (למרות שהרדב”ז בתשובתו כותב דהעושה כן הרי זה חסיד שוטה משום דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה.)

בספק סכנה בלבד – כו”ע יודו שאיננו מחויב וגם איננו רשאי להכניס א”ע בספק סכנה, משום ספק סכנה דחבריה, מפני שהלה ודאי והלה ספק, דחבירו הא ג”כ רק ספק. (ולפי הרדב”ז, העושה כן הר”ז חסיד שוטה).

בזמן מלחמה

בהמשך ציץ אליעזר דלעיל: מסיק אחרת ומביא ראיה ממסכת שבועות דף ל”ה ע”ב אמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא [באנגריא דעבודת המלך] לא מיענשא שנאמר כרמי שלי לפני, “האלף לך שלמה” למלכותא דרקיעא “ומאתים לנוטרים את פריו” למלכותא דארעא [לרבנן, הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם] וכותבים התוס’, דבהוצאת למלחמת הרשות קאמר, ומבאר המהרש”א כוונת התוס’, דלשון דקטלא לא משמע להו באנגריא כפרש”י, אלא דקטלא ממש, ומשמע להו דבמלכי ישראל איירי קרא, ובהוצאה למלחמת הרשות, דבמלחמת מצוה כתיב לא תחיה כל נשמה.

למדנו מזה שהמלכות או הכח השולט בעם ואחראי לבטחונו רשאי להכניס עם רב לסכנת מלחמה, ואפילו במלחמת הרשות כדי להרחיב גבולו! וכך ברמב”ם בפ”ה ממלכים ה”א: המלחמה שנלחם המלך עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו .

בספרי פר’ כי תצא פיסקא רנ”ד: כי תצא מחנה על אויביך, כשתהא יוצא הוי יוצא במחנה. על אויביך, כנגד אויביך אתה נלחם. ונשמרת מכל דבר רע, שומע אני בטהרות ובטמאות ובמעשרות הכתוב מדבר ת”ל ערוה אין לי אלא ערוה מנין לרבות עבודה זרה ושפיכת דמים וקללת השם ת”ל ערוה אין לי אלא ערוה מנין לרבות ע”ז ושפיכת דמים וקללת השם ת”ל ונשמרת מכל דבר רע.

ומבאר הספרי דבי רב: שהריבוי בספרי לאיסור שפ”ד בא לא למימרא שלא יהרגו איש את אחיו [דמה נשתנה המחנה שצריך שיבוא עליה אזהרה מיותרת ע”ז], אלא בא לומר שאם רואה גוי שבא להרוג את אחיו לא יעלים עיניו ולא יעבור על לא תעמוד על דם רעך ואע”ג דמשים עצמו בסכנה דהא נפישי גברים ויקומו עליו דבכה”ג בעלמא פטור, הכא חייב.

הנצי”ב בפרשת נח מסביר ענין זה, וכוללו בפי’ הכתוב: “מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם”, פירש הקב”ה אימתי האדם נענש, בשעה שראוי לנהוג באחוה, משא”כ בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג ואין עונש ע”ז כלל כי כך נוסד העולם וכדאיתא בשבועות מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש, ואפי’ מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע”ג שכמה מישראל יהרגו עי”ז (ועיין גם בהרחב דבר). (בדומה לערוגת הבושם יו”ד סימן כ”ז)

בשו”ת משפט כהן (סימן קמ”ג) מובא: כי עניני הכלל במלחמות יוצאים הם מהכלל דוחי בהם שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרוחה, אלא דמלחמה והלכות ציבור שאני וכו’ ואי אפשר ללמוד מזה למקום אחר. וכן בשו”ת חת”ס חו”מ סימן מ”ד.

שיטת ספר החינוך

בפר’ ואתחנן ובפר’ שופטים: בענין מלחמות המצוה: ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו שנאמר עליהם [דברים כ’, ט”ז] לא תחיה כל נשמה. ובמצות להכרית זרע עמלק: ועובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש סיפק בידו להורגו ולא הרגו ביטל עשה זה. ולא מחלק בין מסתכן ללא מסתכן.

יש שניסו להבדיל בין שתי המצוות שאחד הוא ענין פרטי ועל כל אחד מישראל יש חיוב להרגו ולהשמיד את עמלק בכל מקום והשני הוא ענין ציבורי (מנחת חנוך). כדי לגרש את שבעת העמים יש צורך בצבא מסודר שהרי הם יושבים בערים ולכן אי אפשר ליחיד לגרשם (הרב שילה רפאל זצ”ל).

אולי מצות גירוש שבעת העמים יש גם ברירה לצאת מן הארץ ואז אין חיוב להורגם, ולכן אין ענין להסתכן.

מי שעושה שיעשה בלי פחד

רמב”ם הלכות מלכים פ”ז הט”ו: מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד ה’ הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בל”ת, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויים בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה’ רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את ה’ בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העוה”ב, שנאמר “כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה’ לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה’ אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ. וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים.