צ’ק פתוח שנגנב או אבד

הרב שמעון גרוסמן

שאלה

ראובן כתב וחתם צ’ק על סכום מסוים והשאיר את שם המוטב ריק ולאחר מכן: א. הכניסו לארנק והתכוין לתת אותו לפלוני ונגנב ממנו הארנק. או: ב. ראובן נתן את הצ’ק בתור תשלום לפלוני והצ’ק נגנב מאותו פלוני והוא בקש מראובן לבטל את הצ’ק. ראובן ביטל את הצ’ק אך בשני המקרים הגנב העביר את הצ’ק הלאה והוא עבר כמה אנשים עד ששולם לסוחר שהפקידו בבנק וכמובן שהצ’ק לא כובד מכיון שהיה מבוטל והסוחר בא אל ראובן ותובעו שיפרע לו את הצ’ק.

תשובה

פרק א. הקדמה : גדרו של צ’ק בהלכה.
3 השיטות העיקריות בגדר צ’ק (בקצרה):
א. הוראת שליחות בכתב שנותן בעל השטר לבנק לשלם לפלוני או לכל מוציא צ’ק זה במקרה של צ’ק פתוח .
ב. צ’ק נחשב ככסף מכיון שע”פ החוק א”א לבטלו והנותנו חייב לכבדו.
ג. דעת הרבה פוסקים: צ’ק נחשב כשטר חוב בכתב ידו, ואם הוא צ’ק פתוח (עם סכום אך ללא שם המוטב) הוא נחשב כממרני (ממרני הוא שטר חוב שהלווה מתחייב בו לכל מי שמוציאו ולא למלווה מסוים).
(ממרני מוזכר בתשו’ הרא”ש כלל ס”ח סעי’ ט: “שטר שלא הוזכר (נכתב) בו שם המלוה, אלא ששעבד עצמו הלוה, שכל מי שמוציא עליו שטר חוב זה שיגבה ממנו הממון הנזכר בשטר… יראה שהוא שטר, וכל המוציאו גובה בו, אעפ”י שידוע שהוא לא הלוה זה הממון. כי המלוה לא רצה להלוות ללווה עד ששעבד עצמו לכל מוציא השטר, כדי שלא יצטרך להקנותו לאחר בכתיבה, או במסירה, אם ירצה למכרו, או לתתו לאחר; או אם ירצה להרשות לאחר שיגבה החוב בשליחותו, שלא יצטרך לכתוב לו שטר הרשאה; וכל תנאי שבממון קיים.”)
וכן פסק בשולחן ערוך (חו”מ סא י): “שטר שלא נכתב בו (שם המלווה), אלא שיעבד עצמו הלוה לכל מי שמוציא עליו שטר זה שיגבה ממנו, כל המוציאו יגבה בו, אעפ”י שידוע שהוא לא הלוה זה הממון, והוא שיהיה נולד בשעת כתיבת השטר “. וכן מוזכר ברמ”א (חו”מ נ א).
באור השיטה שצ’ק הוא כשט”ח בחתימת ידו:
לכאורה ישנו קושי לומר שצ’ק הוא כשט”ח וזאת מכיון שהצ’ק אינו נכתב כנוסח שט”ח אלא רק שפלוני כותב: “שלמו לפקודת אלמוני (או משאיר ריק) סכום כך וכך” וחותם, והכוונה שילך לבנק ויקבל מחשבונו סכום זה. אך בכל זאת הצ’ק נחשב כשט”ח מכיוון שדעתם ומנהגם של האנשים (וכן הוא ע”פ החוק) שברגע שאדם נתן צ’ק הוא התחייב סכום זה בכל מקרה אפילו אין לו כסף בחשבון או אפי’ סגר את החשבון לגמרי הוא חייב לשלם סכום זה למוציא הצ’ק.לכן הצ’ק נחשב כהתחייבות של בעל הצ’ק לשלם סכום זה וא”כ הוא שט”ח.
וכן כתב בשו”ת צמח צדק (הקדמון, חיברו רבי מנחם מנדל קרומכל תלמיד הב”ח סימן י):
“ראובן הלוה לשמעון בשטר מחתימת ידו כאשר נוהגין האידנא מה שקורין ממרמ”י (ממרני). והיינו שהלוה חותם חתימת ידו באמצע המגילה… ויש לשטר חתימת ידו זה כל תוקף שטרות שבעולם רק שאין לו דין שטר גמור לטרוף ממשעבדי אבל מבני חורין גבי ואפילו מיורשים ואינו יכול לטעון פרעתי אם יכולים לקיים חתימת יד הלוה החתום בשטר זה ויכול אדם ליתן לחבירו שטר זה אפילו בלא כתיבה ומסירה ואפילו בלא כח והרשאה וכל המוציא גובה בו והכל ממנהג התגרים שקבעו מנהג זה עיקר משום תקנת השוק על פי מנהיגי ארצות וגאוני עולם”. רואים מכאן שאע”פ שישנם דברים שאין להם תוקף ע”פ ההלכה בשטר, אם מנהג התגרים לעשות כן בשטר מסוים יש לזה תוקף משום מנהג התגרים ותקנת השוק.
וכן פסקו בשו”ת מנחת יצחק (ה קיט וקכ), וכן בספר פתחי החושן (חלק י הל’ שטרות ט יד) פסק כן בפשיטות (ובהל’ הלואה י הערה כא שם דן שלכאורה מלשון השטר משמע שהוא הוראת תשלום לבנק או שעושה את הבנק שליח וכו’). ובהמשך דבריו כותב: “ומ”מ יש למצוא זכות וקנין שיש למקבל הצ’ק מצד מנהג המדינה, שע”פ מנהג המדינה המחזיק בצ’ק דינו כמחזיק בשט”ח ונמצא כאילו התחייב כותב הצ’ק לשלם למוטב הסכום הנקוב בצ’ק וממילא יש לדון בו כדין שט”ח. מיהו כל זה כשכבר מסר את הצ’ק ליד המוטב, ואע”פ שעדיין יכול לבטל את הצ’ק אין זה אלא בינו ובין הבנק אך אין זה גורע מן ההתחיבות שקיבל על עצמו כלפי מקבל הצ’ק”, וכן כתבו עוד פוסקים.
הדין בצ’ק שנגנב ובוטל לפי השיטות השונות בגדרי צ’ק:
א. אם צ’ק הוא רק הוראת שליחות ברור שכל עוד לא נעשתה השליחות יכול המשלח לבטל את השליחות.
ב. ולעומת זאת אם צ’ק הוא ככסף ברור שא”א לבטלו.
ג. אם צ’ק הוא שט”ח (שהיא דעת הרבה פוסקים) יש לדון בדבר. ואנו נברר זאת בהמשך המאמר.
דיון בצ’ק שנגנב לפי הדעה שצ’ק הוא שט”ח:
מדובר על צ’ק פתוח (עם סכום ללא מוטב) שנגנב ובוטל ונמסר לאחר (תמורת סחורה או תשלום וכד’). יש לדון האם בכל זאת חייב בעל הצ’ק לכבדו? הדבר שייך לסוגיה של תקנת השוק בקונה מגנב.
פרק ב. תקנת השוק בקונה מגנב (כשקנה חפץ מגנב שאינו מפורסם ולא ידע שהוא גנוב)
פסק השו”ע (חו”מ שנו ב, והוא מהגמ’ ב”ק קטו א) לגבי גונב מטלטלין:
“הגונב ומכר ולא נתייאשו הבעלים ואח”כ הוכר הגנב ובאו עדים שזה החפץ שמכר פלוני הוא גנבו בפנינו, חוזר החפץ לבעלים והבעלים נותנים ללוקח דמים שנתן לגנב, מפני תקנת השוק, והבעלים חוזרים ועושים דין עם הגנב. ואם גנב מפורסם הוא, לא עשו בו תקנת השוק.”
פרק ג. תקנת השוק בשטרות
לענין לטרוף חוב משטרות מפורש בשו”ע (חו”מ ס א, והוא מהרמב”ם מלוה ולוה יח ב): מדובר שם שראובן (הלווה) חייב כסף לשמעון, כאשר לראובן אין כסף לשלם לשמעון אפשר לגבות מנכסי ראובן את החוב כולל ממטלטלין ומשטרות שיש לראובן (שהוא הלוה כסף ללוי ולוי חייב לראובן). אך אם ראובן מכר את מטלטליו ליהודה אין שמעון יכול לגבות מהם (אע”פ שראובן כתב בשט”ח שמשעבד לשמעון גם את המטלטלין) משום תקנת השוק. אך אם ראובן מכר את השטרות שיש לו על לוי ליהודה יכול שמעון לגבות מהם מכיון שהם משועבדים ולא שייך בשטרות תקנת השוק משום דלא שכיח.
וז”ל השו”ע שם: “הבא לגבות חובו בשטר מהלוה, לא הספיק כל הנמצא לו כנגד שטר חובו… ואם כתוב בשטר שהוא משעבד לו מטלטלי שיש לו אגב מקרקעי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי, ה”ז טורף מהמטלטלים שהיו לו כשלוה, כשם שהוא טורף מקרקעות… זהו דין הגמרא. ועכשיו אף על פי שנהגו לכתוב בכל השטרות שהוא משעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי, נהגו שאינו טורף מהמטלטלים שמכר או נתן או משכן, מפני תקנת השוק (סמ”ע שם סק”ח: שאין לך אדם שקונה חפץ מחבירו). ואפילו למנהג זה, אם היה ללוה שטר חוב על אחד ומכרו, בעל חוב גובה ממנו, דלא שייך בשטרות תקנת השוק, דלא שכיח”. וא”כ יתכן שגם תקנת השוק בקונה מגנב לא נאמרה בשטרות.
פרק ד. דעת הש”ך לגבי תקנת השוק בקונה שט”ח מגנב שאינו מפורסם ולא ידע שהשטר גנוב
לגבי שטר שכתוב בו שנתחייב לשלם לכל מי שמוציאו (ז”א ממרני) כתב הרמ”א (מהנמו”י): “שאם הלווה פרע את הממרני למלווה והוא כתב לו שובר על כך, אך לא החזיר את הממרני ואדם אחר מוציאו שוב (כגון שקנה את הממרני הפרוע מהמלווה) לגבות בו, הדין הוא שלא יוכל לגבות בו כיון שכבר נפרע ונכתב עליו שובר”. וכתב על כך הש”ך (חו”מ נ סק”ז): “נ”ל, דהא דמהני שובר משום אדם על שטר שנכתב סתם לכל מי שמוציאו, היינו כשידע זה שקנהו אח”כ שכתב לו שובר עליו, וקמ”ל דלא תימא כיון שנכתב לשם כל מי שמוציאו, השטר בתקפו אף שפרע למלוה הראשון וכתב לו שובר, כיון שלא נכתב השובר על השטר עצמו והוא מוציא עתה השטר, אלא כיון שפרעו ועשה ממנו שובר נמחל השטר. …אבל אם זה שקנהו טוען שלא ידע שפרע למלוה הראשון ולא ידע משובר זה, נהי דלא נתחייב אלא במנה אחד בלבד, מ”מ ה”ל כאילו נתחייב לו מתחילה, ומה שפרע למלוה הראשון איהו דאפסיד אנפשיה שפרע לו ולא כתב שובר ע”ג השטר עצמו והאמינו. ולא מיבעיא היכא דאין ידוע בעדים שפרע לו, רק שמלוה הראשון כתב לו שובר בכתב ידו… כיון דכת”י לית ליה קלא, יכול המוציא השטר לטעון שלא ידע מן הכתב יד. וכן אפילו פרע בעדים יכול לטעון לא ידעתי, ואנכי כיון שקניתי השטר ונתחייבת לכל מי שמוציאו, והרי אני מוציאו עכשיו, וה”ל כאילו נתחייבת לי מתחילה. מיהו, אם עשה לו המלוה הראשון שובר כתוב בעדים, כיון דשובר בעדים קלא אית ליה, א”כ ה”ל לקונה זה לידע, ואיהו דאפסיד אנפשיה…”
ותו, דהיכא דלא ידע ה”ל כלקח חפץ מחבירו ונודע אח”כ שהוא גניבה בידו ואינו שלו, דמ”מ צריך להחזיר לו מעותיו משום תקנת השוק וכדלקמן סימן שנ”ו (ב), וה”ה הכא. ואף על גב דכתבו הרא”ש (בתשובה עט ה) והטור והמחבר לקמן (סי’ ס טור סעיף ז’ ומחבר סוף סעיף א), דלא שייך בשטרות תקנת השוק דלא שכיח, היינו בסתם שטרות דעלמא, אבל בממרנות שבזמנינו דשכיח טובא שקונין זה מזה יותר מן המטלטלים, פשיטא דשייך תקנת השוק. ועוד, דבתר דכתבו הרא”ש והטור שם דבשטרות לא שייך תקנת השוק דלא שכיח, כתבו וז”ל, ועוד שלא יצא השטר מרשותו לגמרי, שעדיין נשאר בידו כח למחול השטר, הילכך חשיב שפיר ממונו לגבות ממנו. לפיכך בממרנ”ות שא”י למחול וכדלקמן סימן ס”ו סק”י, שייך בהו תקנת השוק. ולפ”ז הכא בממרנ”י כשמברר זה שפרע למלוה הראשון קודם שקנהו זה, צריך הקונה לישבע בכמה קנה הממרנ”י ויטול כדלקמן סימן שנ”ו (ד). ”
ז”א, הש”ך כתב שצריך הלווה לשלם משני טעמים : 1. בזה שהלוה פרע את הממרני למוציאו ולא דרש אותו בחזרה או לפחות לכתוב את השובר עליו “איהו אפסיד אנפשיה” וכאילו נתחייב לשלם מחדש למי שמוציאו. ולפי טעם זה הלוה צריך לשלם את כל הסכום הכתוב בשטר. 2. משום תקנת השוק ששיכת בממרני הלוה צריך לשלם. אך לפי טעם זה הלוה יצטרך לשלם רק את הסכום ששילם המוציאו עבור שטר זה.
מכאן רואים שהש”ך פוסק שבממרני שייך תקנת השוק לענין הקונה מגנב (או הקונה ממרני פרוע) כיון ששכיחי טובא.
פרק ה. דעת קצות החושן לגבי תקנת השוק בקונה ממרני מגנב.
קצות החושן (נ סק”ב) חלק על הש”ך והקשה עליו מסברת מהר”ם אלשיך:
“…אמנם נראה דלא שייך בזה תקנת השוק כלל דהא כתב בתשובת מוהר”ם אלשיך (קכד ד”ה ‘ועוד’) שאם בא דבר הנגנב ליד הבעלים אינו צריך לשלם מעותיו ללוקח משום תקנת השוק… עיין מ”ש לעיל סימן קכ”ו (סקק”ה) בשם תשובת מהר”ם אלשיך ותלמוד לכאן שאם בא דבר הגנוב אחר שנמכר ליד בעלים הראשונים אין צריך לשלם ללוקח מעותיו אף שידוע שקנהו מתחלה, דלא שייך ביה תקנת השוק כיון שהוא עתה ביד בעלים הראשונים, ואף ששם חלקתי עליו כאן מודינא” עכ”ל. וא”כ הכא שהלווה מוחזק בממונו והו”ל כאילו בא דבר הגנוב לידו בחזרה אחרי שנמכר, אז א”צ לשלם עליו מפני תקנת השוק, דלא שייך תקנת השוק אלא אם באו הבעלים להוציא מיד הלוקח, ולא כאשר בא ליד הבעלים”.
משמע שהקצות סבר שבאופן עקרוני היה שייך לומר תקנת השוק בממרני אלא כיון שתקנת השוק שהנגזל חייב לשלם לקונה מהגזלן היא רק כשהחפץ הנגזל ביד הקונה ולא כשהוא ביד בעליו הנגזל. ובשטרות המציאות היא, שהממון (שזה מה שרוצה קונה השטר מהלווה) הרי הלווה (הנגזל) מוחזק בו, לכן לא שייכת בזה תקנת השוק.
דודי הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ”ל בספרו נצח ישראל (לח) הקשה קושיה נוספת על הש”ך: “הרי תקנת השוק היא שאם הנגזל רוצה את החפץ הגזול. אומנם הוא יכול לחייב את הקונה לתיתו לו אך אז הוא חייב לשלם לו כמה שהקונה שילם עבורו. כמובן שאם הנגזל מחליט שכרגע איננו צריך את החפץ ומעדיף שלא לשלם עליו ולא לקחתו, הוא יכול, ואיננו חייב לפדותו מהקונה. וא”כ אצלנו בממרני אפי’ נאמר שיש תקנת השוק, יאמר הנגזל (הלווה) לקונה: אני לא רוצה את השטר הזה, תשאיר אותו לעצמך וממילא אינני חייב לשלם עליו. וממילא יוצא שאיננו חייב לשלם את החוב.
ויתכן שזו גם כוונת הגרעק”א בחידושיו שם שכתב: “ולענ”ד אינו מהדומה, דהתם רוצים הבעלים להוציא החפץ מהלוקח, תיקנו חז”ל שלא יוציא אלא בדמים, אבל כאן הלוקח בא להוציא בחספא בעלמא”.
פרק ו. חילוק הקצות בין ממרני פרוע לשאינו פרוע
הקצות שם ממשיך בדברים שלפיהם יתכן שבמקרה שלנו של צ’ק (או ממרני) גנוב הקצות יסכים לש”ך ששייכת תקנת השוק:
וכתב שם: “אף על גב דבממרנ”י משמע בט”ז באה”ע (נג סק”ה) וע”ש בית שמואל (סקי”ג) דהוי ליה כגבוי, היינו היכא דעומד ליפרע אבל זה שכבר פרע אינו עומד לגבות וא”כ ודאי הו”ל הלוה מוחזק בנכסיו וכל שבאו נכסיו לידו ליכא תקנת השוק”.
פרוש דברי הקצות: מביא את סברת הט”ז (אה”ע נג ג) לגבי הפוסק מעות לחתנו בשעת הקידושין ונשא את בתו ולא נתנם ומתה הבת שכתב הרמ”א שם שהוא מחלוקת הפוסקים אם צריך האב ליתנם עכשיו לבעל כל זמן שלא באו פעם אחת ליד החתן, ומכח ספיקא לא נוציא ממון מהאב “ואפי’ עשה האב עליו שטר וזקפן עליו במלוה … לא זכה בהן הבעל”.
הט”ז והב”ש שם מביאים שזו ג”כ מח’ הפוסקים כשזקפן במלוה. השלטי גבורים סבר שזכה הבעל, ותה”ד סבר שלא זכה הבעל, ומכיוון שהוא ספיקא דדינא לא נוציא מהאב. וכתב הט”ז (שם סק”ה): “…ונראה לענ”ד דאם נתן האב ממרני לחתן יש לפסוק כשלטי גבורים (שזכה הבעל), דהא בממרני מחייב עצמו אף למי שאינו חייב לו כלל וכמו שבהחזיק החתן פעם אחת במעות אמרינן שבהכי גמר האב והקנה לו בכל גווני (ז”א אף אם תמות אשתו) ה”ה נמי בזה שתיכף שיצא הממרני מידו (של האבא וניתן לחתן) חייב הוא לכל מי שיביאנה עליו אין לך גמר והקנה גדול מזה שאם יוציאנה אחר (שהחתן העביר לו את הממרני) יצטרך (האבא) לשלם לו והוא יחזור על החתן על מה שנתן הממרני לאחר, נמצא האב מוציא מהחתן (שהוא מוגדר כמוחזק אם ניתן לו ממרני אפילו עדין לא העבירו לאחר) ולכן אין האב יכול לומר קים לי כתה”ד,אלא החתן המוחזק יאמר קים לי כשלטי גבורים.
לסיכום: הקצות מחלק בין א. ממרני לא פרוע שלגביו פסק הט”ז באבה”ע שנחשב כגבוי ומי שמוציאו לגבות בו הוא המוחזק. לבין ב. ממרני פרוע שעליו מדובר אצלינו בסי’ נ’ שאיננו כגבוי.
פרק ז. היוצא מהאמור עד כאן לגבי צ’ק גנוב
אם הצ’ק ניתן לפלוני ועדין לא נפרע ועכשיו המקבלו רוצה לגבותו מהלווה, א”כ בהכי לפי הט”ז נחשב הצ’ק הפתוח שדינו כממרני כגבוי (ומי שהצ’ק בידו נחשב כמוחזק), וא”כ לכאורה יודה הקצות ששייכת בזה תקנת השוק .
וכמו כן במקרה כזה לא תהיה קשה קושיית הגר”י גרוסמן, מכיוון שבממרני לא פרוע הממרני נחשב כגבוי, וא”כ הלווה הנגזל הוא בא להוציא מקונה הממרני או הצ’ק (שיחזיר לו את הממרני) ותקנת השוק היא שאינו יכול לדרוש את הממרני חזרה בלא שישלם עליו כמה ששילם עליו הקונה ולכן הלווה חייב לשלם. וגם לא קשה קושית הגרעק”א, שהרי צ’ק זה אינו חספא בעלמא אלא הוא צ’ק שניתן והתחיב בו הלוה ועדין לא נפרע.
יש להדגיש לגבי מקרה א’ של השאלה, שעוסק בצ’ק שעדין לא ניתן לאף אחד ונגנב מהלווה. כיוון שבצ’ק כזה הלווה לא התחייב מעולם לאף אחד, דינו לפחות כממרני פרוע (שרק לש”ך שייכת בו תקנת השוק ולא לשאר פוסקים שהבאנו).
פרק ח. בממרני גנוב או שנאבד (ואינו פרוע) כיצד יקנה הגנב או המוצא, והמקבל מהם, את החוב
ישנו כאן דיון נוסף האם מוציא הממרני יוכל לגבות בו: מכיון שהממרני לא הוקנה למקבלו מכותבו או ממי שקיבל או קנה ממנו (אלא נגנב או נאבד והועבר הלאה ע”י הגנב או המוצא) א”כ יתכן שמקבל הממרני הגנוב לא זכה בחוב וא”כ אין הממרני נחשב כגבוי ולא בעליו כמוחזק.
ויש לחלק בין נגנב לנאבד לענין אם בעינן דעת אחרת מקנה בממרני.
א. בנגנב:
1. הקצות, הש”ך ועוד פוסקים סברו שמוציא הממרני יוכל לגבות בו רק אם קנאו במסירה מזה שקיבלו מהלוה או ממי שקיבל ממנו וכו’. אבל אם נגנב, הגנב הרי לא קנאו שהרי אין כאן דעת אחרת מקנה לגנב, ולכן לא קנאו ואינו יכול לגבות בו לא הגנב ולא מי שקיבל ממנו.
וכן כתב קצות החושן (סו סקי”ג): “ובממרנ”י שלנו נהי דכתיבה לא בעי מסירה בעי (רמ”א סעיף א’), וכיון דלא הוי דעת אחרת מקנה הזוכה בממרנ”י דהפקר לא מהני”.
וכן כתב הש”ך (חו”מ סו סק”י בסוף דבריו): “שטר… ואם כתוב בו ולכל מי שמוציאו בין בא מחמתו או שלא בא מחמתו, או שלא נכתב בו שם המלוה כלל רק פלוני נתחייב לכל מי שמוציא שטר זה, הרי זה נקנה במסירה לבד ואין המלוה יכול למחלו לאחר מכירה”.
א”כ, גם לממרני בעינן שהמוציאו יקנה אותו ממי שקיבלו וא”כ בנגנב אינו יכול לגבות בו.
ולפ”ז רק לש”ך דלעיל, הסובר ששייכת תקנת השוק גם בממרני פרוע, תהיה שייכת תקנת השוק. אך לחולקים לעיל (הקצות, מהר”ם אלשיך, גרעק”א והגר”י גרוסמן) לא תהיה שייכת.
2. אך דעת הרא”ש בתשובה שהבאנו בראשית דברינו נראית אחרת, שכתב: “שטר שלא הוזכר (נכתב) בו שם המלוה… כי המלוה לא רצה להלות ללוה עד ששעבד עצמו לכל מוציא השטר, כדי שלא יצטרך להקנותו לאחר בכתיבה, או במסירה, אם ירצה למכרו, או לתתו לאחר”.
משמע ברא”ש שא”צ אפי’ מסירה כדי לגבות ממרני וכל המוציאו יכול לגבות בו אפי’ מצא אותו (או קיבל מהגנב).
וכן נראית דעת תשו’ צמח צדק הקדמון שהבאנו לעיל, שכתב: ” ויכול אדם ליתן לחבירו שטר זה אפילו בלא כתיבה ומסירה ואפילו בלא כח והרשאה וכל המוציא גובה בו”.
וא”כ לפי הרא”ש והצ”צ הנ”ל שייכת תקנת השוק בממרני גנוב גם לדעות החולקות על הש”ך שהבאנו לעיל ששייך תקנת השוק בממרני בעל תוקף מכיון שנחשב כגבוי וכאי’ מוציאו הוא המוחזק.
ב. בנאבד:
הקצות (חו”מ סו סק”א) כתב שאם מצא ממרני לאחר יאוש זכה המוצא בחוב כיון שהבעלים נתיאשו והלוה לא מצי זכה בחוב מכיון שבאיסורא אתי לידיה וכו’ (יעוין שם ואכמ”ל), וא”כ באבד יתכן שהמוצא קנה החוב אם הלווה התיאש והמוצא מצא לאחר יאוש. אך יש מקשים על דברי הקצות הנ”ל ודוחים אותם ואכמ”ל.
(כמו כן יש עוד לברר מה גדר צ’ק שכתוב בו שם המקבל אך באופן שיכול להסב אותו לאחר (ע”י שיחתום מאחור וכן עשה) ועכשיו מוציא אותו גורם אחר וכותב הצ’ק טוען (וכן ידוע או שמוציא הצ’ק מאמין בזה ללוה) שהצ’ק נגנב או אבד בשלב מסוים. האם גם צ’ק כזה דינו כממרני או ככתב בשטר “שמתחייב לפלוני או לכל מי שמוציאו” שדינו שצריך כתיבה ומסירה כדי לקנותו , ואכמ”ל).
פרק ט. האם הלווה חייב לפרוע את הצ’ק פתוח הגנוב מטעם מנהג המדינה ודינא דמלכותא?
יש עוד צד לברר כאן והוא מה שע”פ החוק נותן הצ’ק פתוח (או עם שם שאפשר להסב אותו) חייב לכבד אותו בכל מקרה אם המוציא אותו קיבלו בתום לב ואפי’ מוכח שנגנב וכד’. החוק נקבע כן משום תקנת שוק כדי שסוחרים ואנשים יקבלו צ’קים ולא יצטרכו לחשוש שמא נגנבו או אבדו וכד’.
1. המנחת יצחק הנ”ל שהבאנו כתב שבתשובת דברי חיים (חו”מ ב י”ב) וכן בתשובת חת”ס משמע שאם הוא דינא דמלכותא וכן הוא מנהג התגרים דבר זה מחייב.
נראה לי שגדר הדבר לדעתם הוא שכשאדם שכותב צ’ק פתוח עושה כן ומתחייב בכך לפי מה שמנהג העולם בזה, והמנהג הוא שכתיבת הצ’ק מחייבת אותו לפרוע לכל מי שמוציאו בתום לב ועל דעת כן מתחייב בכך מראש בכתיבת הצ’ק. וכפי שכתב גם בתשו’ צ”צ הקדמון שהבאנו בראש דברינו: “ויכול אדם ליתן לחבירו שטר זה אפילו בלא כתיבה ומסירה ואפילו בלא כח והרשאה וכל המוציא גובה בו, והכל ממנהג התגרים שקבעו מנהג זה עיקר משום תקנת השוק על פי מנהיגי ארצות וגאוני עולם”.
2.אומנם ישנם פוסקים (הגר”י גרוסמן בספרו נצח ישראל סי’ ל”ח, וכן דעת הפוסק שאיתו מתווכח המנחת יצחק שם בספרו ועוד) שלא החשיבו את החוק והמנהג הנ”ל כדבר המחייב, וכתבו שלא מצינו שגאוני עולם קבעו תקנה לכבד צ’ק גנוב.
פרק י. האם הלווה נאמן לומר שהצ’ק נגנב?
כל מה שדנו היה כאשר ישנם עדים שאכן הממרני או הצ’ק נגנבו או נאבדו (וטוען שלא התייאשתי וכו’) או כאשר מוציא הממרני או הצ’ק מאמין לטענה זו שאכן כך היה.
אך אם אין עדים, גם לדעות שאין הלווה חייב לכבד צ’ק גנוב, אם מוציא הממרני או הצ’ק הפתוח טוען: “אני (מוציא הצ’ק, הרוצה לגבות בו) לא מחויב להאמין ששהצ’ק אכן נגנב או נאבד ואם כותב הצ’ק רוצה שלא אגבה בו עליו להביא ראיה.” נראה שיכול לטעון כן ולגבות את הצ’ק, שהרי שנינו שאם המלווה מוציא שטר והלווה טוען שהוא כתב ללוות ולא לוה ונפל ממנו או שהוא אמנה וכד’ אינו נאמן אלא על הלוה להביא ראיה. וכן פסק בשולחן ערוך (חו”מ פב י):”הוציא עליו שטר מקויים, והלוה אומר שטר מזויף הוא, או שטען חוב זה רבית הוא, או שטר אמנה הוא, או כתבתי ללוות ולא לויתי, והמלווה עומד בשטרו ואומר שזה טוען שקר, ואמר הלוה ישבע ויטול, אין שומעין לו להשביעו, אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה במה שירצה, ואם יודה יחזיר לו,ואם כפר, ישבע היסת”.
רק עוד יש לברר, שבמקרה שבסי’ פ”ב סע’ י’ מדובר שהמלוה טוען ברי שהלוה כסף ללוה ומכחיש את הלוה שטוען שלא לוה, אך אצלינו הרי מוציא הצ’ק אינו זה שקיבלו מהלוה אלא עבר כמה ידים והוא א”כ אינו יודע שאכן לא נגנב או אבד וא”כ הוא שמא והלוה ברי. אך נראה בכל זאת שהלוה לא יוכל להפטר בטענה זאת ועליו להביא ראיה, שהרי כל מה שאם המלוה יטעון שמא לא יוכל לגבות בשטר הוא רק מכיון שעליו לידע מה היה שהוא עצמו המלוה, אך בממרני או צ’ק שמוציאו אחר אין עליו לידע ולכן השמא שלו אינו גרוע. ואם נאמן לטעון גנוב בלא ראיה א”כ בכל ממרני יכול כותבו להפטר מלשלמו ע”י שיטען גנוב הוא, אלא ודאי אינו נאמן בלא עדים. וכן ברור שהלווה שכתב את הממרני לא יוכל לטעון פרוע שפרעו למוציא אחר, אע”פ שזה שמוציא את השטר לגבות אותו אינו יודע מה היה לפני כן, אלא צריך להביא שובר. (והש”ך אומר שאפי’ בהכי יצטרך לשלם מתקנת השוק) וכל שכן שלא יוכל הלווה להפטר בטענת כתבתי ללוות ולא לויתי או היה אמנה וכד’, שהם טענות שאינם שכיחות, ואכמ”ל בזה. ולכן גם אם לא שייכת תקנת השוק וגם אם לא נאמר שחייב לפרוע משום מנהג התגרים והמדינה עדיין מוציא הצ’ק לגבותו יטען ללווה: תביא ראיה שנגנב צ’ק זה ורק אז תהיה פטור מלפורעו , וכל עוד אין לך עדים לכך אתה חייב לפרוע.
פרק יא. מסקנת הדברים
אם הלווה מביא עדים שהצ’ק נגנב או אבד:
לגבי חיוב לפרוע מדין תקנת השוק : במקרה א’ של השאלה (צ’ק שנכתב ולא ניתן מעולם ונגנב מכותבו) שייכת תקנת השוק רק לש”ך. ובמקרה ב’ (צ’ק שניתן ונגנב או נאבד ממקבלו): לש”ך, וכן לפי דעת תשו’ הרא”ש והצ”צ הקדמון (שסברו שממרני א”צ דעת אחרת מקנה) שייכת תקנת השוק בין בנגנב ובין באבד (כפי שבארנו משום שמוציא הממרני לגבותו נחשב מוחזק), ולקצות רק באבד הצ’ק תהיה שייכת תקנת השוק.
לגבי חיוב לפרוע מדין מנהג התגרים והמדינה: לדעת המנחת יצחק ועוד פוסקים חייב לפרוע, ויש חולקים כדהבאנו.
וא”כ לפחות במקרה ב’ של השאלה דעת רוב הפוסקים שחייב לפרוע הצ’ק (או מדין תקנת השוק או ממנהג התגרים), אך כיון שיש חולקים וכן יש לצרף את הפוסקים שסברו שצ’ק הוא רק הוראת שליחות שאפשר לבטלה, לכן אם הלווה מוחזק יוכל לומר : “קים לי כפוסקים שאני פטור” ואי אפשר יהיה להוציא ממנו.
כשהלווה אינו מביא עדים שצ’ק זה נגנב או אבד:
כמובן שזה מקרה רחוק שיוכל הלווה להביא עדים או ראיה חזקה כעדים שצ’ק זה נגנב או אבד ואם אינו מביא ראיה כזו , יכול מוציא הצ’ק לומר: אינני מחויב להאמין שהצ’ק נגנב ולכן תשלם לי . ואף אם מכירו לאדם נאמן ,מכיון שבמקרה שלנו אף אם היה מאמינו היה הדין עם מוציא הצ’ק והיה יכול לגבות אלא שהלוה מוחזק וטוען קים לי כדעת מיעוט הפוסקים במקרה כזה רשאי שלא להאמינו כדי לגבות את המגיע לו לדעת רוב הפוסקים אפי’ אם אכן נגנב.

הדברים נכתבו
לע”נ אבי הרה”ג יחיאל איכל בן הרה”ח משה שניאור זלמן זצ”ל
ובנו הר”ר משה שניאור זלמן בן הרה”ג יחיאל איכל גרוסמן זצ”ל
דודי הגאון הגדול הגה”ח ישראל בן הרה”ח משה שניאור זלמן זצ”ל
דודי הגה”צ ישראל דוד בן הרה”ח מנשה זצ”ל