קביעת הזמנים בהלכה

הרה”ג מרדכי בן שושן, ראש המחלקה הצרפתית ב”אריאל”

מדורי דורות, ומאז היות האדם עלי אדמות, נקבעו זמנים לפעולותיו של האדם בעבודתו ובעמלו, ככתוב : “תזרח השמש יאספון וגו’ יצא אדם לפעולו ולעבודתו עדי ערב” (תהילים קד,כג). האדם היה עובד בשדות בחריש ובקציר בלי לאות כדי להתפרנס מיגיע כפיו ובזיעת אפו, כגזרת הבורא עליו. היות והוצרך לארגן את שעות עבודתו מהנץ החמה ועד ביאתה, הוצרך נמי לקבוע עתים לתפילותיו וללימודיו לפי הפסוק והגית בו יומם ולילה. אפילו שבלימוד תורה אין קצבת זמן ולא לוח שעות מסויים כדי ללמוד, אלא מפנה זמן מתי שנוח לו או שירצה, הן ביום הן בלילה, בענין התפילות מוכרח הוא לקבוע שעות מסוימות ומדויקות, ויותר שהאדם עסוק בטרחות ובטרדות חייו למחייתו ולמזונות בני בתו, חלה עליו חובה לקבוע אותן התפילות לפי עסקיו ולפי ההלכה כמובן, כמו הרבה מצות שנעשות ביחס לאור יומם.
הרמב”ם כותב שמצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את השם אלהיכם ומנין התפילות אינו מן התורה אלא חכמים תקנו שיהא מנין התפילות כמנין שני קרבנות התמיד, ותפילה שלישית ביום שיש קרבן מוסף. וגם תקנו שיתפלל תפילת ערבית כי אברי קרבן התמיד נשרפים והולכים כל הלילה, ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה (הלכ’ תפלה א’).
קביעתן של התפילות נעשתה כפי חוקי הטבע : שחרית לפני שיצא אדם לפעלו בעלות השחר, ותפילת ערבית כשחוזר מעבודתו ברדת הלילה. ועל זה דנה המשנה בברכות, כשיכיר בין תכלת של השמים בסוף הלילה, לכרתי שהוא צבע ירוק הדומה. כי הרשות היתה נתונה לכל או”א לראות ולהתחיל להתפלל או להמנע כפי אומדנותו. אמנם, היות ומגוון הצבעים רב הוא ואין אנו בקיאים להבדיל בין זה לזה, ועוד ברבות הימים והתקדמות הטכנולוגיה, אפשר לנו לדייק מאוד בזמני עלות השחר והנץ החמה ועוד, תקנו שנקבע שעות התפילה באופן מחושב ולא עוד בהסתכלות בדרכי הטבע, ובמגווני צבעי השמים, למרות שזה קשור לזה. וכן להנחת תפילין וק”ש, לא קובעים את זמנן לפי אור הרקיע שבודאי אור הדלוק ברחובות מקלקל את השורה וכמובן לא קובעים שעת התפילה על פי אותם הסימנים שאינם משמעותיים אלא בנתונים טבעיים רחוק מערים ומישובים.
ולכן, כל המצות שהזמן גרמן, אינן נוהגות אלא ע”פ קביעת לו”ז המדוייק, מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ולכן, ראינו לנכון להסביר ולברר כמה עקרונות ולהביא את שיטות חז”ל על קביעת זמני המצות.

הגדרת זמני היום
יש להבחין ששה שלבים ביממה : עלות השחר, בה דנו חכמים במשנה בברכות, הנץ החמה, חצות היום, שקיעת החמה, בין השמשות וצאת הכוכבים שהיא הלילה גמורה. החמה היא קובעת את הילוך הזמן כי כבר ידעו חכמינו שכדור הארץ הוא מסתובב ע”ע בסיבוב שלם ביום של 24 שעות, והוא מסתובב סביב לשמש.
זריחת השמש וחצות היום הם זמנים מדוייקים שנראים לכולם בפומבי בלי ספק כל שהוא, ולית מאן דפליג. ברם, יש בעיה בהגדרת זמן המעבר בין היום ובין הלילה הנקרא בלשון המשנה “בין השמשות” שהוא זמן ספק יום ספק לילה, ובקביעת שעת עלות השחר כמו שראינו לעיל. בודאי יש נ”מ חשובה גבי מוצ”ש או טבילת טהרה לאשה כי השעות הנתנות במשנה או בהלכה, כידוע, הן שעות זמניות ורחוקות הן משעות השעון, ובפרט משתקנו את שעון קיץ או חורף בימינו, שלפיהם השעות רחוקות מאוד מהשעה הקוסמית האמיתית שנקבע לפי נקודת “גרינוויטש” אשר באנגליה.
הבה נפתח בקצרה את השיטות העיקריות בחשבון שעות זמניות. ידוע שמבחינה גיאוגרפית, כל שמצפינים או מדרימים מקו המשווה, הימים מתקצרים לפי החורף או הקיץ, בין ימי ניסן ותשרי שבהם היום הוא של י”ב שעות של אור וי”ב שעות של לילה. ויותר שמתרחקים בזמן מאותם החודשים, היום הולך וגדל או הולך ומתקצר. אבל אפ”ה, אנחנו מחלקים את היום לי”ב חלקים שהם השעות הזמניותת אם רב אם מעט.
אמנם, אנו צריכים לדעת מאמתי מחשבים אותן הי”ב שעות הזמניות, האם מעלות השחר או מהנץ החמה. ישנן שתי שיטות עיקריות. הגר”א מחשב מהנץ החמה עד צאת הכוכבים כפי סברת רב יהודה בגמרא (פסחים צג:) והמ”א שמחשב אותן השעות מעלות השחר כפי סברת עולא בגמרא שם. ההבדל ביניהם רב משמעותי למשל בענין היתר אכילת חמץ בערב פסח שהמ”א אוסר את החמץ רגע זמן די מוכר לפני הגר”א. וכן גבי ערב שבת או זמן עטיפת הטלית והנחת תפילין וכו’.

ביאור השיטות בענין בין השמשות
זמן בין השמשות מסופק בהלכה, ספק יום ספק לילה, וכן שואלים בגמרא במס’ שבת (לד:) : איזהו ביה”ש ? משתשקע החמה כל זמן שפני המזרח מאדים, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון, זהו ביה”ש. הכסיף העליון והשווה לתחתון, זה לילה דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר והוא שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר : ביה”ש כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וא”א לעמוד עליו, ע”כ לשון הגמרא.
שלוש השיטות האלו נפרדות זו מזו כמטחווי קשת. שיטת רבי יהודה מבוססת על שנוים שנראים בקלות באופק לעיני כל.אחרי האדמימות של השמש השוקעת, מתחילה להכסיף – דהיינו להשחיר – בחלק התחתון של הרקיע הסמוך לקו האופק, ולבסוף משחיר גם את החלק העליון וזה לילה ודאי אליבא דכו”ע. דעה זאת מובנת בשני אופנים : לפי סברת רבה, זמן ביה”ש מתחיל משתשקע החמה והכסיף תחתון כיפת השמים. אולם רב יוסף סובר שביה”ש מתחיל מרגע שהכסיף התחתון ולא משתשקע החמה, ז”א אחרי שתשקע ומתחיל האופק להחשיך.
שיטת רבי נחמיה מוסיפה גורם של זמן אנושי : כדי שילך אדם בנוני הילוך מיל דהיינו רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה (שו”ע אור”ח סי’ תנט סעי’ ב בהלכות פסח). לפי רבה ביה”ש נמשך כהילוך 3/4 מיל. איזהו זמן הילוך מיל ? הגמרא בפסחים (צג:) מביאה מחלוקת בשיעור הליכת מיל. הכתוב אומר גבי פסח שני “או בדרך רחוקה לכם” (במדבר ט’ י’). עולא אומר שמהלך אדם בנוני ביום אחד הוא עשר פרסאות דהיינו ארבעים מילין. מעלות השחר עד זריחת השמש הוי ה’ מילין, וכן משקיעת החמה עד צאה”כ.
רבי יהודה סבר שבאותם מ’ המילין יש ד’ מילין בין עלות השחר והנץ החמה, וכן ד’ מילין בין שקיעת החמה לצאה”כ.
הפוסקים נחלקו על שתי השיטות האלו : האם חשבון י”ב שעות של יממה הוא מעלות השחר או מהנץ החמה ? זאת היא בעצם המחלוקת שהבאנו לעיל בין המ”א להגר”א. הנ”מ היא בחשבון שיעור הילוך מיל שמהווה תנאי לקביעת כניסת שבת וכמה מצות אחרות. אם נניח שהי”ב שעות מתחילות מעלות השחר, נחלק אותן לארבעים מילין ונקבל תוצאה של 18 דקות להילוך מיל אחד; זאת היא שיטת המ”א ותרומת הדשן. ואם נניח שהי”ב שעות מתחילות מהנץ החמה, ננקה אותם המילין שבין עלות השחר לזריחה ומשקיעת החמה עד לצאה”כ שהם בסך הכל שמונה, ונחלק את השאר שהם שלושים ושנים מיל ונקבל תוצאה של 22,5 דקות לפי שיטת ר’ יהודה במס’ פסחים דלעיל.
אבל לפי שיטת עולא, שמביא סברת ר’ יוחנן, ישנם ה’ מילין בין עלות השחר להנץ החמה וכן בן השקיעה לצאת הכוכבים. זה מקצר את היום לכדי הילוך שלושים מיל בלבד ולכן זמן הילוך מיל הוא יותר ארוך כי הם פחות. מחלקים את הי”ב שעות ל30 מיל ונמצאו 24 דקות להילוך מיל, שש דקות יותר מהשיטה הראשונה.
אבל אם מניחים שמיל הוא הילוך ח”י מינוטן, ההבדל בין רבה שסובר 3/4 מיל ורב יוסף שסובר 2/3 מיל אינו אלא של דקה וחצי.
מה היא איפא ההלכה ? י”ל שקיימות ג’ השיטות של הגמרא. אך המקובל ביותר להלכתא היא שיטת המ”א שקובעת הילוך מיל בח”י מינוטן, וכן דעת הרמב”ם בפירושו על המשנה ברכות פ”א, וכן פסק מרן השו”ע בהלכ’ פסח (סי’ תנט סעי’ ב), וכן פסק בהלכ’ מליחה (יו”ד סי’ סט סעי’ ו), וכן פסק בתו”ה סי’ רכג. ולכן מסקינן שלפי השו”ע הילוך מיל הוא 18 דקות של השעון, ולפי הגר”א הוא הילוך של 22,5 דקות.
נמצינו למדים שהזמן בין עלות השחר להנץ החמה הוא : 4×18 דקות לפי השו”ע (והיא סברת ר’ יהודה) ו72 דקות בין שקיעת החמה לצאה”כ. והוא מנהג ק”ק הספרדים ועדות המזרח שהולכים אחרי מרן השו”ע.
ואחינו בני אשכנז בארץ ברובם, הולכים אחרי שיטת הגר”א, ולפיו הזמן בין עלות השחר להנץ החמה הוא 4×22,5 שהוא 90 דקות. וכן בזמן של ביה”ש.
ישנה שיטה נוספת והיא של ר”ת, שמובאה בכמה מקומות בש”ס (שבת לה. פסחים צד. ועוד), ולפיה יש שתי שקיעות : אחת שהיא בתחילת ביאת השמש והיא הראשונה, והשניה אח”כ שמתמשכת כדי הילוך שלושה מיל ורביע דהיינו 58 דקות השעון. השקיעה הראשונה נקראת עוד יום ובין השקיעה השניה לצאה”כ, זמן שנקרא לפיו בין השמשות, הוא זמן כדי הילוך 3/4 מיל דהיינו 14 דקות כמו שהבאנו לעיל. סה”כ הן אותן 72 הדקות של הילוך ארבעה מיל.
הגר”א מפריך את שיטת השתי השקיעות האלו ואומר שאין אלא אחת כשכדור החמה נתכסה מעינינו, ונמשך כדי הילוך 3/4 מיל אחרי אותה השקיעה היחידה. וזה עד הלילה בצאת ג’ כוכבים בינוניים.
ויש להדגיש כי הפוסקים אינם מכריזים לא כמר ולא כמר אבל נוטים כרבה לחומרא. יוצא איפא שבין השמשות לפי ר’ יהודה, הוא נמשך כדי הילוך 3/4 מיל והוא 14 דקות. וגם לדעת ר’ נחמיה בגמרא, שסובר כדי הילוך מיל, או ח”י דקות, חלו הרבה שינויים בסברת הראשונים (תוס ור”ת, הרשב”א).
ובביאור ההלכה (סי’ רסא סעי’ יב) כתב כי למעשה יש להזהר כדעת הגר”א שמרגע השקיעה מתחיל זמן ביה”ש. וזוהי שיטת רוב הפוסקים המקובלת ביותר.
איתא בגמרא, מסכת שבת (לה:) : אמר ר’ יהודה אמר שמואל, כוכב אחד יום ; שנים ביה”ש ; שלושה לילה. ורבי יוסי בר אבין מוסיף כוכבים בנוניים. הרמב”ם פסק בהלכות שבת (פ”ה ה”ד): משתשקע החמה עד שיראו ג’ כוכבים בינוניים, הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום. וכן פסק השו”ע אור”ח סי’ רלה סעי’ א.

עוד עניינים נוספים : תוספת שבת
צריך להוסיף מחול על הקודש. ומאיפה למדים ? מיוה”כ שבו כתוב : ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב (ויקרא כ”ג ל”ב), שמתחיל להתענות מבעוד יום. ומכאן פסקו הרי”ף והרא”ש שבתוספת זו איסור עשיית מלאכה הוא מן התורה, אבל לא בכרת (מס’ יומא ב:). תוספת זו היא מתחילת השקיעה עד זמן בין השמשות שהוא 58 דקות דהיינו הילוך שלושה מיל ורביע. רצה לעשות כולו תוספת עושה, רצה לעשות מקצת עושה.ושיעור ביה”ש הוא הילוך ג’ רבעי מיל לפי פסק השו”ע אור”ח בסי’ רסא כדלעיל.
טוב לציין שהרמב”ם השמיט את דין תוספת שבת מהלכות שבת וזה מורה שהוא סובר שדין זה הוא מדאורייתא אלא ליוה”כ ולא קאי לשבת וליו”ט.
והיות דלא נהירא מהו שיעור התוספת הזאת, נביא ב’ השיטות בזמני קבלת שבת :
– ר”ת אזיל לשיטתיה וסובר שיש לקבל את השבת בזמן שבין השקיעה הראשונה לבין השמשות. ולכן מדליק את הנרות כחצי שעה לפני צאה”כ. ולית מאן דמורה להקל כ”כ היום.
– לדעת הגר”א יש לקבל את השבת 15 דקות לפני השקיעה וכן נהגו בכל אתר ואתר וכך צריך להורות. ויש להקפיד להתפלל תפילת מנחה ולסיימה רבע שעה לפני השקיעה, אפילו שזה לפני פלג המנחה דרבי יהודה במשנה.
במוצ”ש מוסיפים ג”כ מחול על הקודש ומאחרין תפילת ערבית לפי אותן השיטות שהבאנו לעיל ועוד נוספת אחת :
– שיטת המ”א היא לספור 72 דקות אחרי השקיעה ומגיעים לצאה”כ.
– שיטת הגר”א היא לספור 90 דקות אחרי השקיעה.
– שיטת הרא”ם היא לספור 120 דקות אחרי השקיעה, וכן היא שיטת בעל התניא כפי סברת עולא בגמרא.
וכעביד כמר עבד, וכעביד כמר עבד. ברם, רוב הפוסקים של תקופתנו מכריעים לצד המ”א ולחשב 72 דקות אחרי השקיעה, וכן הורה ה”אגרות משה”, וכן הרב “יביע אומר” וכן ראוי להורות ולחשב את הלוח שמדפיסים בכל הקהילות כפי שיטה זו.
כמובן, מי שאין אצלו את לוח הזמנים מפאת הריחוק מכל ישוב יהודי, יצא לחוץ ויספור הכוכבים, ובלבד שידע איך להסתכל כלפי מעלה ולספור רק אותם הכוכבים הבנוניים כמובא בגמרא.