קביעת סעודה בפת הבאה בכיסנין

פת הבא בכסנין, אם קובע עליה סעודה, חוזר דינה להיות כמו לחם בכל פרטיו: נטילת ידיים, המוציא וברכת המזון.
וכך כותב השולחן ערוך (או”ח קס”ח, ו):
“פת הבאה בכיסנין מברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה מעין שלוש, ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו- מברך עליו המוציא וברכת המזון”.

כלומר, לא מתחשבים בדעת האוכל הפרטית, אלא ברוב בני האדם. כאמור, אכילת שיעור כזה שרוב בני האדם קובעים עליו סעודתם, נחשבת כקביעה לסעודה. אפילו שאין כוונת האוכל לקבוע סעודה על מאפה זה, ואינו משביעו.
וכמה הוא שיעור זה? נחלקו בדבר הפוסקים, כיוון שמצינו בדינים אחרים שיעורים שונים של הגדרת שיעור סעודה. לעניין עירוב תחומין בשבת, היא שיעור ג’ או ד’ ביצים, אך סעודת אדם בוקר או ערב שהיא סעודה גמורה ולא סעודת עניים שיעורה כ- ½2 ביצים. ולכן, יש שסברו שקביעת סעודה בפת הבאה בכיסנין היא ד’ ביצים ויש שסברו שרק כ- ½2 ביצים. הרבה פוסקים סוברים לא כך ולא כך, אלא שיעור קביעת סעודה הוא כמות הלחם שרגילים לאכול בסעודת ערב שנקבעת על פת בלבד. וכן נוהגים. השיעור נקבע לפי ממוצע בני אדם, אך בזקן או ילד נמדד בכמות שזקנים או ילדים אוכלים אותו.
אולם ב ‘יביע אומר’ לגר”ע יוסף מובא שהשיעור הוא ג’-ד’ ביצים, ולכן הוא מדבר על 230 גרם (מתורגם מנפח) שזה 4 ביצים. (שיעור 3 ביצים הוא 168 גרם ולשיטה זו הוא בספק על ברכתו אם כלחם אם כמזונות).

שיעור ביצה נקבע לפי נפח ולא לפי משקל בצירוף החללים שבו ובפרט שאין בה כיסי אויר גדולים מאוד שאין מצטרפים לשיעור. שיעור ביצה המקובל לפי הגר”ח נאה(מנהג ירושלים) כ- 58 סמ”ק, ולפי החזון איש כ-100 סמ”ק. (ויש ששיערו לפי משקל). ובליקוטי יוסף הביא בשם אביו הרב עובדיה יוסף שליט”א שיעור 230 גרם.

בשיעורי תורה לגר”ח נאה מביא בשם שו”ע הרב:
א. אכילת [4 ביצים-] 230 גרם עד [6 ביצים] 336 גרם: שבע – יברך המוציא וברכת המזון, לא שבע – בורא מיני מזונות וברכה מעין שלוש.
ב. מ [6 ביצים-] 336 גרם עד חצי עשירית האיפה- [21.6 ביצים-] 1244 גרם: שבע – יברך המוציא וברכת המזון, לא שבע – ספק, ויאכל קודם כזית לחם ממש.
ג. מעל 1244 גרם – בכל מקרה יברך המוציא וברכת המזון.

כל הנאמר עד עכשיו הוא באוכל פת הבאה בכיסנין לבדה. אך אם אוכלה עם שאר מאכלים כדרך האוכלים פת ודגים או בשר, להרבה שיטות ובהם המשנה ברורה, מצטרפים המאכלים עם פת הכיסנין, ונחשב כקביעת סעודה ומברך המוציא וברכת המזון. אמנם היו שפקפקו בדבר, כערוך השולחן, הסובר שדנים בפת לבד. אך המשנה ברורה פסק כן, וכך גם חושש האגרות משה (או”ח ח”ג סימן ל”ב).
ומכאן טענו רבים כנגד מה שנוהגים בשמחות כדי לא ליטול ידיים להגיש לחמניות העשויות ממי פירות שברכתם בורא מיני מזונות. אך כיוון שאוכלים בשר ודגים ושאר מאכלים והרבה פעמים הרבה מפת הבאה בכיסנין זו, ואז לכל הדעות הוא צריך נטילת ידיים המוציא וברכת המזון. ואפילו אוכלים מעט ממזונות אלו כבארוחה במטוס הרי להרבה פוסקים ובהם המשנה ברורה אף בזה צריך נטילת ידיים, המוציא וברכת המזון, ולכן עדיף שלא לאכול פת זו האפויה עם מי פירות בארוחה בה אוכלים בשר, דגים ושאר תבשילים.

לסיכום: פת הבאה בכיסנין ברכתה בורא מיני מזונות ואחריה ברכה מעין שלוש. אך באכילת כמות גדולה ממנו הרי זו קביעת סעודה וצריך נטילת ידיים וברכת המזון.
לפי הרב עובדיה יוסף, השיעור הוא באכילת 230 גרם פת שכזו, ולפי חלק גדול מהפוסקים האשכנזים מכמות זו עד 336 גרם: שבע – נטילת ידיים, המוציא וברכת המזון, אינו שבע – בורא מיני מזונות וברכה מעין שלוש. יותר מ-1244 גרם: לכל הדעות אפילו אינו שבע חייב בנטילת ידיים, המוציא וברכת המזון.
פת הבאה בכיסנין הנאכלת עם בשר ושאר תבשילין, חייבת בנטילת ידיים, המוציא וברכת המזון (אף שיש חולקים). ועל כן יש להיזהר בשמחות וכדומה לא לאכול ולהיכנס לבעיית ברכה ולא להכשיל אחרים בכך.