קניין חצר באבידה

הרב אלעד עלי

שאלה

ראובן לקח טרמפיסט במכוניתו שירד באמצע הדרך, לאחר שהגיע לביתו מצא ראובן שטר של מאה ₪ שנפל מכיסו של הטרמפיסט, מה עליו לעשות?

תשובה

הקדמה
יש להניח שהמאבד לא הרגיש באבדן הכסף בזמן שהיה במכונית אלא רק לאחר שירד ממנה. וכן יש להניח שבשעה שהרגיש באבדן הכסף התייאש ממנו שהרי אין בכסף סימן וגם אינו יכול למצא את הנהג שנסע במכוניתו .
סתם יאוש מזכה את המוצא באבידה וכן פסק בשו”ע (רסב ה). אבל בנידון דידן הבעלים התייאשו קודם מציאת הכסף ולכן יש לדון בדין יאוש שלא מדעת והשלכות דין זה לנידון דידן.

א. דין יאוש שלא מדעת:
הגמ’ (ב”מ כא ב) מביאה מחלוקת בין אביי לרבא בדין יאוש שלא מדעת, היינו חפץ שהבעלים לא יודעים שאבד מהם אבל ברור שכאשר הם ידעו שהדבר נאבד הם יתייאשו ממנו כגון חפץ שאין בו סימן וכיו”ב, והלכה כאביי שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש ולכן ומי שבאה אבידה לידו קודם יאוש חייב בהשבתה גם אם ברור שהבעלים יתייאשו ממנה, וכ”פ השו”ע (רסב ג).

– מה עושים באבידה כאשר יש דין יאוש שלא מדעת:
קצה”ח (סי’ שנג סק”ב, שסא סק”ב): ביאוש שלא מדעת נחלקו הראשונים האם לאחר יאוש זכה המוצא בחפץ ויש עליו חיוב תשלומים או שהיאוש כלל לא מהני והמוצא לא זכה כלל בחפץ.
הגמ’ (ב”ק סו א) דנה לגבי יאוש בגזילה האם קונה מדאו’ או מדרבנן, ובהסבר הספק אומרת הגמ’ שיש לומר שדמי ליאוש באבידה שקונה מדאו’ או שיש לומר שגזילה לא כמו אבידה.
פירש תוס’ (שם ד”ה ‘הכא’), שאע”פ שייאוש לא מהני באבידה בתר דאתי לידיה, הני מילי לעניין חיוב השבת דמים אבל גוף החפץ נקנה למוצא, והגמ’ אומרת שיש מקום לומר שה”ה בגזל חפץ שאחרי יאוש גוף החפץ נקנה לגזלן ויש עליו חיוב השבה לבעלים.
הרמב”ן (מלחמות ב”מ יד ב) הסביר שייאוש שלא מדעת לא קני כי המוצא הופך לשומר של הבעלים ויאוש לא מהני לחפץ הנמצא ברשות הבעלים (והאבידה שנמצאת אצל מוצאה שהוא שומר כנמצאת ברשות הבעלים), כתב קצה”ח שמשמע מדבריו שיאוש לא יועיל באבידה אחרי שבאה לידו לקנות את גוף החפץ כי המוצא הוא שומר של הבעלים, ואינו דומה לגזלן שאינו שומר של הבעלים כי הגזלן קונה את החפץ לגמרי וחיוב הדמים שמוטל עליו הוא מדין והשיב את הגזילה אשר גזל. והגמ’ רוצה ללמוד מדין אבידה שבאה ליד המוצא לאחר יאוש לגזילה כי בשניהם הוא לא שומר של הבעלים, אבל אבידה שבאה ליד המוצא לפני יאוש לא יועיל יאוש אפילו לקנות את גוף החפץ.
נמצא שלתוס’ המוצא זוכה בגוף החפץ ויכול להשתמש בו ויש עליו חיוב תשלומים , משא”כ לרמב”ן שאסור לו להשתמש בגוף החפץ.

– דין יאוש שלא מדעת בכסף:
בנידון דידן מדובר בכסף שאבד, נברר האם יש הבדל בין כסף שאבד לחפץ אחר שאבד.
הגמ’ (ב”מ כא ב) אומרת שמי שמצא כסף מניחים שלעולם הווי לאחר יאוש וזכה בו. והטעם אדם ממשמש בכיסו כל שעה ולכן ברור שהבעלים ידעו שהוא אבד וממלא הכסף של מוצאו כדין כל אבידה שנמצאה לאחר יאוש.
וכן פסק השו”ע (רנט ג): “לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהם סימן לא בקשרים ולא במנינם, וחתיכות של בשר שאין בהם סימן, ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינם צבועים, ואניצי פשתן, הרי אלו שלו, שבכל אלו מסתמא הרגישו הבעלים בנפילתם וכיון שאין בהם סימן מתייאש” .

ב. דין מצא אבידה בחצירו:
למרות הכלל שאדם ממשמש בכיסו כל שעה, לכאורה המוצא זכה באבידה קודם יאוש, שהרי בשעה שהכסף נפל הוא נפל לחצירו של בעל הבית וחצירו של אדם קונה עבורו נמצא שהחצר קנתה קודם שבעל הכסף הרגיש והתייאש ואם כן המוצא התחייב בהשבת הכסף.
למעשה דין קניין אבידה ע”י חצירו (היינו האם באבידה שהגיע לחצר קודם יאוש בעלים שייך יאוש שלא מדעת ובעל החצר חייב בהשבתה) תלוי במחלוקת, וכדלקמן.

ג. שיטת תוס’ בדין יאוש שלא מדעת בחצירו
משנה (ב”מ כה ב) “מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו …”
הגמרא שם מסבירה למה המציאה שייכת למוצא ולא לבעל הכותל: “תנא מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן. אטו אמורים מצנעי ישראל לא מצנעי? לא צריכא דשתיך טפי”. כלומר המוצא אומר שהמציאה ישנה מאוד והיתה של האמורים מהם ירשנו את הארץ ולא של בעל הכותל.
הראשונים הקשו מדוע חצירו של בעל הבית הראשון זכתה עבורו, ושני תירוצים בדבר:
תוס’ (דף כו א ד”ה ‘דשתיך’): בדבר שעשוי שלא להמצא לא אומרים שחצירו זוכה עבורו. וכן מוכח מהמשנה (כו ב) שאומרת שמצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו והחצר לא קונה לחנווני ולשולחני לפי שהמעות דבר קטן ואין סופן להמצא.
רא”ש (בבא מציעא פרק ב סימן ט): חצירו לא עדיפה מידו וכמו שאם בא לידו קודם יאוש לא קנה גם חצירו כה”ג לא קנתה, וכיוון שהראשון לא קנה גם בנו ובן בנו לא קנה (למרות שלגביהם לכאו’ לא שייך לומר באיסור באה לידו).
כדברי הרא”ש כתב הנימוק”י (ב”מ יד א מדפי הרי”ף).

בהבנת שיטת תוס’ בדין יאוש שלא מדעת בחצר נחלקו האחרונים:
מהרש”ל (חכמת שלמה על תוס’ שם): הראשונים נחלקו האם אומרים באבידה שבאה לחצירו קודם יאוש באיסור באה לידו ולא זכה בה כדין ידו וכ”כ הרא”ש והנימוק”י, או שלא אומרים וכן משמע מתוס’ שלא תירצו כרא”ש ונימוק”י .
מהרש”א (על תוס’ שם): אין מחלוקת בין הראשונים ולכו”ע אמרינן בחצירו שבאיסור באה לידו ולא זכה דהווי יאוש שלא מדעת, תוס’ לא תירצו כרא”ש ונימוק”י (שבגלל שבאה לחצירו קודם יאוש לא זכה) בגלל שלתוס’ היה קשה הרי מניחים שהחפץ היה של אמוריים ובגויים לא שייך יאוש שלא מדעת ויכול לזכות בו, ולכן תירץ שבדבר שלא עשוי להמצא חצירו לא זוכה עבורו.
ש”ך (רסב סק”א, רסח סק”ב): קשה על המהרש”ל, אם המשנה של חנות עוסקת בדין יאוש שלא מדעת כהבנתו של המהרש”ל קשה על רבא שאומר שיאוש שלא מדעת קני מהמשנה שאומרת שהחנווני לא קונה בגלל יאוש שלא מדעת? אלא ודאי שבמשנה של חנות לא זכה בעל החנות בגלל שהווי דבר שלא עשוי להמצא (וללא קשר לדין יאוש שלא מדעת שתלוי במחלוקת אביי ורבא) וכדברי תוס’ וגם הרא”ש והנימוק”י מסכימים לדברי תוס’ בזה ולכן גם הם כתבו כתוס’ בתחילת דבריהם, ואת תירוצם השני (שלא זכה בגלל יאוש שלא מדעת) כתבו לשיטת אביי. וממלא אין ראיה שתוס’ חולקים לדינא על תירוץ הרא”ש ונימוק”י מכך שלא כתבו את תירוצם היות ותוס’ רצו תירוץ שנכון גם לרבא.
רעק”א (ב”מ כו א): על דברי הנימוק”י והרא”ש קשה למה חצירו קונה לו קודם יאוש הרי לא הווי זכות לו (שאם החצר זוכה עבורו הוא מחוייב בהשבה ואינו יכול לזכות באבידה), שתקנה רק אחרי יאוש שאז זה זכות בשבילו כי יכול לזכות באבידה? וצ”ל שהיות ויש על מוצא אבידה חיוב להגביה ולהשיב אותה לכן בעל כורחו צריך להתרצות שחצירו תזכה לו כדי שיוכל להשיב את האבידה.
לפ”ז נראה שמחלוקת תוס’ עם הרא”ש ונימוק”י היא רק בדבר שאין בו סימן, שלתוס’ אין עליו חיוב השבת אבידה ממלא חצירו לא קונה לו דאין זו זכות ואין עליו חיוב, והנימוק”י ס”ל דאף בדבר שאין בו סימן יש עליו חיוב השבה ממלא חצירו קונה עבורו בעל כורחו. אבל בדבר שיש בו סימן לכו”ע חצירו קונה לו ויש דין יאוש שלא מדעת.

סיכום: האחרונים נחלקו בדעת התוס’ בדין יאוש שלא מדעת בחצר, להבנת המהרש”ל לתוס’ אין בחצר דין יאוש שלא מדעת ולכן בעל החצר יכול לזכות באבידה (והרא”ש ונימוק”י חולקים עליו). למהרש”א וש”ך תוס’ מסכים לדברי הרא”ש והנימוק”י שיש דין יאוש שלא מדעת בחצר. לרעק”א
רק בדבר שאין בו סימן סובר תוס’ שאין בחצר דין יאוש שלא מדעת ובעל החצר יכול לזכות באבידה לאחר יאוש, אבל בדבר שיש בו סימן תוס’ מסכים שיש בחצר דין יאוש שלא מדעת.

ד. שיטת הרא”ש והנימוק”י.
מדברי הרא”ש והנימוק”י שהובאו לעיל עולה שהם סוברים שיש בחצר דין יאוש שלא מדעת, ולכן בעל החצר לא יכול לזכות באבידה (כדין מי שבאה אבידה לידו קודם יאוש).
האחרונים דנו מתי אומרים שחצרו של המוצא זכתה עבורו, ומדוע לא נאמר שהיות ואין רצונו שהחצר תזכה עבורו (כי אם היא זוכה הוא מתחייב בהשבה ואינו יכול לזכות בחפץ לעצמו אחרי יאוש) היא לא תזכה לו בעל כורחו:
נתה”מ (רסב סק”א): מה שכתבו הראשונים שיש דין יאוש שלא מדעת בחצירו זה רק כאשר בעל החצר רוצה לזכות בחפץ מכח חצירו (כגון שאחר בא ומצא את האבידה אחרי יאוש בעלים ובעל החצר טוען שהיות והיתה בחצירו הוא זכה בה) ובזה נאמר שהיות ובא לחצירו קודם יאוש הווי יאוש שלא מדעת ולא זכה, אבל אם בעל החצר בא אחר זמן לזכות באבידה בהגבהה וכיו”ב ולא רוצה שחצירו תזכה עבורו כה”ג גם לדעת הרא”ש ודעימיה הוא יכול לזכות באבידה, ולא נאמר שחצירו זכתה עבורו בעל כורחו קודם יאוש ושוב אינו יכול לזכות בו כי התחייב בהשבתו, ודין זה כדין מי שזכו עבורו בחפץ וכשנודע לו הוא אומר שלא רוצה שיזכו עבורו, שלא זכה.
לדברי נתה”מ חידושם של הרא”ש ודעימיה מצומצם, רק במקרה בו הוא רוצה לזכות בחפץ מכח החצר נאמר שחצירו זכתה בו קודם יאוש וממלא הוא חייב בהשבתו. לפי דבריו מובן גם למה אומרים שחצירו זוכה לו שהרי במקרה זה הוא מעוניין שחצירו תזכה עבורו (כדי שאחר לא יזכה באבידה לפניו). ואה”נ חצירו לא תזכה עבורו במקום שבשבילו זו לא זכות.
רעק”א (ב”מ כו א): לדעת האומרים שיש בחצר דין יאוש שלא מדעת חצירו זוכה לו בעל כורחו למרות שזה חוב עבורו היות ויש עליו חיוב לזכות באבידה ולהשיבה (עי’ דבריו באורך לעיל).
לדברי רעק”א חצירו זוכה בכל מקרה, ועי’ לעיל שאם יש סימן בחפץ אין בדין זה כלל מחלוקת.
חזו”א (ב”ק יח ד): למרות שכל הטעמים שנאמרו בדין יאוש שלא מדעת לא שייכים בחצר (כי אין עליו חיוב השבה ולא נעשה כשומר), מכל מקום חצירו לא קונה לו היות וקניין חצר נלמד מיד ודין הוא שלא תהא חצירו טובה מידו ובמקום שידו אינה קונה חצירו לא תקנה למרות שהטעמים שמונעים את הקניין בידו לא שייכים בחצירו, ולכן ביאוש שלא מדעת שידו אינה קונה לו גם חצירו לא קונה לו. וגם לאחר שהבעלים מתייאשים מהאבידה חצירו לא קונה לו למרות שהיה מקום לומר שעכשיו זוכה מההפקר (שעד עכשיו לא קנתה לו חצירו כדלעיל ועכשיו לכאו’ אין מניעה שלא תקנה לו) מכל מקום היות והאבידה מונחת באותו מקום ובאותה חצר שהווי חצר פגומה שלא קונה שוב אינה קונה לו.
החזו”א מחדש שיאוש שלא מדעת בחצר שונה מיאוש שלא מדעת רגיל, ביאוש שלא מדעת רגיל אנו אומרים שהוא עשה קניין באבידה לפני יאוש ולכן התחייב בהשבה ונעשה שומר ולכן לא יכול לזכות באבידה עבורו, אבל בחצר אין אפשרות שהיא תקנה לו את החפץ ולכן אם אחר מצא אותו הוא זוכה בו, משמע מדבריו שאם אח”כ ירצה בעל החצר לזכות באבידה בקניין אחר כגון הגבהה וכיו”ב יוכל (שהרי אף בחצר עצמה הקשה למה לא זוכה לאחר יאוש והשיב שהחצר פגומה).

סיכום: האחרונים נחלקו בהבנת שיטת הרא”ש ודעימיה ונפק”מ למקרה בו רוצה בעל החצר שהחצר לא תזכה באבידה לפני יאוש (ואז יצטרך להשיבה), אלא הוא יזכה בה אחרי יאוש ולא יצטרך להשיבה.
לנתה”מ יכול לזכות באבידה היות וחצירו לא זוכה עבורו בעל כורחו, וכן משמע מהחזו”א שהסביר שחצירו לא יכולה לקנות חפץ לפני יאוש (ממלא אין עליו חיוב השבה ויכול לזכות בחפץ אחרי יאוש ע”י הגבהה וכו’), רעק”א חולק וסובר שהתחייב בהשבה מכח קניין החצר היות וכה”ג חצירו זוכה לו בעל כורחו, וממלא לא יכול לזכות בחפץ לאחר יאוש .

ה. שיטת הרמב”ם בדין יאוש שלא מדעת בחצירו
רמב”ם (גזילה ואבידה טז ד): “המוצא מעות בחנות אם היו בין תיבה לחנוני הרי הן של בעל החנות, ואם מצאן על התיבה ואין צריך לומר מתיבה ולחוץ הרי הן של מוצאן, ולמה לא תקנה החנות לבעל החנות לפי שאינה חצר המשתמרת ואף על פי שבעל החנות בתוכה צריך לומר תקנה לי חנותי כמו שיתבאר”.
ראב”ד (שם): “המוצא מעות בחנות וכו’ ואף על פי שבעל החנות בתוכה צריך לומר תקנה לי חנותי. א”א יש מי שאומר שאפילו אמר תקנה לי רשותי לא קנה לו לפי שבאה שם המציאה קודם יאוש וחצירו כידו…”
בהבנת דברי הרמב”ם נחלקו האחרונים:
הרב המגיד (שם): הרמב”ם סובר שבחצירו לא שייך דין יאוש שלא מדעת (כדעת התוס’), ולכן כתב שהטעם שלא קנתה בגלל שאינה משתמרת, וכבר השיג עליו הראב”ד ועיקר כדברי הראב”ד.
מחנה אפרים (קניין חצר סי’ ה) הסביר את שיסוד מחלוקת הרמב”ם והראב”ד תלוי בשאלה למה יאוש שלא מדעת לא קני:
הרמב”ם סובר כרמב”ן (מלחמות ב”מ יד ב, הובאו דבריו לעיל) שיאוש שלא מדעת לא קני בגלל שיש על המוצא חיוב השבה והוא שומר של הבעלים על האבידה ממלא לא מועיל מה שהבעלים מתייאשים מהאבידה דהווי כמי שמתייאש מחפץ שברשותו. ולכן בחצירו שאינו שומר של הבעלים, כי אינו יודע מהמציאה ואין עליו חיוב השבה, מהני היאוש של הבעלים.
הראב”ד לעומת זאת סובר שיאוש שלא מדעת לא מהני כי האבידה עומדת להשבה כאשר נמצאה (מן הסתם המוצא ישיב אותה) ועל אבידה שעומדת להשבה לא מהני יאוש כי התורה חידשה שיאוש מהני רק באבידה שאבודה מבעליה ואינה עומדת להשבה (בשעת היאוש), לכן גם אבידה שנמצאת בחצירו הווי כעומדת להשבה שאע”פ שכרגע אינו יודע ממנה היא עשויה להמצא ולהיות מוחזרת לבעליה ממלא לא מהני מה שהבעלים מתייאשים ממנה לאחר זמן.
ש”ך (רסח סק”ב): גם הרמב”ם מודה לדברי הראב”ד שבחצר יש דין יאוש שלא מדעת והראב”ד לא התכוון להשיג עליו בעיקר הדין (ולא כהבנת הרב המגיד), אלא שהרמב”ם הבין שהסוגיא איירי ברוב עכו”ם (כתוס’) ועוד שלא רצה שיקשה לרבא מהמשנה (וכמש”כ הש”ך בהבנת תוס’) ולכן לא כתב שהטעם משום יאוש שלא מדעת, והראב”ד מסכים לדברי הרמב”ם בהבנת הסוגיא אלא כתב שלפי האמת (שאין הלכה כרבא) לא צריך לטעם שאין החנות משתמרת אלא הטעם לפי האמת משום יאוש שלא מדעת.

סיכום: האחרונים נחלקו האם יש בחצר דין יאוש שלא מדעת לדעת הרמב”ם, לרב המגיד ולמחנה אפרים הרמב”ם סובר שאין בחצר דין יאוש שלא מדעת (ומשמע מדברי המחנה אפרים שאף הרמב”ן סובר כן). הש”ך חולק וסובר שהרמב”ם סובר שבחצר יש דין יאוש שלא מדעת.

הדין באבידה שיש מחלוקת אם חייב בהשבתה:
עלה בידינו שבנידון דידן יש מחלוקת האם המוצא התחייב בהשבת הכסף בגלל שחצירו זכתה בכסף לפני יאוש, או שחצירו לא זכתה בכסף לפני יאוש אלא הוא זכה בו לאחר יאוש ואין עליו חיוב השבה.
לרעק”א בדעת הרא”ש ודעימיה, ולש”ך לדעת כל הראשונים, יש בחצר דין יאוש שלא מדעת וממילא יש עליו חיוב השבת אבידה.
לשיטת נתה”מ ולחזו”א, גם לרא”ש ודעימיה הסוברים שיש בחצר דין יאוש שלא מדעת זה רק במקום בו רוצה המוצא לזכות מכח החצר, אבל אם הוא בא לזכות אחרי יאוש בהגבהה וכו’ אין עליו חיוב השבת אבידה.
לדעת המהרש”ל בתוס’, לדעת המחנה אפרים והרב המגיד ברמב”ם ולדעת המחנה אפרים ברמב”ן אין בחצר כלל דין יאוש שלא מדעת והמוצא יכול לזכות באבידה.
ואם כן עלינו לדון כיצד נוהגים למעשה במקרה בו יש מחלוקת האם יש חיוב להשיב אבידה:
יש שכתבו שחייב להחזיר דהווי ספק איסורא ולחומרא (רא”ש על הספיקות של רב ירמיה ב”מ כא א, הרב המגיד יד ה בספק אם האבידה באה קודם יאוש או אחר יאוש, שו”ע הרב חו”מ הל’ מציאה ופקדון סע’ ח).
מדברי הרמב”ם (טו ו,יב) משמע שבספק לא יטול ואם נטל אם אין סימן באבידה זכה ואם יש סימן באבידה יכריז. והסביר המהר”ם שי”ק (חו”מ כט) שלא הווי ספק איסורא רגיל שפוסקים בו לחומרא היות ומצוות השבת אבידה היא משום הממון והתורה לא ציוותה להחזיר אלא במקום בו הדין בממון להחמיר, ולכן אם נטל ויכול לתקן על ידי הכרזה (יש סימן) יתקן ואם אי אפשר לתקן על ידי הכרזה אי אפשר להוציא מיד המוצא שמוחזק בממון, ועי”ש עוד חילוקים בזה, וע”ע בפתחי חושן (אבידה פ”ב הערה יט, ופ”ג הערה ד) בכל זה.
לפי זה בנידון דידן נראה שאם יש אפשרות להכריז (כגון שיש סימן וכו’) יצטרך להכריז. אם אין אפשרות להכריז לרמב”ם המוצא זכה מספק (כדין מוחזק בספק ממון) ולה”ה ולרא”ש לא זכה (יש להחמיר בספק איסור תורה).
אבל היות ויש מחלוקת ראשונים כמוזכר לעיל בדין יאוש שלא מדעת האם גוף החפץ שלו ויש עליו חיוב תשלומים או לא, נראה שאע”פ שבדר”כ במעות אמרינן שאסור למוצא להשתמש בהם כאן יוכל להשתמש בהם בצירוף דעת האומרים שזכה בהם לגמרי עם דעת האומרים שזכה בגוף החפץ וחייב בתשלומים.
סיכום: אם מוצא הכסף יכול להכריז ראוי שיכריז, ואם לא יכול להכריז או אם הכריז ולא באו הבעלים יכול להשתמש בכסף.