קניין מצה לאורח בליל הסדר

מו”ר הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט”א,
ראש הישיבה והכולל לדיינות במוסדות “אריאל”

שאלה:

אורח הבא להתארח בליל הסדר האם צריך להקנות לו את המצה שיוצא בה ידי חובה?

תשובה:

לפני חג הפסח קבלתי ספר “רץ כצבי” ששלח לי המחבר הרה”ג ר’ צבי רייזמן שליט”א, ובו הביא בנדון שאלה זו כל מה שכתבו הראשונים והאחרונים בזה, ובורר דבריהם שם, ואענה גם אני כמה הערות בזה.
א. אם בעה”ב מקנה לאורח ארוחתו-מחלוקת רמ”א וט”ז
בשולחן ערוך אבן העזר סימן כח’ סעיף יז’ פסק הרמ”א שאורח שקידש אשה בחלקו מקודשת, וכן פסק בבית שמואל שם, וכן נראה מביאור הגר”א ס”ק נ’. [ויתכן שכן הוא דוקא כשעשה האורח קנין במנתו, שאז היא נעשית שלו]. אבל הט”ז שם ס”ק לד’ חולק וסובר שהיא רק ספק מקודשת, והטעם שאמרינן בגמרא {חולין צד’} “אין האורחים רשאים ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא א”כ נטלו רשות מבעל הבית”, וכן פסק בשו”ע או”ח סימן קע’, ואם כן כ”ש שלא ליתן לאחרים שלא ברשות בעל הבית. אמנם בביאור הגר”א הביא מגמ’ זו ראיה שחלו הקידושין, שרק לבנו ולעבדו של בעל הבית אין ליתן אבל לשמש ולאחר מותר.
ב. באור שיטת הט”ז-קפידת בעה”ב
והנה גם לסברת הט”ז שסובר שזה שאסור לאורח ליתן לאחר היינו לכל אדם, ולכן ספק מקודשת, זה הכל מהטעם שבעל הבית מקפיד שלא יתן האורח לאחר, שכן אולי אין לו אוכל אחר לכבד האורחים . כאמור בסוגית חולין שם. אבל כל שאינו מקפיד, חלו הקידושין. כלומר, המזמין אורח דעתו להקנות שיהיה שלו, שאם רק נותן רשות לאורח לאכול אבל לא מקנה לו איך יחולו הקידושין, והרי לא נתן מעות שלו, וע”כ שכל שנותן מנה לאורח דעתו להקנותו שיהיה שלו. ואף שאסור לאורח ליתן לבנו של בעל הבית, בהכרח שבעל הבית נותן בשיור, שלעניין ליתן לבנו לא נותן, ויותר נראה שאינו משייר אלא שאסרו חכמים, משום שעובר על דעת בעל הבית, וזה אסור. [אמנם יש לעיין באורח לסעודת חתנים שקידש אשה במנה שקיבל ,אפשר שבעל השמחה מקפיד במיוחד שהוא יאכל כדי שישמח ונותן בשיור].
ומסתבר שזו היא מחלוקת ר”מ ורבנן בב”מ עח, ב בנותן מעות לעני לקנות חלוק, לא יקנה טלית, שכל המשנה מדעת בעל הבית נחשב גזלן, וחכמים שחולקים סוברים שאינו גזלן משום שאין כוונתו לומר שנתן לו בשיור, אלא שרצונו שיקנה חלוק דוקא, ולכן אם שינה אינו גזלן. אבל יש איסור לשנות גם לחכמים, שהרי שוכר שהשכיר לאחרים- כתב הרי”ף בפרק המפקיד שאם יש עדים שמתה כדרכה אצל השוכר השני לר”מ חייב הראשון לשלם כיוון ששינה מדעת בעל הבית הרי הוא גזלן וגזלן חייב באונסים, אבל לדעת חכמים פטור, הרי שלחכמים אסור לשוכר להשכיר לאחרים ומכל מקום אינו גזלן. והנה לפי”ז גם אם נאמר כהט”ז שבעל הבית מקפיד, מכל מקום אם יקדש יחולו הקידושין, שהרי אינו גזלן, וצ”ע מדוע אומר הט”ז שהיא ספק מקודשת. וכן יש לעיין בשוכר פרה וקידש אשה בפרה אם מקודשת, שאף שעבר איסור בזה שקידשה, שאין השוכר רשאי להשכיר, אבל מכל מקום כיון שאינו גזלן אפשר שמקודשת. [אמנם בזה אפשר שגם הט”ז יודה, שכן כל השואל או שוכר על דעת אשתו הוא שואל או שוכר, ולכן חלים הקידושין]
ועל כרחנו נאמר כי לפי הט”ז קפידת בעה”ב מטילה ספק בבעלות האורח, עכ”פ לענין קדושין, ולכן היא רק ספק מקודשת.
ג. “אחריך לפלוני”-קדושי הראשון תופסים
ומסתבר, בנותן מתנה ואומר אחריך לפלוני, שאסור למכור כמו שנפסק בשו”ע חו”מ סי’ רמח סע’ ג: נכסי לך ואחריך לפלוני מת ראשון קנה שני וכו’ אסור לראשון למכור או ליתן ואם עבר האחר ומכר או נתן במתנה אין השני מוציא מיד הלקוחות, שאין לשני אלא מה ששייר ראשון. וכל המשיא עצה לראשון למכור נקרא רשע, ע”כ. הרי שיש איסור לעבור על דעת בעל הבית, ומכל מקום אם עבר קנה, ובודאי אם הראשון יקדש אשה במתנה שקיבל- מקודשת.
ד. זכות בעל חוב מול קפידת בעה”ב
ויש לעיין אם הראשון חייב לאחד ובא בעל החוב לגבות חובו מהמתנה שקיבל, אם יכול לגבות מהראשון. אפשר שבזה נחלקו הפוסקים. בשו”ע יורה דעה סי’ רנג סע’ יב: מי שצריך לבריות ושט אחרי פרנסתו ונתנו לו צדקה אין בע”ח יכולים להפרע ממנו ממה שגבה בצדקה. ובביאור הגר”א שם כתב שמש”כ דאומדן דעתיה שלא נתנו על מנת כך זה אינו דמכל מקום זכה בה העני והרי יכול לשנות לכל דבר כב”מ דף עח. ונראה שכוונת הגר”א היא, שמאחר שקיימ”ל כחכמים החולקים על ר”מ,ואם נתנו לו לקנות חלוק וקנה טלית אינו כגזלן, א”כ הבע”ח יגבה ממנו. ואף שכתבנו שגם לחכמים אסור לשנות מדעת בעל הבית, מכל מקום אין איסור זה מבטל כח הבעל חוב, כן נראה.
ה. דין ירושה מול קפידת בעל הבית
והנה נחלקו בענין דומה הנתיבות ורע”א , בשאל בהמה ומת שמבואר בגמ’ כתובות לד, א שהיורשים משתמשים בה כל ימי שאלתה, דעת הנתיבות היא שזה דוקא בבנים הסמוכים על שולחנו, שכל השואל על דעת אשתו ובניו הוא שואל.אבל בנים שאינם סמוכים על שולחנו אינם רשאים להשתמש בהם. ורע”א סובר שגם יורשים שאינם סמוכים על שלוחנו משתמשים,שאין איסור זה מבטל דין ירושה. ואם כן יש לומר שדעת הגר”א כרע”א שאין האיסור מבטל כח המלוה , ודעת השו”ע כנתיבות.
ו. קורת סוכה שנשאלה משואל ללא רשות המשאיל
ועיין ביאור הלכה סי’ תרלז סע’ ג ד”ה “ואם גזל עצים” ששואל שהשאיל לאחר קורה שמעמידים בה הסכך הרי זו סוכה גזולה. ואינו מובן, הרי קיימ”ל שאינו גזלן, וכמו שהבאנו מהרי”ף ב”מ ששוכר שהשכיר ומתה כדרכה ,ויש עדים, פטור, שכן אינו גזלן? ואולי נאמר שבסוכה גם ביש איסור, אף שאינו איסור גזילה, גם כן פוסל הסוכה .אבל לא מסתבר לומר כן, שהרי אם גזל והעמיד סוכה אינה נפסלת, משום שקרקע אינה נגזלת, ואף שעבר בלא תגזול, כמפורש ברמב”ם, מכל מקום כל שאין על החפצא שם גזילה אינה בכלל גזילה ,וא”כ גם באיסור שאין השואל רשאי להשאיל אין על החפצא שם גזילה, ואם כן הסוכה כשרה ודברי הבאור הלכה צ”ע. {ויש צד לומר שהרי”ף לא אמר אלא בשוכר שהשכיר שאינו גזלן, שהרי משלם עבור השימוש. אבל שואל שאינו משלם יתכן שנעשה גזלן במשאיל לאחר. אבל לא נראה כן בפוסקים וצ”ע .]

ז. הבדל לפי הט”ז בין קדושין לבין מצה
גם לפי מה שכתבנו ,שהט”ז סובר שהמעביר על דעת בעל הבית אין הקידושין חלים בודאי, מכל מקום לעניין שהאורח יקיים מצוות מצה, הרי בודאי שאין קפידא בדבר, ונעשה שלו.

ח. חיוב לשלם אינו מבטל המכר
ויש לעיין לפי מה שכתב בתרומת הדשן, ופסק כן הרמ”א בחו”מ סימן רמו, במזמין את חבירו לאכול אצלו, שיכול לתבוע שישלם, אם לא אמר בפירוש על מנת לפטור, ואם כן בעל הבית יתבע מהאורח תשלומים . מכל מקום לא יגרום הדבר שלא יקיים המצווה, שהרי זה כמכור, ואף שלא שילם מכל מקום אין זה מבטל המקח, אם לא ביטלו בזמנו. עיין נתה”מ סימן קצ’ וקצא’. ויש לעיין בליל פסח, כשאומר כל דכפין ייתי ויאכל, אם זה כאומר על מנת לפטור, ואינו מוכרח.

ט. מקדש בתמרה שבעה”ב אינו מקפיד עליה –מחלוקת הנו”ב והאבנ”מ
והנה נחלקו הנוב”י ואבני מילואים, אם קידש אשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד,כגון תמרה או אגוז, הרי זו מקודשת מספק. ודעת הנוב”י אהע”ז מהדו”ק סימן נט’ שדבר שאינו מקפיד הכוונה שאינו מקפיד על כל אדם,שאם מקפיד ששונא לא יקח הרי זה הפקר לעניים ולא לעשירים ואינו הפקר. ואם כן יש לדון בנידוננו, שמקפיד שרק האורח יקח ולא אחר. אבל דעת האבני מילואים סי’ כח ס”ק מט היא שאינו מקפיד אינו הפקר אלא מתנה, וא”כ כ”ש כשמזמין אורח, שאינו מקפיד. {ועיין שם שכתב אם זה שאינו מקפיד עליו הזיק וקלקל החפץ נכשל בגזל ]..
ובדעת הנוב”י נראה שסובר שאינו מקפיד כלפי אדם מסויים אינו נחשב כמתנה, שמתנה צריך דעת מקנה. ולכן אם לקח זה שאינו מקפיד עליו מכל מקום אין לו דעת להקנות לו. ואפילו אילו ידע היה מקנהו לו מכל מקום הרי קיימא לן שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש, משא”כ כשאינו מקפיד לכל העולם שזה כאילו הפקירו מדעת .אבל כל שמזמין אורח, שבודאי אינו מקפיד שיזכה במצה, וגם יודע שהאורח יקח, גם הנוב”י מודה שזוכה במתנה.

י. באוסר על חבירו-“ככרי עליך”
ובספר רץ כצבי הביא ספר מאמרי בינה דיני פסח סי’ כג שהביא ר”ן בנדרים דף לד שהאומר לחבירו ככרי עליך ונתנה לו במתנה מותר לו לאכול, שאחר שנתן לו במתנה אין הככר של האוסר והוא אסר ככרי, אבל הזמינו לאכול אסור לו לאכול, שהרי עדיין הככר של האוסר. לענ”ד יש לומר שלעולם הנותן לחבירו שיאכל איתו מקנהו וכמו שנתבאר מכל הפוסקים שהבאנו, ורק באוסר ככרי עליך שבהכרח שנתכוון שיאסור להזמינו, שאם יקנהו אין זה ככרו, ובודאי כוונתו לא להקנותו. ולא רק שיש כאן קפידא, אלא שנותן בשיור, שאוכל משל הנותן.ומכל מקום אם נתנו במתנה באופן זה לא אסרו, שהרי אמר ככרי ולא אמר ככר זה, כן נראה לענ”ד.

יא. הבדל ממתנת בית חורון
והנה בהמקנה הלכות קידושין סי’ כח סע’ יז ד”ה “שם” כתב להביא ראיה שיש ביד אורח להקדיש מה שנתנו לו שהרי אם נטלו מעל בעל הבית, ואם אין בידם להקדיש, אינה מתנה, שכל מתנה שאם הקדישו אינה מקודשת אינה מתנה. ומכאן יוצא שאם הקדיש מקודש, אף שאסור לו לעשות כן.ולענ”ד יש לדחות , שכן נאמר שהנותן לאורח כוונתו לשייר, שלעניין להקדיש או ליתן לאחר לא נתנו כמו לדעת ר”מ שכל המשנה מדעת בעל הבית נקרא גזלן, ומכל מקום חשוב מתנה, ומטעם שכתב הר”ן ריש קידושין, שנתן בהערמה. אבל אם נתן בתנאי שלא יקדישנה אין הערמה במתנה עצמה, וחשיב מתנה, שהרי במתנת בית חורון שסעודה היתה של חתונה בודאי אומדנא שאינו נותן לו רק כדי שאביו יכול לבוא, ואם כן זו הערמה וכלל לא נתן לו כלום. אבל בנותן בתנאי או בשיור נותן בלב שלם בתנאי. עוד יש לומר שבמתנת בית חורון אם היה מתנה אני נותן לך בתנאי שתזמין לאבי היה עובר על הנדר, שהרי בזה מהנה לאביו. וכן נראה בתוס’ בכורות נא,ב ד”ה “הלכך” באחד שפדה בנו אצל רבי חנינא, והיה דרכו של רבי חנינא להחזיר, ובא אחד ופדה בנו, וראה שבדעתו לתבוע שיחזירו לו. ואמר רבי חנינא שא”כ לא חל הפדיון. והקשו התוס’ הרי מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ותרצו שאסור ליקח פדיון הבן על מנת להחזיר, ולא רצה רבי חנינא לעבור איסור. ולפי כל זה אין ראיית המקנה ראיה,שגם בקיבל מתנה בשיור מעל.

יב. נותן אתרוג או מצה בשיור
ונראה שאף באתרוג אם נתן לו בשיור חסר ב”לכם”. שלהרבה פוסקים שחולקים על קצה”ח וסוברים שגם בנתן אתרוג מתנה לזמן עדיין אינו לכם, אף שיכול לאוכלו. ואף לקצה”ח שנחשב לכם, כל זה במתנה לזמן, אבל במתנה בשיור גם קצה”ח מודה שלא חשוב לכם. ואם יתן גוף האתרוג לעניין שיהיה שלו רק לצאת בו לא חשוב לכם, וסובר שגם שיעבוד על אתרוג כל שאינו יכול לסלקו בזוזי חסר בלכם, עיין קצה”ח סימן רמא’ ס”ק ד’. מכל מקום כל זה הוא באם יתן לחבירו מצה לזמן או אפילו בשיור. אבל כל שניתן לו לאוכלו, בזה מסתבר שנחשב שלו, שהרי כשאוכלו לא נשאר שום דבר לנותן.כך נראה מסברא.
ובנותן בערב פסח חמצו לגוי בשיור, האם חייב בביעור? ראה משנה ברורה סי’ תמח סקכ”ד ושער הציון שם סקס”ד.

יג. אם צריך כונה בנותן לאורח
והנה נראה שגם כשאין האורח מכוון לזכות במצה מכל מקום כשדעת אחרת מקנה לו קונה גם בלי כוונה, ורק הפקר צריך כוונה. ומתשובת רע”א מהדו”ק סימן לז’ נראה שגם אם המוכר ג”כ לא מכוון להקנותו בקניין שעשה הלוקח, כגון שמכר בהמה לרועה בקניין כסף והרועה אחר כך משך הבהמה במטרה לרעותה, שגם הלוקח וגם המוכר לא כיוונו שיקנה בקניין משיכה, מכל מקום קונה,כיוון שדעת אחרת מקנה לו .הרי שכל שרוצה שיעשה של הלקוח קונה בקניין בלי כוונה מהלוקח ובלי כוונה מהמוכר. וביותר שאם אוכלו בהכרח שיש כוונה לזכות בו, שאם זה לא שלו איך אוכלו.

יד. מחילה בדבר שבממון לפי רבי מאיר
ובתוס’ פסחים כט ע”א ד”ה “בדין” כתבו שרש”י מפרש שלרבי יהודה חמץ של נכרי מותר באכילה. והקשו איך יתכן, אם גזלו מנכרי הרי חייב באחריות וכל שקיבל אחריות זה כחמצו של ישראל לגבי בל יראה, ואם נתן לו, הרי הוא שלו. וליישב דעת רש”י יש לומר שמשכחת לה שנתן לו הגוי רשות לאכול אבל לא הקנה לו. ותוס’ כנראה סוברים שלא יתכן,שאם אוכל ברשות בהכרח שנעשה שלו. ונראה שרש”י מדבר כשאומר בפירוש אני מרשה לך לאכול אבל איני מקנה לך, אבל בסתמא, כשנותן לאכול גם רש”י מסכים שנעשה של הישראל. ואפשר שכוונת התוס’, שאם אינו מקנה לו רק מרשהו לאכול זה חשיב גזילה וחייב לשלם. רק אם הנכרי מוחל והמחילה היא אחר שאוכל שנתחייב ממון מוחל, אבל לא יתכן שימחול שלא יתחייב. וגם לר”מ שיכול למחול בחוב שלא בא לעולם, אבל חלות המחילה היינו לאחר שיבא לעולם. ואם גוי ימחול לישראל שיחול לאחר שאכלו- יוצא. שבשעה שאכלו נתחייב לשלם. נמצא שחייב באחריות אף שלבסוף תחול המחילה.
ועיין תוס’ כתובות נו, א שהקשו איך האומר קרע כסותי על מנת להפטר פטור, והרי מתנה על מנת שכתוב בתורה? ותרצו שפטור בגלל שמוחל לו. ויש להקשות איך חל המחילה והרי החוב לא בא לעולם כל זמן שלא קרע? וגם קושייתם אינה מובנת, שהרי להלכה בדבר שבממון יכול להתנות על מה שכתוב בתורה? ואפשר שקושייתם היא לרבי מאיר הסובר שאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה גם בממון. וכן תירוצם שמוחל, גם לר”מ הסובר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לכן מועיל המחילה. עוד יש לומר שאפשר שאומר קרע כסותי ובידו לקרוע מיד, ולכן נחשב כבא לעולם, וכמו שמצאנו שגם לרבנן ניתן להפריש תרו”מ מפירות מחוברים כיוון שבידו לתולשם וצ”ע. עוד יש לעיין א”כ למה במקדש אשה על מנת שאין עליו שאר כסות לא יועיל גם לר”מ מדין מחילה? וצ”ל שלא אמר לשון מחילה, משא”כ בקרע כסותי והפטר שלא אמר איך יפטר. והנה דברי התוס’ הם גם לדעת הרמב”ן והקצה”ח שסוברים שקרע כסותי פטור כיוון שאין עליו שם מזיק, שתוס’ הולכים בבא לידו בתורת שמירה ובזה חייב ורק מחילה פוטרת.