רכב שהזיק

הרב יעקב ורהפטיג

שאלה

רכב נכנס לחניה, תוך כדי כניסתו נפתחה דלת מכונית שחנתה כאשר בעליה יצא ממכוניתו שהחנה אותה לפניו, והרכב פגע או נפגע מהדלת. מי האחראי לנזק?

תשובה

בבא קמא (ל’ ע”ב)
במשנה: זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך.
היה בעל הקורה ראשון ובעל החבית אחרון, נשברה חבית בקורה פטור בעל הקורה, ואם עמד בעל הקורה חייב, ואם אמר לבעל חבית עמוד, פטור…

ובגמ’ (ל”א ע”א)
אם עמד בעל הקורה לכתף (רש”י – לתקן הקורה כדרך נושאי משאוי) פטור, דאורחיה הוא ועמד לפוש (רש”י דמשפנה הוא דאין רה”ר עשויה לכך) חייב, אם לא הזהיר, וכן הדין בבעל חבית ראשון ובעל קורה שני, ושבה החבית וכן נפסק בשו”ע חו”מ סי’ שע”ט סע’ א’ – ג’.

ערוך השולחן חו”מ סי’ שע”ט.
סק”ג – בעמד לתקל משאו פטור אפי’ שלא הזהיר, כיון דטרוד היה ולא יכל להזהירו.
ולכאורה יש לשאול – אם בעל החבית צריך להזהר שמא בעל הקורה יעמוד לתקן משאו, א”כ גם בעמד לפוש יפטר בעל הקורה, דהרי בעל החבית צריך ממילא להזהר. וכי יודע בעל החבית אם בעל הקורה עומד לתקן משאו או לפוש?
ומתרץ ערוה”ש,
דנחלקו רש”י ורמב”ם – בשניהם ברשות.
לרמב”ם – פטור כל שלא נתכוין להזיק.
לרש”י – חייב בהזיק. רק בחבית וקורה, החבית הוזקה בקורה ובעל החבית מסייע בשבירתה (טור) ולכן במעד בעל החבית ובעל הקורה נכנס בו.
לרש”י – יהא חייב (אף שבעל החבית עמד).
וכאן אומר ערוה”ש בעמד בעל הקורה, כיון דעמד לתקן משאו, הוי שניהם ברשות.
ואף דרש”י סבר דאף בכה”ג בהזיק חייב – כאן פטור דאינו מזיק רק החבית הוזקה בו.
ו – בעמד לפוש.
הוי כלא ברשות וכאילו הוא ברשות הניזק ואף לרמב”ם חייב.
בנימוקי יוסף (ט”ו ע”ב בדפי הרי”ף), ד”ה מתני’ “היה בעל קורה ראשון”, הקשה אמאי בעל קורה חייב לשלם החבית, והא כיון דנח גופו לשמואל (ב”ק כ”ח ע”ב) כל תקלה כזו נחשב כבור, ובור פטור על כלים.
ועונה בנימו”י – דכאשר נפל (כאבנו סכינו וכו’) ונח דלא שליט בגופיה הוי בור. אך היכן דקא אנפשיה לא הוי תולדה דבור אלא אדם המזיק.

על פי זה יש לדון בנדון דידן.
בחניה יש רשות לחנות ויש רשות לצאת מהרכב ע”י פתיחת הדלת, כך ששני הצדדים לכאורה ברשות.
אך כאן יש לדון – [בהנחה שפותח הדלת הוזק ע”י הרכב שנכנס לחניה], לכאורה בעל המכונית שדלתה ניזוקה הוא בעל החבית ההולך ראשון, ובעל המכונית הפוגעת הוא בעל הקורה.
ולכאורה, פשוט שפתיחת הדלת לשם יציאה היא כעמידה לתקון המשא (שדרכה בכך) ולא כעמידה לפוש (שאין רה”ר עשויה לה). ואם כן יש מקום לומר שבמקרה כזה אין צורך להזהיר דהא טרוד הוא כמו בלתקן משאו. ועל בעל המכונית הפוגעת להזהר, ולכן הוא חייב.
ואם המקרה הפוך ובעל המכונית שפתח את הדלת גרם נזק לרכב שנכנס לחנות. הדין דומה, כיון שלדברינו פתיחת הדלת מותרת והוי כעמד לתקן משאו ומתוך שטרוד אינו חייב להזהיר. א”כ מוטל על בעל המכונית שנכנס לחנות לידו להזהר, ועל כן אין פותח הדלת חייב כלום.
כל זה נכון אם מדובר בצורה הזו שבעל המכונית שחנתה והוזקה / הזיקה מהדלת / את הדלת, ידע שנהג המכונית שלידו נמצא בה. אך במקרה ולא היה שום רמז שיש נהג במכונית כגון שהחלונות אטומים או שהנהג שכב לנוח ופתאום קם ופתח את הדלת, בזה יש לומר אחרת.
דאף שמותר לו לפתוח הדלת לצאת אין שום אפשרות שבעל המכונית השניה ידע להזהר שאין זה כבעל חבית שהולך אחר בעל קורה או להיפך.
וכאן הסברה נותנת שפותח הדלת אף שהיה טרוד, היה צריך להזהיר כי במקרה שכזה אין אפשרות לדעת אם עמד לפוש או לתקן משא בדוגמת קורה וחבית, א”א לומר שהיה צריך להזהר כי לא בידו הוא.
ולכן במקרה כזה נראה שאם בכניסתו לחנות פגע בדלת והזיקה יפטר דהוי כאונס גמור, והוא עשה ברשות.
ובאם הוזק ע”י הדלת יש מקום לדון על פי הנימו”י האם הדלת נקראת בור ופטור מכלים ובעל המכונית שפתח הדלת יהא פטור מנזק שנגרם.

והנה הנימוק”י תי’ דאין זה בור (בבעל קורה) כיון שהתקלה על גוף האדם אין זה בור אל אדם המזיק שחייב בכל (כהסבר ערוה”ש) וא”כ יש לדון גם בנדון דידן (וכן הוא במשפטי התורה לרב שפיץ ח”א עמ’ קכ”ו), אם הדלת הזיקה / הוזקה תוך כדי פתיחה או אפי’ אח”כ אם ללא יד הפותח היתה נסגרת מאליה שאז יש לדון כאדם המזיק.
אך אם אחרי פתיחת הדלת ואף בלא החזקת הפותח לא תסגר שוב יש לדון כאילו אינה על גוף האדם, אלא כבור, ופטור על כלים.

והנה בדין טרוד נחלקו האמוראים והראשונים.
בב”ק ל”א ע”א במשנה.
שני קדרים שהיו מהלכים זה אחר זה ונתקל ראשון ונפל ונתקל השני בראשון, הראשון חייב בנזק השני.
ובגמ’, רב נחמן בר יצחק סובר שחייב אם יכל לעמוד ולא עמד או אפי’ לא יכל לעמוד אך יכל להזהיר.
ור’ יוחנן מחייב רק ביכל לעמוד דאל”ה אינו צריך להזהיר דטרוד.
הגמ’ שם מקשה מבעל קורה ובעל חבית. ואליבא דר’ יוחנן יוצא שאף שם בעמד לתקל משאו אינו צריך להזהיר כי הוא טרוד, והנה בסי’ שע”ט כתב הטור שיטת ר’ יוחנן בלבד דכיון דטרוד בקורה למשאו אינו צריך להזהיר, והוא כרי”ף ורמב”ם.
ואילו בסי’ תי”ג גבי שני קדרים הביא ב’ הדעות, רי”ף ורמב”ם שפסקו כר’ יוחנן ודעת אביו הרא”ש, דגם להכתף חייב דהיה לו להזהיר כרנב”י בסמ”ע תי”ג סק”א ישב (ובדרישה) דטרדת מכתף גדולה מטרדת נפילת הקדרין ולכן בשע”ט לכו”ע לא צריך להזהיר.
ובנחלת דוד (ב”ק ל”א ע”א) תמהה דאדרבה טרדת נופל לקום גדולה מטרדת מכתף למשא.
עכ”פ רואים אנו שטרדה אינה סתם עיסוק אלא דבר שמפריע לו לחשוב על אפשרות להזהיר.

וא”כ בנדון דידן נראה דאין פתיחת הדלת טרדה גדולה כ”כ והיה צריך להזהיר ע”י צפצוף ובקלות יכל לראות במראה כי אחר מתכונן לחנות לידו.
ומצד שני, אף החונה אם כאמור הוא ראה שיש אדם במכונית יכל בנקל להזהירו ע”י צפצוף, ואם כן, שניהם נהגו שלא כדרך נאותה.
ובזה נראה דכו”ע אף הרמב”ם יודה דשניהם חייבים ויקזזו ביניהם.

אך בנדון דידן שרק הדלת ניזוקה ולא המכונית הפוגעת, בעל המכונית חייב, אף שגם בעל הדלת נהג שלא כשורה הוא לא הזיק וע”כ לא שייך לחייבו, וממילא אין מה לקזז.