שכר עבור עבודה שנכשלה
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ראשי פרקים
א. שומר שכר שנאנס – זכאי לשכרו
ב. פועל שנאנס – זכאי לשכרו
ג. כשלא עשה המלאכה – מפסיד שכרו
ד. סיכום למעשה
בעל מכונית מסר את מכוניתו לתיקון למוסך. לאחר בדיקה, הוחלפו כמה חלקים פגומים ברכב, והמכונית הוחזרה לבעליה. אולם המנוע שוב כבה תוך כדי נסיעה, ורק לאחר בדיקה חוזרת ונשנית ולאחר שעוד חלק הוחלף, נמצאה התקלה, החלק הפגום הוחלף, והמכונית חזרה לתפקד כראוי. בעל הרכב נדרש לשלם עבור כל החלקים שהוחלפו ועבור שעות העבודה שהושקעו בכל מהלך התיקונים.
השאלה היא: אם בעל המכונית צריך לשלם בעד החלפת החלקים הראשונים, שהרי בסופו של דבר נתגלה שלא הם גרמו לתקלה, וא”כ החלפתם היתה שלא לצורך; או כיון שבעל המוסך מ”מ עבד כדרך המתקנים, צריכים לשלם לו אף שלא הצליח. הרב השואל תלה את הספק בשאלה האם התשלום לבעל המוסך הוא עבור שעות העבודה, ולפי”ז נראה לו שצריך לשלם, שהרי עבד כך וכך שעות; אבל אם התשלום הוא עבור התיקון, הרי דינו כדין קבלן, וכל שלא הצליח במלאכתו אין צריך לשלם לו. לדעת השואל, אף שהמוסך מגיש חשבון ובו פירוט שעות עבודה, מ”מ אינו נחשב לשכיר שעות אלא לקבלן, ובעל הרכב פטור מלשלם לו.
א. שומר שכר שנאנס – זכאי לשכרו
מסברה היה נראה, שגם אם המוסך אנוס ולא פושע, ונהג כדרך שצריך לנהוג, וכך היו נוהגים כל המתקנים – מ”מ כשלא תיקן אין צריך לשלם. שאף שלא פשע, מ”מ אין חייב לשלם אלא כשהנזק תוקן; וכל שלא תיקן, אין חיוב לשלם לו, אף שמה שלא תיקן הוא מחמת אונס. אכן נראה להוכיח שאין הדין כן, שהרי בגמ’ ב”מ נז,ב הקשו על ששנינו במשנה “הקדשות – אין שומר חינם נשבע, ושומר שכר אינו משלם”: “ורמינהו, בני העיר ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו וכו’, נשבעין לגזברין וכו’. אמר שמואל: הכא בנושא שכר עסקינן, ונשבעים ליטול שכרן.” פירש רש”י: “כלומר, ששבועה זו לא ליפטר מתשלומים היא, דלאו שומר חינם נשבע על הפשיעה ולא נושא שכר משלם גניבה ואבידה כי מתניתין. ושבועה זו, כדי ליטול שכרן – נשבעין שאינם ברשותן וגובין שכרן מן בני העיר.” הגמרא ממשיכה ושואלת: “והא נגנבו או שאבדו קתני, ושומר שכר בגניבה ואבידה חיובי מחייב, והכא נמי נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהו ליפסיד? אמר רבה: נגנבו – בלסטים מזוין, אבדו – שטבעה ספינתו בים.”
מכאן יש ללמוד, שאם נגנב באונס חייבין לשלם לו. והרי השלוחין הם בגדר קבלנים להביא את המעות ללשכה, ולא קיימו מה שקבלו עליהם; ואעפ”כ אם מה שלא קיימו
-286-
קבלתם הוא מכח אונס, חייבים לשלם שכרם. ולפי”ז, גם בנידון דידן תלוי – אם מה שלא מצא את התקלה הוא מחמת אונס, צריך לשלם שכרו.
ב. פועל שנאנס – זכאי לשכרו
לכאורה דומה הדבר למה שאמרו בגמ’ ב”מ: “ת”ר: השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך – ר’ נתן אומר: אם נתן [את השכר אפילו כולו], לא יטול; ואם לא נתן, לא יתן [דהתובע ידו על התחתונה].” ובגמ’: “היכי דמי? אילימא בספינה זו ויין סתם – אם נתן אמאי לא יטול, נימא הב לי ספינתא ואנא מייתנא חמרא? אלא בספינה סתם ויין זה – אם לא נתן אמאי לא יתן, נימא ליה הב לי ההוא חמרא ואנא מייתינא ספינתא? אמר רב פפא: לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה, אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין.”
ומעתה, השלוחין יכולים לומר לבעלים, כיון שנעשינו שלוחין להביא מעות אלו, והמעות נגנבו – לכן לא נפסיד שכרנו, שהרי אנו מוכנים לקיים השליחות. ומה שאם פשעו, אין חייבים ליתן להם שכרם – צריך לומר: כיון שהם פשעו, או אפילו אם לא שמרו מגניבה ואבידה, בזה פטורים הבעלים. שמה שאין יין להביא או מעות בא להם בגלל שלא שמרו כראוי, ובזה פטור הבעלים ואינו יכול לומר הבא היין, שהרי מחמת בעל הספינה אין היין. אבל כל שאבד היין באונס, שטבעה הספינה בים, בזה חייבים לשלם לבעל הספינה או לשלוחים, כיון שהם מוכנים לגמור מלאכתו והבעלים אינם נותנים לו – לכן חייבין.
בתוס’ שם (ב”מ עט,א ד”ה אלא) הקשו: למה יתן להם שכר של כל הדרך ביין זה, והרי אירע אונס לבעלים; וכל שאירע אונס שלא אפשר לעשות המלאכה, פסידא דפועלים, וכמו שאמרו (ב”מ עז,א) בשכר פועלים להשקות השדה וירד גשם, שפסידא של בעל הבית. ותירצו, שכאן, כיון שהמשכיר הפסיד ספינתו, לכן חייבין לשלם לו גם באונס. הרא”ש (ב”מ פ”ו סי’ יא, וכן פסק הרמ”א בחו”מ שיא,ג) תירץ, שמקבל רק חצי שכרו, כנגד מה שעשה, ותו לא.
ג. כשלא עשה המלאכה – מפסיד שכרו
כל הנזכר לעיל הוא כשעבד הפועל כמוסכם עבור הבעלים, אלא שאחר כך אירע אונס; אבל בנידון דידן נראה שגם אם נגדיר כאונס את העובדה שבעל המוסך לא ידע לתקן, מ”מ אין צריך לשלם לו, כיון שלא עשה המלאכה. ואינו יכול לומר הבה לי המכונית ואתקן, שהרי אם יתקן ויקח לו עוד זמן, הוא ידרוש תשלום נוסף כפי שנמשך זמן התיקון. כמו כן ידרוש בעל המוסך תשלום עבור החלקים הנוספים שיחליף. וא”כ אין צריך לשלם לו. ואף שבאמר לו יין סתם וספינה סתם חולקין – היינו שהביא היין לחצי הדרך, וגם כל אחד יש לו טענה לחברו, לכן חולקין; אבל בנידון דידן, שאין לבעל המוסך טענה, נראה שאין לחייב את בעל המכונית לשלם עבור מה שעשה שלא לצורך. 1
-287-
ד. סיכום למעשה
א. אם המוסך – וכן כל בעל מלאכה אחר – היו מתקנים את המכונית בדרך נכונה, והמכונית היתה נגנבת – בזה יש לבעל המכונית לשלם בעד מה שתיקן, אם נגנבה בלסטים מזוין.
ב. אם נגנבה המכונית שלא באונס – פטור בעל המכונית לשלם בכלל.
ג. אם נגנבה המכונית באונס באמצע היום, שאז חייב בעל המוסך – יש לדון אם חייב בעל המוסך לשלם לבעל המכונית כפועל בטל בעד ביטולו ממלאכתו בהמשך היום, שהרי הבאנו את דברי התוס’ שזה שמשלם גם בעד מה שלא תיקן היינו רק במקום שיש לו הפסד שטבעה ספינתו; אבל אם לא היה לו הפסד, רק שבטל מלאכתו, פטור מלשלם בעד מה שלא תיקן.
ד. אם הגנבים-הלסטים גנבו עוד דברים אחרים, יש לעיין אם יש להגדיר זאת כהפסד, וכמו שטבעה ספינה עם היין; או שהגדרה זו נכונה רק כאשר ספינה טבעה עם היין, שנפסדו ביחד, אבל מה שגונבים דברים אחרים אולי אינם בכלל הפסד. ולפי”ז, מה שאמרו בב”מ נח,א שהשלוחים נשבעים שנגנבו מהם בלסטים מזוין או שאבדה ספינתו בים – יש הבדל בין אם טבעה ספינתו בים, שאז יקבלו את כל שכרם כאילו הביאום לירושלים, לבין אם נגנבו, שאז לא יקבלו שכרם אלא עבור הבאת המעות עד המקום שנגנבו.
ה. בנידון דידן, כיון שבעל המוסך עבד באופן הלא-נכון – אין הוא זכאי לשכר עבור עבודתו.
1 [חילוק זה אינו ברור, שהרי בעל המוסך עשה כמיטב יכולתו, ורק מחמת אונס לא נשאו מאמציו פרי. נהוג שהתשלום למוסך מחושב לפי שעות עבודה שהיצרן מעריך לכל סוג של תיקון, וכשם שהנושא מעות להקדש ושוכר הספינה (לעיל פרק ב) מקבלים את שכרם אף שנאנסו, הוא הדין בעל המוסך. נראה שעבור בעל המוסך תיקון הרכב הרי הוא כאומר “ספינה סתם”, ורק בעל המכונית הוא הרוצה “יין זה” דווקא. דומה שכל אומן ובעל מלאכה המתבקשים לתיקון מורכב הם מגששים את דרכם כדי לאתר את הבעייה על מנת שיוכלו לתקן את הטעון תיקון בשופי. אולי יש לדמות נידון דידן לסוגית “ירד להציל ולא הציל” (ב”ק קטז,א), והרי שם מבואר שהשכר משולם עבור המאמץ, אף אם לא הצליח (ראה עוד שו”ע חו”מ סי’ רכד וסמ”ע ס”ק י). – הערת עורך (א.ו.)]
תגובת המחבר: יש לחלק בין ירד להציל ולא הציל, שמקבל שכרו, לבין ספינה ויין שטבעו, שאינו מקבל את שכרו באופן מושלם, אלא עד המקום שהביא. ראשית, בדרך כלל בירד להציל לא שייך לשלם עבור חצי הדרך שעשה, כיון שבחצי מעשה אין כל הצלה, בעוד שבספינה יש לחצי הדרך משמעות. אכן אפשר שיש מקרים שבהם גם בירד להציל יש משמעות לחצי הצלה. אבל עוד יש לחלק, שבירד להציל לכתחילה נחית לעשות מעשה שיש ספק אם יצליח, כגון כשבא להציל חמור משטפון. לכן, גם התשלום נעשה בעד המאמץ, שאולי יציל. אבל כל שמתחיל במלאכה שבדרך כלל מסתיימת בהצלחה, כגון הולכת יין בספינה או הולכת מעות ע”י שליח, שם התשלום הוא בעד ההצלחה; ואם הצליח רק לעשות חצי מלאכה (חצי דרך), משלמים בעד חצי הצלחה.