תביעה בבית משפט אזרחי בארה”ב

הגאון הרב שאר ישוב הכהן שליט”א,
נשיא מוסדות “אריאל”, רבה הראשי של חיפה{ג.י.מ}

לכבוד ידיד נפשי
ידיד ה’ וידיד כל בית ישראל
הרה”ג מוה”ר יוסף פולק שליט”א
אב”ד דקהלת בוסטון יצ”ו
השלום והברכה !
השתדלתי להשיג את כת”ר טלפונית אך לצערי לא הצלחתי להשיגו. אח”כ נתברר לי שהיה זה סוף שבוע ארוך של חג העצמאות של ארה”ב הרביעי ביולי – אבל היום ניסיתי עוד הפעם ולא הצלחתי, ולכן אני שולח מכתב תשובה קצר זה.
במענה לשאלתכם:
לענ”ד נראה בברור שהאשה אורה רשאית להגיש תביעת פיצויים דרך בית המשפט האזרחי. בתי הדין דכאן, נוהגים לגבי ענינים של דיני עבודה לפסוק לפי מנהג המדינה ולהתיר לפנות לבית-דין לעבודה שהקימה המדינה. ההיתר הוא שהמעסיקים והמועסקים – ובייחוד חברה ציבורית המאוגדת על פי חוקי המדינה, כאילו התחייבו על פי חוזה, שלגבי יחסי העבודה יפעלו בהתאם לחוקי המדינה בהתחשבות עם ועד העובדים ו”ההסתדרות” דהיינו “האיגוד המקצועי” – הטרייד-יוניון בלע”ז.
היסוד ההלכתי לכך הוא, שכאשר בדין-תורה לא קיים המושג של פיצויים, פנסיה, איסור הפיטורים של אשה בהריון, וכדומה, יש לנהוג לפי חוקי המדינה, מטעם “דינא דמלכותא דינא” וכן מטעם “ההתחייבות החוזית”, שכאילו נעשתה ע”י עצם ההעסקה של העובד על ידי המעביד, לנהוג עמו, לפי הנוהג המקובל.
והנה בענין “דינא דמלכותא דינא” כבר הגדיר רבנו הרמ”א בהגהותיו לחו”מ סימן שס”ט שצריך “שיהיה דבר (ההסדר החוקי) שיש בו הנאה – למלך או לתקנת בני המדינה “ושיהיה שווה לכל”. ענייננו אינו דומה לעניין ירושה, שפסק שם שחייבים לדון ע”פ דיני ישראל ואין אפשרות להסכים לדון בדיני הגויים ולטעון שכביכול כך הסכימו ביניהם בזמן הנישואין. כי “דיני עבודה” הכרחיים לטובת המדינה והמלכות, הדואגת לכלכלת בני-המדינה, ובדין תורה יש אמנם העיקרון שהפועל אינו עבד, ולכן יכול לחזור בו ו”אפילו בחצי-היום” והרי עקרון זה בסיס הלכתי לזכויות העובד, למניעת ניצול ע”י תאבי בצע ופגיעה במצב הכלכלה של המדינה, שזה בודאי אינטרס של המלכות והמדינה החייבת לדאוג לכלכלה בריאה ומכובדת, לטובת המדינה, ואזרחיה. לכן נ”ל, שרשאית האשה לתבוע בבית דין לעבודה של המלכות, מכוח “דינא דמלכותא דינא”.
אמנם, כדי לצאת ידי דעות המחמירים, שהחמירו אפילו כשהעניין נוגע להיתר עגונה שכידוע בד”כ משום עיגונא הקילו בה, נראה לי שראוי לחוש לדעת האחיעזר ח”ג סימן י’, שיש לדון בדבר “דהא הוו ערכאות וכו’ והנה בגוף “היתר ערכאות” כבר הכריעו האחרונים להתיר ובספר בית-אפרים חלק אבן-העזר סימן ל”א, פקפק בזה וכו’ מ”מ כבר הקילו בזה וכו’ – עיי”ש במ”ש, “ולשיטת התוס’ והר”ן דהא דערכאות כשרים אינו אלא מדרבנן מ”מ מהני בעד אחד” עיי”ש. אמנם, ענין היתר עגונה הוא היתר איסור אשת איש לעולם, והוא איסור דאורייתא ובודאי חמור יותר מהענין הנדון ב”דיני עבודה”, שבזה לענ”ד אפשר לסמוך על המקילים.
והנה ראיתי בספר משנה הלכות חלק ד’ סימן רי”ג שפקפק בדבר וזה לשונו: ואכתי פש לן לברר מילתא חדא מה שישאל השואל, שהרי אנן קיי”ל כשמואל דדינא דמלכותא דינא, ובפרט לענין דיני ממונות וא”כ הכי נמי לענין הערכאות נימא הכי, אמנם זה אינו, דכבר כתבו הראשונים ז”ל דלא אמרו דינא דמלכותא דינא אלא במאי דאיכא הורמנא דמלכא ובדברים שהם מדיני המלכות כי כמו שיש לנו לישראל משפטי המלוכה כך בשאר העכו”ם, דינים ידועים יש למלכות ועליהם אמרו, כלומר אדינין אלו מה שנוגעים למלכות, דדיניהם דין, אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנים לעצמן כמו שימצאו בספרי הדיינים, שאם אי אתה אומר כן בטלת ח”ו דיני ישראל כ”כ הרשב”א בתשובה הביאו הב”י בחו”מ סי’ כ”ו בסופו, ועוד שהרי אין המלכות מקפדת שיהא השטר נידון בדיניהם דוקא עיין בתשב”ץ טור ג’ סי’ ו’ וכ”כ בשם הרמב”ן ז”ל וממילא לית בזה ח”ו זילותא למלכות ואנן נצטוינו להתפלל בשלמה של מלכות ובפרט מלכות של חסד, אבל המלכות בעצמה אינה מקפדת שדיני ישראל ושטרותיהם ודיניהם יגמרו דוקא בערכאותיהם וכן כל כיוצא בזה. עיין ש”ע חו”מ ס’ שס”ט בסופו ברמ”א בשם מהרי”ק שרש קפ”ח ובסמ”ע שם (ועיין חכ”ש שם) וברמ”א חו”מ סוף ס’ ע”ד ובש”ך ס”ק כ”ח ומהר”מ אלשיך סי’ ע”ט וקט”ו וקט”ז וקכ”ט ובתשו’ בן לב ח”ג סי’ ק”ו ובמבי”ט ח”ב ס’ קע”א ורשד”ם סי’ ע”ה וק”כ וש”ג פ’ ג”פ ומהרי”ט ס’ יוד וסי’ ע”ד וש”ך יו”ד ס’ קס”ו קס”ח והש”ך ז”ל ציין להני פוסקים ע”ש ובאחרונים ודו”ק. ועיין סה”ת שמ”ו חלק ח’ אות ב’ ושו”ת הריב”ש סי’ תצ”ה, ואנן צריכין לתפוש בתורתינו הקדושה תורת משה אמת”.
אמנם נראה לי שדוקא בדיני עבודה, וגם במה שנוגע לזכויות עבודה לאיש ולאשה, וכן להגנה על אשה בהריון דוקא המלכות מקפידה ומעוניינת שינהגו לפי חוקיה, ובודאי לטובת המדינה שידאגו לאמהות בהריון ובזמן גידול תינוקיהן, וזה בגדר “מלכות של חסד” – ובענין זה של פיטורי עובדים והגנה עליהם נראה שהמלכות מעוניינת ביציבות וסדר, ודואגת שינהגו לפי חוקיה, שזה אינטרס של המלך ושל בני-המדינה.
אמנם עוד שבתי וראיתי מ”ש הגר”מ פיינשטיין זצ”ל באגרות משה בענין איש אחד שזייף הכשר והכשיל את הרבים וזה בודאי לכאורה עוון פלילי שבודאי המלכות מקפדת שידינו ע”פ חוקיה, ובכל זאת פסק “שמתחילה ידונו אותו בועד-הרבנים ורק אם לא ציית אז יביאוהו לדון בערכאות, ומה שחשש לענין שבועת שוא וכו’ עיי”ש.
לכן הצעתי בטלפון, שיציעו ב”כ האשה לאנשי החברה הזאת, שלפי דבריה יש ביניהם יהודים שומרי מצוות, להציע לבוא לפניכם לדין תורה או לבוררות זבל”א, שהמכריע יהיה יו”ר ההרכב רב, שיסכימו שיהי’ זה כת”ר, ויקבלו עליהם לבצע פסק דינו, “בין לדין בין לפשר” (ואולי אפשר לקבל קנין על זה), ואם יסרבו להצעה זו, אז, לכל הדעות, רשאית האשה ללכת לערכאות לתבוע, על מנת לממש את זכויותיה, לפי חוק ונוהג המדינה.
זה מה שנראה לענ”ד ע”פ דין תורה, שבמקרה זה אפשר לדון בבית המשפט של המדינה שהוא “מדינא דמלכותא דינא”, לטובת המלך ובני-המדינה.
אקוה שיהיו דברי לתועלת הצדדים, ולמנוע גזל ועושק, והאמת והשלום אהבו.

כנפש המברך באהבה
ומתפלל לישועת ד’ על עמו ונחלתו.
הרב שאר-ישוב כהן
החופעיה”ק חיפה ת”ו
נ”ב.

אחרי ששלחתי תשובה זו שבתי ועיינתי בנושא וב”ה התחזקתי בדעתי. אמנם מפני חיבת העיון אוסיף ואומר שיש שיטות שגם מד”ת ממש יש חיוב של הענקה לעובד שפורש מעבודתו, מצד “הענקה” ובלשון ימינו פיצויי פרישה או פנסיה, וכאמור, יש לדון שגם חוק המדינה “בדיני-עבודה” מחייב ע”פ דין תורה, ונהגו כן בתי דינים בארץ זה שנים רבות!

בענין פיצויי פיטורים ידוע מ”ש בספר החינוך (מצוה חפ”ב) ש”אף בזה”ז ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל, ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר חננו ד'”. עיין במנחת חינוך שם, שכתב כי דברי החינוך הם רק באופנים שבזמן הבית התורה חייבה לתת הענקה. ע”פ יסוד זה העלה, שלשיטת הרמב”ם (ה’ עבדים פ”ג הי”ב) שדין הענקה הוא דוקא “במכרוהו בי”ד” (ולא “במוכר-עצמו”), לא יחול דין זה על עובד שעבד ופרש מרצונו – ושיטת “החינוך” היא ע”פ דעת התוספות (קידושין י”ד ב’ ד”ה ואידך). אמנם, בהמשך דברי המנחת חינוך נסתפק בהנחה זו – וראה מ”ש בענין זה ה”ציץ אליעזר” (הגאון מוה”ר אליעזר יהודה ולדנברג זצ”ל, בספרו חלק ז’ עיי”ש).

אמנם, כפי שהזכרנו, יש אחרונים שחייבו ע”פ דין תורה תשלום פיצויי פרישה מצד מנהג המדינה, והטעם הוא מצד שחוק הפיצויים של המדינה הפך למנהג המדינה וכל מי שמעסיק עובדים מסתמא על דעת המנהג הוא עושה וכאילו התנו ביניהם ו”קבלו עליהם”. ראה מ”ש בענין זה בשו”ת מנחת יצחק חלק ו’ – שהזכיר, שכך נהגו בתי הדינים שבא”י, לפסוק ושכך התקבל מנהג הסוחרים. ראה מ”ש בפסק-דין בית הדין הרבני – בהרכב הגאונים הרב הגרי”ש אלישיב יבלחט”א, הגר”ב ז’ולטי זצ”ל והגר”א גולדשמיט זצ”ל (פד”ר כרך ח’), שחייבו פיצויים חודש אחד לכל שנת עבודה על יסוד המנהג. וכן כתב בשו”ת ציץ-אליעזר הנ”ל, שזה מנהג כללי בארץ לחייב זאת מצד דין תורה, במקום שחוק המדינה מחייב את זאת, עיי”ש.

אשר על כן נראה, לכאורה, פשוט וברור, שאם המעסיקים מסרבים לקבל עליהם דין תורה ולקיים “בנין ירושלים” שעליו נאמר: “ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה” (ישעיהו א’ כ”ז), בודאי, שאפשר להתיר לשואלים לפנות לבית המשפט של המדינה כדי להציל עשוק מיד עושקו ולקיים מנהג המדינה שהופך להיות דין תורה, והרי זה כאמור כאילו התנו בניהם לנהוג ביחסי העבודה שביניהם ע”פ חוק המדינה. לא רק מצד “דינא דמלכותא” אלא מצד “דין תורה” עצמו. יה”ר ששארית ישראל לא יעשו עולה (צפניה ג’ י”ג) ובזכות זאת נזכה לבנין שלם במהרה בימינו אכי”ר.