תפילין דר”ת בזמן ר”ת

הרב שי בן חיון

שאלה

אדם שמנהגו להניח בכל יום תפילין דר”ת ושכח יום אחד להניחם ונזכר כחצי שעה לאחר השקיעה ושאלתו אם יוכל להניחם כעת על סמך שיטת ר”ת עצמו שג’ מילין ורבע לאחר השקיעה הוא יום גמור.
תשובה.

תשובה

אם נוהג להניחם מצד מדת חסידות, נראה שאין לו להניחם אחר צה”כ אך אם מניחם מחמת ספקא דדינא (כדעת הרא”ש ודעימיה שתובא לקמן) נראה שיוכל להניחם בצנעא ויבקש מחבירו שישמור עליו שלא ירדם.
ביאור:
נדון זה קשור לג’ סוגיות:
א. מח’ רש”י ור”ת בסדר הנחת פרשיות התפילין בבתים.
ב. מח’ ר”ת והגאונים בענין שקיעת החמה.
ג. הנחת תפילין בלילה – מח’ רמב”ם ורא”ש אם לילה זמן תפילין.
שתי הסוגיות הראשונות נדונות בארוכה בספרי הפוסקים ונביא מתוכם הנצרך לנידונינו שעיקרו נוגע לסוגיה של הנחת תפילין בלילה.
א. מח’ רש”י ור”ת בענין פרשיות התפילין
מנחות (לד ב) “ת”ר כיצד סדרן, קדש לי והיה כי יביאך מימין, שמע והיה אם שמוע משמאל
והתניא איפכא אמר אביי ל”ק כאן מימינו של קורא כאן מימינו של מניח”.
ובתד”ה הקורא:
שיטת רש”י – סדר הנחת הפרשיות בבתים כסדר כתיבתן בתורה מימין לשמאל הקורא: קדש לי, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע.
שיטת ר”ת- הויות להדדי: קדש לי, והיה כי יביאך, והיה אם שמוע, שמע.
במח’ זו נחלקו גדולי עולם, רבותינו הראשונים ומצאנו בראשונים ג’ שיטות :
יש הסוברים כרש”י (הרמב”ם ועוד), יש הסוברים כר”ת (רבינו חננאל ועוד), ויש שכתבו שזו מח’ שקולה ולכן יר”ש יצא ידי שניהם מעיקר הדין ולא יכול לברך כ”א כשמניח שניהם (רא”ש וטור).
באחרונים מצאנו ג’ שיטות עיקריות:
שיטת השו”ע (סימן לד): א. … ומנהג העולם כרש”י והרמב”ם. ב. ירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה שני זוגות תפילין ויניח שניהם ויכון בהנחתם באותם שהם אליבא דהלכתא אני יוצא יד”ח והשאר הם כרצועות בעלמא… ג. לא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות.
נראה פשוט בדבריו שתפס לעיקר את שיטת רש”י ורק ממדת חסידות לחשוש לשיטת ר”ת (ולכן לא ינהג כך אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות).
וזה לא כשיטת הרא”ש והסמ”ק ועוד שמעיקר הדין יש לחשוש ולהניח שניהם.
בשיטת השו”ע נראה שנקט גם הט”ז (סק”ב) ובמשנ”ב (סק”ה ולאורך הסימן) שהעיקר כרש”י והחשש לשיטת ר”ת – חומרא.
שיטת הגר”א (ביאור הגר”א לד): “וכן האריך בתשובת הרמב”ן סימן רל”ד להוכיח כרש”י… וכתב שם סוף דבר, דעתינו כרש”י והרמב”ם ז”ל ועליהם אנו סומכין ועושין מעשה וכן היו נוהגין הר”י ז”ל והרמב”ן ז”ל ועשו מעשה בעצמן וכן עיקר” .
שיטת המקובלים
מובא בספר בן איש חי (וירא כא): “והנה בתחלה היו חושבים מח’ זו כשאר המח’ שסברא אחת בטלה, אך בא רבינו האריז”ל והגיד בקבלה מפי אליהו ז”ל ששני הסברות אמת וצריכים למעבד תרויהו ומימות מרע”ה עד הגאונים היו מניחים ב’ זוגות ובזוהר חדש איתא על קצת בנ”א דמניחים ב’ זוגות מספק דלא ידעין ברזא דא דתרויהו אצטריכו”. עכת”ד .
לדעת הגר”א לכאו’ אין מקום לדיון, שכן אם אין הלכה כר”ת אין תועלת להניחם ואין גם הפסד (גם בענין השקיעה הקשה הגר”א על ר”ת ונקט כשיטת הגאונים).
בשיטת המקובלים לא נדון, שכן מצד אחד החמירו מאד בחיוב הנחת תפילין דר”ת ומאידך החמירו לא להניח התפילין עליו אחר השקיעה (עיין כה”ח ל סק”א. ובסק”ה כתב שהאריז”ל היה נזהר מאד שלא להיות מעוטף בטלית ותפילין אחר שקיעת החמה, ע”כ). ואולי יש לחלק שאם לא הניח כלל דינו שונה אך בכה”ח שם משמע שענין התפילין לא שייך כלל בלילה ואין אתנו יודע עד מה לומר סברות בעניינים שברומו של עולם.
נותר לנו לדון בשיטת השו”ע האם נתיר להניח תפי’ דר”ת (ולקיים בזה מדת חסידות) ולהכניס עצמנו בחשש הנחת תפילין בלילה ומה יהא הדין לפוסקים שמעיקר הדין יש להניח שתי זוגות.
ב. מח’ הגאונים ור”ת בענין השקיעה.
בפסחים (צד) מובא דמשקיעת החמה עד צה”כ שעור ד’ מילין. ובשבת (לד) מובא דמשקיעת החמה מתחיל ביה”ש ונמשך ג’ רבעי מיל ואחר כך הוי לילה.
לשיטת ר”ת יש שתי שקיעות. הגמ’ בפסחים עוסקת בשקיעה שנראית לעיננו, ולאחר ג’ מילין ורביע יש שקיעה נוספת עליה דברה הגמ’ בשבת ורק אז מתחיל זמן ביה”ש ועד אז הוי יום גמור.
שיטת הגאונים (הובאה בשו”ת מהר”ם אלשקר צו): בשקיעת החמה מתחיל זמן ביה”ש ונגמר אחר ג’ רבעי מיל ואז יש ג’ כוכבים בינוניים, ובגמ’ בפסחים – שיעור ד’ מילין – כדי שיצאו כל הכוכבים הנראים בלילה.
השו”ע באו”ח (רסא) פסק כר”ת בין לקולא ובין לחומרא .
הגר”א פסק כהגאונים.
במהלך הדורות היו מנהגים שונים ממקום למקום ודעות שונות בין הפוסקים והדברים מבוארים בספריהם אין כאן המקום לפרוס היריעה אך למעשה כיום ובפרט בא”י אין מי שנוקט כר”ת להקל, להקל , וההלכה והמנהג הרווח כדעת הגאונים ויש שחוששים לר”ת להחמיר .
וכן הדגיש המשנ”ב (רסא) שחלילה להקל (בכניסת שבת) כדעת ר”ת.
מכאן נבוא לדון בשאלתנו האם יש הצדקה להניח תפילין בהסתמך על שיטת ר”ת בזמן שלדעת הגאונים הוא לילה גמור.

ג. הנחת תפילין בלילה
במנחות (לו): “ת”ר תפילין מאמתי מברך עליהן, משעת הנחתן כיצד היה משכים לצאת לדרך ומתירא שמא יאבדו מניחן וכשמגיע זמנן ממשמש בהן ומברך עליהן ועד מתי מניחן עד שתשקע החמה. רבי יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים אומרים עד זמן שינה. ומודים חכמים לרבי יעקב שאם חלצן לצאת לבית הכסא או ליכנס לבית המרחץ. ושקעה חמה שוב אינו חוזר ומניחן… אמר ר’ אלעזר כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה. ור’ יוחנן אמר עובר בלאו.. ואמר ר’ אלעזר ואם לשמרן מותר. ואמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וחשך והניח תפילין ואמרי ליה לשמרן קא בעי להו מר ואמר לי אין וחזיתיה לדעתיה דלא לשמרן הוא בעי קסבר הלכה (רש”י- דלילה זמן תפילין הוא) ואין מורין כן”.
ונחלקו הראשונים בהבנת שיטות האמוראים ובפסק ההלכה:
שיטת הרמב”ם: (תפילין ד יא): “וכל המניח תפילין לכתחילה אחר שתשקע החמה עובר בלאו”.
שיטת הרא”ש: (הלכות קטנות, הל’ תפילין טז): “דמסקינן לילה זמן תפילין הוא אלא שאין מורין כן”.
כלומר, לדעת הרמב”ם לילה לאו זמן תפילין ומי שמניחם עובר בלאו. ולדעת הרא”ש, לילה זמן תפילין.
הטור פסק כאביו הרא”ש וכן השו”ע (ל), אלא שמדקדוק לשונם נראה שיש הבדל בין הטור לשו”ע :
בטור הלשון: “אע”ג דקיי”ל לילה זמן תפילין הוא אלא שאין מורין כן הינו שאם היו בראשו מבעוד יום וחשכה שא”צ לחולצן אבל לכתחילה אין להניחה קודם הזמן הזה”, ע”כ.
ובשו”ע (ב) הלשון: “אסור להניח תפילין בלילה שמא ישכחם וישן בהם”.
כלומר לדעת השו”ע יש כאן איסור דרבנן ולדעת הטור, לשון של לכתחילה אין מורין כן.
סיכום ומסקנות:
עפ”י המתבאר לעיל, בנדון דידן נוכל לצרף כמה סיבות להקל :
א. לשיטת ר”ת ודאי מחויב להניח שהרי עדין יום ועדין לא יצא יד”ח מצות תפילין ושפיר נוכל לסמוך להקל בדרבנן אשיטת ר”ת שעדין יום (וא”ת שלדעת הרמב”ם לא הוי דרבנן אלא דאוריתא, ליתא שהרי כאן מדובר בהנחת תפי’ דר”ת שלדעת הרמב”ם הם כרצועות בעלמא, יעויין בלשונו בתשובה הנ”ל, וממילא גם אם יניחם בלילה גמור לא עבר שום לאו אכן אם היה הנדון במי שלא הניח תפי’ דרש”י, לכאו’ צריכים לחשוש לשיטת הרמב”ם שכיון שלילה לאו זמן תפילין עובר בלאו ולא יוכל להניח ושוא”ת עדיף).
ב. ועל הצד שהלכה כגאונים שכבר לילה וא”כ הניח תפילין בלילה, לשיטת הטור אין בזה אפי’ איסור דרבנן, רק שאין מורין כן (ולכן יניחן בצנעא).
ג. ולדעת השו”ע שיש כאן איסור דרבנן (על הצד שזה לילה), מצינו בגמ’ ובשו”ע (סעיף ב’) שאם צריך לשומרן – הותר. ולמה יגרע זה החושש שמא לא יצא יד”ח תפילין ואע”ג שבשו”ע התיר רק כשנמצאו עליו שלא לחולצן שכחשיכה אך לא להניחו לכתחילה, לדעת העולת תמיד והגר”א מותר אפי’ לכתחילה (משנ”ב סק”ט).
ד. וצד נוסף שאפשר לכאו’ לצרף הוא שימנה שומר שישגיח שלא ירדם בעודן עליו שהרי טעם האיסור- שמא ישן בהם וא”ת לא פלוג רבנן, מצאנו בגמ’ שם (מנחות לו) ונפסק בשו”ע (ס”ג) היה רוצה לצאת לדרך בהשכמה מניחם ולדעת ר”פ בטור אף יברך עליהם והסבירו הפוס’ דליכא למיחש שמא ישן בהם (עין משנ”ב סקי”ב).
ונרחיב בענין:
איתא בפ”ק דשבת: “ולא יקרא לאור הנר. חד הוא דלא לקרי הא תרי ש”ד… ל”ק כאן בענין אחד כאן בשני ענינים”.
ובשו”ע (ערהא): “ואין קורין בספר לאור הנר… שמא יטה ואפי’ הוא גבוה עשר קומות שאינו יכול לגע אליו, שלא חלקו חכמים בדבר”. ובס”ג כתב: “אם יש אחר עמו אפי’ אינו קורא ואומר לו תן דעתך עלי שלא אטה מותר”.
הרי לפנינו שאע”פ שלא פלוג רבנן ואסרו אפי’ בנר גבוה. מ”מ אם אחר משמרו מותר, למרות שכאן החשש שמא יטה ויעבור איסור תורה, שומר מהני.
ומכאן למדו האחרונים לאיסורי דרבנן נוספים:
כתב המשנ”ב (תלא סק”ז): “יש אוסרין ללמוד אפ’ חצי שעה קודם זמן בדיקת חמץ אם לא שביקש לאחר שיזכירנו כשיבא הזמן”.
ובסי’ פ”ט כתב השו”ע (ס”ו) שכשהגיע זמן תפילה אפי’ ללמוד אסור, ובמשנ”ב (סקל”ד): “ואם אמר לחבירו שאינו לומד, שאם יטרד בגרסא יזכירנו שלא יעבור הזמן – מותר ללמוד” .
בסי’ רל”ה במשנ”ב (סקי”ז) פסק שיועיל שומר לענין שיוכל ללמוד כשהגיע זמן ק”ש של ערבית.
אלא שבסוגייתנו לא הביאו הפוס’ עצה זו ומנין לנו שתועיל גם בזה וכי כל גזירות דרבנן נתיר ע”י שומר?!
אלא שמצאתי במג”א (ערה סק”ה) שכתב: “הקשה מהרי”ל דא”כ יהיו שנים מותרים לרכוב ע”ג בהמה דאם בא לחתוך זמורה יזכירנו האחר ותירץ דדוקא בקריאה התירו אבל במילי דרשות לא”. ולפי”ז בעניננו שמניח התפי’ לצורך מצוה שפיר יש להתיר ע”י שומר. (וגם עפ”י התירוץ השני במג”א דהתם גזרינן שמא יחתוך זמורה קודם שישב על הסוס כדי להנהיגו לא שייך אצלנו).
ועדין צל”ע בזה אך בהצטרף הצדדים הנוספים נראה שיש להקל באופן שנתבאר.
כל זה כתבתי בדרך לימוד והצעת דברים.
וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות.