תשלום שהוצע עבור תקיעת שופר אחרי התקיעות

שאלה:

בעל תוקע התוקע בבית הכנסת זה מספר שנים ללא תמורה לאחרונה הציעו גבאי בית הכנסת מתנה כספית כדי לבטא את תודתם ושביעות רצונם מהתקיעות. האם מותר לבעל התוקע לקחת את המתנה, או שמא צריך לסרב?

תשובה:

בבעיה של נטילת כסף עבור התקיעות יש לפחות שלושה היבטים:
1. האם יש הבדל אם זה שכר או כבוד?
2. האם הצעת כסף אחר התקיעות נחשבת לשכר, ועל המקבל לא לקחת?
3. האם בית הכנסת צריך להציע גם בכבוד?
לכאורה מעיקר הדין במקרה דידן נראה שהצעת בית הכנסת, לאחר התקיעות, אינה נחשבת לשכר רק לכבוד בעלמא, ודומה לעליה לתורה שנותנים לבעלי התוקע בימים נוראים.

דין במקורות:

(א) שו”ע או”ח סימן ש”ו סעיף ה’: אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת; ויש מי שמתיר. הגה: ואם שכרו לשנה או לחודש, לכו”ע שרי.

ועיין במשנה ברורה שם ס”ק כ”ג: ס”ל דבמקום מצוה לא גזרו רבנן על שכר שבת בזה ומ”מ אינו רואה סימן ברכה ובכ”ז ה”ה לשכור תוקע. ומ”מ אסור לשכור החזן או התוקע בשבת ויו”ט גופא רק מע”ש.

וכן בשו”ע או”ח סימן תקפ”ה סעיף ה’: הנוטל שכר לתקוע שופר בר”ה, או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וי”ט, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה.
שו”ת ויקרא אברהם חלק או”ח סימן ח’: “וחדשים מקרוב באו תוקעים ביום ר”ה שהמנהג להקרות להתוקע לס”ת כמ”ש מור”ם סימן תקפ”ה ויסוד זה מהכולבו וכמ”ש שם בדרכי משה והם מכרו אותה העלייה על אבן המקח בהכרזה בבהכ”נ ועליה זו עשאוה כהחיובים ככהן ולוי ואבי הבן. וכן בשער אפרים כתבו החיובים הנזכר וכי היכי דהתם חיובא עליו לעלות ולא סגי למנות אחר ה”נ בזה ולא עוד אלא שיש חשש אחר ממ”ש כל הנוטל שכר לתקוע אינו רואה סימן ברכה וכמ”ש מרן שם ועיין בט”ז סימן קנ”ג דבדבר שהוא לכבוד בעלמא ואינו קנוי לו במעות אינו רשאי לתתו לאחר.

שו”ת הר צבי או”ח ח”א סימן ר”ד: הנה בשו”ע או”ח סימן ש”ו סעיף ה’ כתב המחבר אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת (משום שנוטל שכר שבת), ויש מי שמתיר משום שבמקום מצוה לא גזרו רבנן על שכר שבת ה”ה ברופא. ובב”י סימן תקפ”ה העלה שמצוה לרפאות (עיין יו”ד סימן של”ו) שתלוי בשתי דעות אלו ולדעת המתירים בחזן משום שבמקום מצוה לא גזרו רבנן על שכר שבת ה”ה ברופא: ובב”י סימן תקפ”ה העלה בארוכה להיתרא, וכתב שם הב”ח דהכא נהוג עלמא להקל. ובשו”ע שם כתב המחבר: שהנוטל שכר לתקוע וכו’ או כדי להתפלל בשבת ויו”ט אינו רואה סימן ברכה, וכתב שם המג”א אבל איסור ליכא כיון דצורך מצוה היא.

שו”ת ציץ אליעזר ח”ז סימן כ”ח: הכי כתב השו”ע לפסוק בסתמא לגמרי בסימן תקפ”ה סעי’ ה’ דהנוטל שכר לתקוע שופר בראש השנה או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וי”ט אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה.

(ב) אולם כד דייקינן פורתא רואים דהך לישנא דקסתים השו”ע או”ח בסימן תקפ”ה לפסוק בלשון של אינו רואה סימן ברכה ולא הזכיר מלישנא דאיסורא, מגלה לנו דאדרבה דבכאן הסתייג הב”י מהכלל המקובל אצלנו דבכ”מ שכותב סתם וי”א דדעתו לפסוק כהסתם, וגילה לנו דבכאן רוח אחרת אתו לפסוק כהיש מי שמתיר, ורק בהסתייגות מה בזה שאבל אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה.

את כוונת דעת השו”ע דכתב אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה אבל איסורא ליכא, מבארים הט”ז שם בסק”ז והמג”א ס”ק י”ב והאליהו רבה סקי”ז ומיישב שם קושיא הט”ז ממ”ש הב”י ביו”ד סימן ר”ע דשאני הכא דמצוה עושה. וכן בחידושי רע”א מציין למ”ש ליישב זה החק יעקב בסימן תס”ח סק”ג, והח”י שם כותב להכריח דבר זה דבע”כ מוכרחים לומר דכוונת השו”ע בכאן בסימן תקפ”ה דאבל איסורא ליכא עיי”ש. והכי מבאר גם הדרישה בטור סימן ש”ו בדעת הב”י ע”ש.

(ג) ומה שהכריח את השו”ע לסטות בכאן ממה שכייל לנו בכל מקום, מצינו בדברי עצמו בחיבורו הגדול על הטור. דהטור או”ח בסימן תקפ”ה כותב להרעיש על הנהוג בספרד לשכור בעל תוקע דלא ידע מאין מצאו היתר זה דהרי אסור ליטול שכר שבת אלא ע”י הבלעה, והב”י כותב ליישב זה ומביא לזה דברי המרדכי בס”פ אע”פ שמביא פלוגתא בזה בין הר”ב ובין הר”ש, דהר”ב פסק דמלישנא דכתובות (דף ס”ד) דאיתא מיחזי כשכר שבת יש לו מכאן חשש על החזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת. והר”ש אומר דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה להתפלל, והב”י כותב לתמוה על טעמו דהר”ש דאטו כדי לקיים המצוה נחלל שבת, וכותב ליישב דעתו עפ”י דיוקא בסוגית הגמ’ שם דנראה משם דודאי ליכא בכה”ג איסורא כלל אפי’ מדרבנן ומנעו השכר בכה”ג רק משום דמיחזי לאינשי כשכר שבת, והכי מוכיח גם מדברי הגמ’ בפסחים דף נ’ שאמרו רק דאין בהם סימן ברכה דמשמע דלית בהו איסורא, והיינו מכיון שאינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מע”ש שוכר אותו שאין איסור בדבר אלא שיש לחוש לכתחי’ היכא דאפשר ובמקום מצוה לא חששו כלל. ומסיים הב”י בלשון: וזהו דעת ה”ר שמואל שכתב דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה כלומר כיון דאין איסור בדבר כלל אלא חששא בעלמא כיון דלקיים המצוה הוא שרו ודלא כדברי הר”ב יחיאל כנ”ל עכ”ל. הרי דעת מרן הב”י ברור מללו שדעתו כדעת הר”ש דאין איסור בשכירת החזנים להתפלל בשבת ולא רק שממשכן את נפשו ליישב את דבריו, אלא גם מסכים לפסקו בסיימו בלשון ושלא כדברי הר”ב יחיאל ור”ל דאין הלכה כר”ב ולא כר’ יחיאל שהביא הטור אלא הלכה כר”ש דשרי. ויעוין בשד”ח כללי הפוסקים סימן י”ג אות ט’ שמביא בשם פוסקים שכתבו דהך כללא דנקטינן בש”ע דסתם ואח”כ מחלוקת הלכה כסתם אינו אלא כשלא הכריע בב”י אבל כשהכריע בב”י כסברת המחלוקת י”ל דמה שסתם בש”ע אינו אלא לומר דטוב לחוש לסברת הסתם עיי”ש.

על אחת כמה שניתן לומר כן בדיוננו (ושכו”ע יודו בזה) באשר גם בשלחנו הטהור גילה במקום אחר דעתו לפסוק בסתמא כדעת היש מי שמתיר, ובע”כ דזה שסתם בכאן הוא רק בכדי לומר לנו דטוב מיהת לחוש לסברת הסתם, אבל מעיקרא דדינא דעתו ג”כ לפסוק כסברת המתיר.

שו”ת יביע אומר ח”ה או”ח סימן כ”ה: ועפ”ז פסק מרן בש”ע (סימן תקפה ס”ה): הנוטל שכר לתקוע שופר בר”ה או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וי”ט אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה. עכ”ל. וכתב המג”א ס”ק יב, שר”ל אבל איסורא ליכא כיון דצורך מצוה הוא. עכ”ל. וכ”כ הב”ח (סימן ש”ו), שבב”י סימן תקפ”ה האריך: בטוב טעם בהיתר החזנים ליטול שכר שבת: והכי נהוג עלמא להקל.
שו”ת יחווה דעת ח”א סימן נ”ג: בש”ע א”ח (סימן ש”ו סעיף ה’) כתב מרן בזו הלשון: אסור להשכיר חזנים להתפלל בשבת ויש מי שמתיר. וידוע הכלל: סתם ויש, הלכה כסתם, וכמ”ש בשו”ת הרמ”ע מפאנו (סימן צ”ז) וכ”כ האחרונים. ואם כן נראה דעת מרן לאסור, אולם מרן עצמו באו”ח (סימן תקפ”ה סעיף ה’) כתב: הנוטל שכר לתקוע בראש השנה או להתפלל או לתרגם בשבת ויום טוב, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה. ומשמע שעכ”פ אין בזה איסור כלל, וכמו שדייק מרן בבית יוסף. ונראה שהעיקר כמשנה אחרונה להתיר, וכמו שכתב כיוצא בזה מרן החיד”א בשיורי ברכה (יו”ד סימן ק”י ס”ק ד’), ובפרט כאן שכבר נהגו להקל…וכן כתבו עוד אחרונים, נראה שמכיון שאין בזה איסור אלא מדרבנן בעלמא, דמחזי כשכר שבת, אין להחמיר בזה, בפרט שכבר פשט המנהג להקל… ומסיים פוק חזי מאי עמא דבר.