תולדות חייו של הנזיר
רבי דוד כהן זצ׳׳ל
רבי דוד כהן הנקרא בפי כל « הרב הנזיר », היה גדול בתורה בעבודה ובחכמה, מגדולי תלמידיו של מרן הראי”ה קוק, אשר נפשו דבקה בנפש הרב ובתורתו בהיותו בגלות שווייץ, וזכה לעלות אחריו לארץ ישראל, להיות דולה ומשקה מתורת רבו ולערוך את ספרו הגדול ‘אורות הקודש’.
איש מיוחד, פלאי, היה הרב דוד כהן. בעל כשרונות גדולים עם רצון של ברזל. רוחו לא ידעה פשרות, הוא שאף לאמת המוחלטת, להבנה הגבוהה העמוקה והנסתרת ביותר, והיה מוכן למען כך למסור את כל ישותו. היה מופלג בחכמת הקבלה וגם בפילוסופיה הכללית. כולו כיסופים להשגות רוחניות, ועם זאת למדן, חקרן ודקדקן, שאף עסק בהשוואת גרסאות ותרגומים באופן המדוקדק ביותר. שאיפתו העזה לזכות לדרגה רוחנית גבוהה, שתאפשר לו הארה רוחנית ותחושת נבואה, הביאתו לטייל במקומות שוממים ומרוחקים. דמותו היתה פלאית. שערות נזירותו הארוכות – זהובות, קומתו גבוהה, וכולו אומר אצילות ורוחניות.
מקור אתר ישיבת מרכז הרב
הרב דוד כהן נולד בשנת ה’תרמ׳׳ז (1887) בעיירה מישיגאלה בואכה וילנא, לאביו הרב יוסף יוזפא הכהן, שהיה רב העיירה, בנו של הרב זכריה מנדל כ”ץ, רבה המפורסם של העיירה ראדין, מקום מושבו של החפץ חיים. בהיותו בן שבע למד אצל בן-דוד אמו הרב שלמה מקלר גמרא בחדר. כבר אז ניכר היה כישרונו המיוחד. בן תשע הובא לראדין לבית סבו שם למד בשקידה, בכל יום עד תשע בערב, יחד עם חבורת תלמידים הגדולה ממנו בשנים. רבו היה הרב הדרשן משה בנימין שניידר. בהיותו בן עשר נפטר סבו, אירוע שהשפיע עליו מאד. באותה שנה נסע לבית אביו, שהיה כעת באוקראינה, בעיר קאנאטאפ, ללמוד שם בישיבה, שנפתחה על ידי בן-דודו של אביו. בהיותו בן שתים עשרה, למד אצל דודו הרב ישעיה כ׳׳ץ, שהיה רב בעירה בקשט ובמושבה היהודית הסמוכה באריסאווקא, סמוך לוולוז’ין. שם הייתה חגיגת בר המצוה שלו, ומאותה עת למד ושקד יומם ולילה.
שנה לאחר מכן הובא ללמוד בישיבת וולוז’ין – « אם הישיבות הליטאיות ». לאחר תקופה קצרה עבר עם דודו לעיר ריוול, בה נתקבל דודו לרב. שם למד כשנה אחת ובשנת ה’תרס׳׳ג (1903) והוא בן שש עשרה שנים שב לראדין. שם המשיך להתגדל בתורה ולשמוע שיעורים מפי רבי ישראל מאיר הכהן ה “חפץ חיים” .
תקופת לימודיו בישיבות השונות מתאפיינת במסירות גדולה ללימוד תורה ותשומת לב מיוחדת לחינוך מוסרי שהתבטא ברישום יומי קבוע ו “חשבון נפש” שבאו לביטוי בדמות טבלת התנהגות יומית. בזכרונותיו האישיים מתאר הרב דוד כהן את מסירותו לתורה: « לילות החורף הארוכים היו מוקדשים ללימודי, בלי הרף, ובין אצבעותי נר דולק כסגולה למנוע שינה. וביום רגלי היחפות על כדורי שלג למנוע תרדמה ». תקופת לימודים זו נמשכה עד שנות העשרים המאוחרות של חייו.
הפגישה בין מרן הרב לרב הנזיר
הרחבת האופקים וההתמודדות עם ספרות ההשכלה הכללית פתחה נתיבים חדשים בפני אישיותו של הרב הנזיר אולם לא סיפקה את צימאון לבו ששאף להעמיק בתורת הסוד ומימד הנסתר בעולמה של חכמת היהדות. אף על פי כן עצם ההתמודדות עם ספרי עיון במחשבת הפילוסופיה הדתית, שאינם נמנים עם הכתבים השגרתיים במדף ספריו של בן ישיבה טיפוסי, ודאי סללו את הדרך הרוחנית לקראת פגישה רבת חשיבות בס׳׳ט גאלן בשווייץ בין הראי »ה קוק לבין הרב דוד כהן בערב ראש חודש אלול ה’תרע”ה (1915).
בזכרונותיו האישיים תאר הרב הנזיר את מהלכיה הדרמאטיים של פגישה זו: « לפני כז שנה, ואני בשווייץ בבזל, עסוק בלימודי בדעות הפילוסופיות לתקופותיהן, מלא צמאון ושקיקה לאמת, ביחוד אמת הישראלית, הגיעה אלי שמועה מהרב, שנמצא אז בארץ זו מזרחה. פניתי במכתב ובקבלי תשובה החלטתי לנסוע אליו… נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה… אחרי התפילה מהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פללתי מצאתי, מצאתי לי רב ».
מעשית, השפיעה הפגישה על עולמו הרוחני ומיקומו הגיאוגראפי כאחד. « נפתחה תקופה חדשה בחיי, נהפכתי והייתי לאיש אחר » כתב לימים הרב דוד כהן בזכרונותיו.
תוכנית לימוד לישיבה העתידית
פגישת שני הרבנים הולידה, בין השאר, תוכנית לימוד לישיבה העתידית. הרב הנזיר, המעיד על עצמו כי אחת ממגמות בואו לארץ ישראל אל מרן הרב קוק היתה הקמת ישיבה מרכזית בעלת תוכנית לימוד מקיפה שתכליתה תחיית רוח הנבואה בישראל, התמנה ע׳׳י מרן הרב לערוך את התוכנית האמורה. לאחר הצגת התוכנית בפני מרן הרב הגיב הרב: « אילו הייתי אני מחבר תוכנית, היתה ג »כ כמותה ». תוכנית זו מלמדת על היקף לא שגרתי של נושאים ותכנים לימודיים שלא היו מצויים בישיבות אחרות בתקופה זו. עיקר ייחודה במתן מקום ללימודי תנ׳׳ך, תלמוד בהיקף רחב ביותר ומגוון תחומים במחשבת ישראל.
דוגמא לכיסופיו המופלאים ניתן למצוא בין השאר בזיכרונותיו אודות תקיעות השופר לצד מרן הרב: « היום הקדוש עבר עלי באופן נורא. אתמול הבכיות לאין קץ, והיום ההשגות העליונות. בייחוד כשרבנו מרן הקדוש שליט׳׳א גזר עלי להקריא לפניו סדר התקיעות, והוא תקע בשופר גדול, ואני הקראתי מילה במילה לפניו. הכוונות היו נוראות, מעין שופר של משיח, והוא העמיק חקר, וגם אני כיוונתי, ואימה גדולה נפלה עלי. ויש בזה סודות שאיני רוצה להעלותם על הגיליון ».
בין מרן הרב קוק לתלמידו
הרב הנזיר ביטל כל ישותו, זמנו, כוחו ואונו באהבתו למרן הרב קוק זצ׳׳ל. הקשר היחודי בין מרן הרב קוק לתלמידו חרג ממסגרת קשר חד צדדי והפך להיות מערכת הפרייה הדדית של חשיבה וגיבוש רעיוני משותף. הרב הנזיר מצידו ראה במרן הרב מעיין שופע של הגות ומחשבה ואלו מרן הרב הבחין בידידו תלמיד מסור שיוכל להוציא אל הפועל את הגיגיו ומחשבותיו. קשר זה הניב שני תוצרים מרכזיים: עריכת ספר « אורות הקודש », פרי עטו של מרן הרב קוק, וגיבוש תוכנית לימוד מקיפה לישיבה.
דברי הרב הנזיר על מרן הרב
« הנני יושב בלב ישראל, בלב ירושלים עיר הקודש, ובבית גדול הדור. הנקודה המרכזית שבכל חכמת ישראל. הוא המקיף הכל וכולל הכל, ולבו מלא רגש עדין, עמוק וחד. ונפשו מלאה טוב ורצון וחסד. ושכלו מלא חריפות והברקה וידיעותיו רבות. הוא גאון, חוקר, צדיק, תמים, חסיד, ענוותן וגאה כהלל. ויותר ממה שהעגל-התלמיד רוצה – הרב רוצה… » (נזיר אחיו ע’ רפג).
עוד כתב: « הננו בימות המשיח, תקופת הגאולה התחילה… ואין מכיר, ואין יודע. כולם כמו מסכה על עיניהם, מאחרי המסך, מבלי דעת ומבלי הבין את אשר לפניהם. רק מרן, רוח אפינו שליט׳׳א, הוא נשמת התחייה, הוא היודע, הוא החוזה. כשעליתי אליו במוצאי שבת קודש לברכו במזל טוב, לבשורת האישור הממוני (לרבנות הראשית), מעטים היו הדברים שנתחלפו בינינו, אבל אלו היו גילויים, כברק של ביעף מועף. והבית האיר מגילוי נבואי, כבשעת גאולה » (שם ע’ רפח).
« …יד ה’ עליו ורוחו בקרבו. והוא זקוק לעבד, והנני העבד בכל לב… » (שם ע’ רצב).
היוזמה לערוך את ‘אורות הקודש’
כמי שהכיר היטב את השיטתיות והסדר שבמשנות הפילוסופיות הגדולות, ביקש הנזיר למצוא שיטה בדברי מרן הרב. וכה כתב במבוא לאורות הקודש (ע’ 18): « ויהי היום (בשנת תרפ׳׳ב), ואעל אליו בשאלה: רבנו, קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב, תוכן לימודי מסוים, מה, שיטה. והתשובה: כן, ודאי.
« מאז גמלה החלטתי, לברר תורת הרב, כשיטה אלוקית שלמה, יסודותיה, ויסודי היסודות, ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם, במאמרות. הרב מסר לידי כתבי קדשו, ועודד אותי בדבריו, כי הוא סומך עלי בסידורי. הרביתי להגות בדברי קדשו ולהעמיק בהם, ונמצאו יסודי השיטה האלוקית, במערכת חכמת הקודש… ».
יגיעה עצומה השקיע הרב הנזיר בעריכת הכתבים. הוא הגדיר את דברי הרב כדברים שנאמרו ברוח הקודש, וגם את מלאכת העריכה החשיב מאוד, עד שכתב « ואילולא דמיסתפינא (אילולא הייתי חושש) הייתי אומר: עריכתם ככתיבתם ברוח עליון » (נזיר אחיו ע’ רצט). על כל מאמר ישב הנזיר שבעה נקיים, והתלבט בשאלות של עריכה וקביעת כותרות לפרקים. וכשהיה פונה אל הרב, הרב היה נמנע מלענות. רק במקומות מועטים הצליח הנזיר לקבל ממנו הוראה (שם ע’ שב).
עוד כתב הנזיר: « כמה פעמים הצטערתי, על שיצא קצת שלא בסדר, בתוכן ובצורה. והרב היה מרגיע אותי, גם מה שיצא קצת בסדר הוא טוב ויפה ».
לפני הסתלקותו של מרן הרב, עוד הספיק הנזיר להראות לרב את הכרך הראשון של אורות הקודש. בעשרות השנים שלאחר מכן הוציא עוד שני כרכים. ואחר הסתלקותו של הנזיר הוציאו ממשיכיו את החלק הרביעי. בזה נשלם חזונו של הנזיר לערוך את דברי מרן הרב כשיטה אלוקית שלמה.
