חיוב בנזיקין שנגרמו ע”י פועל בניין

הרה”ג ישראל שחור שליט”א, דיין בבית הדין לממונות “אריאל”

שאלה:

בעה”ב הזמין קבלן לצורך עבודות שיפוץ בביתו. אחד מהפועלים של הקבלן הזיק לדייר אחר בבניין, בכך שנשבר גג האזבסט במרפסת של השכן.
מה הדין במקרה זה, מי חייב לשלם את הנזק? האם בעה”ב מזמין העבודה או הקבלן שאחראי על פועליו? ושמא הפועל עצמו שחייב להיות אחראי על פעולותיו?

תשובה:

בבואנו לדון בשאלה זו עלינו לברר מספר דברים עיקריים:
א. מיהו הנתבע כאן ? האם בעה”ב ? הקבלן? הפועל ? (מיהו בעל דינו של התובע?)
ב. מהו סוג הנזק “גרמא”/”אדם המזיק” וכדו’ או אף יש כאן “אונס” ומכוח אלו על מי התשלום בנזק עם בכלל.

כדי לעמוד ולברר את חלק א’ של השאלה. עלינו לעיין כמקור ראשון בדברי המשנה בבא קמא (צח ב) וכך נאמר שם: “והבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל, ושיבר את האבנים או שהזיקן – חייב לשלם; היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר – פטור, ואם מחמת המכה – חייב.”
בפשטות דברי המשנה, משמע שהנידון כאן הוא על הנזק שבנאי עשה לאבנים של בעה”ב עצמו. והדין מתחלק כך: כאשר עשה הנזק באבנים עצמם תוך כדי עבודתו בהן חייב, שהיה לו להיזהר שלא להזיקן, וכאשר הנזק קרה ממקום אחר פטור משום שהוי אונס. ומוסיפה המשנה שאם מחמת המכה שהכה בכותל או באבנים נפלו האבנים מצד אחר חייב בנזקן. משום שהיה לו להעלות בדעתו כן והוי כזורק חץ והזיק שחייב.

אין המשנה מדברת, לכאורה, על נזקים שנעשו ונגרמו מהבנאי, על מישהו אחר.
אבל מצאתי בשטמ”ק שם, שמביא בשם הר’ יהונתן המפרש את הנזקים במשנה גם ביחס לאדם אחר וז”ל:
“אם שיבר האבנים חייב לשלם שהיה לו להיזהר שלא ישברו. א”נ הזיק אחרים בסתירת הכותל, דאיבעי ליה לעיוני דאדם מועד לעולם …” עכ”ל.

וכן ישנה משמעות גם מלשון הרמב”ם המביא את דברי המשנה להלכה אבל בשינוי לשון קצת.

רמב”ם (חובל ומזיק ו יא): “וכן הבנאי שקבל עליו את הכותל לסתרו ושבר את האבנים או הזיק חייב, היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור, ואם מחמת המכה חייב, שזה כזורק חץ והזיק בו הוא”.
הרי שכתב “או הזיק” ולא כלשון המשנה “שהזיקן” – אפשר שחייב גם על נזק לאחרים.

ועיין גם בדברי השו”ע (חו”מ שפד ג) שהביא שינוי לשון זה ודו”ק.
(אלא שלפי”ז מלשון הרמ”א בחו”מ שו א, המביא לשון המשנה “שהזיקן” אין ראיה שמדובר גם בנזקי אחרים, ובחיוב של תשלומים. ודו”ק).

יש להעיר כבר כאן ולומר: אם הנזק הנגרם לאדם אחר הוא מדין “אדם המזיק” הרי שאין כל נפק”מ להלכה ולמעשה בין חיוב המזיק כלפי בעה”ב עצמו או כלפי אחרים. (הרי מדובר במשנה שהוא שיבר את האבנים או בידיים או בכוחו).

בשטמ”ק הנ”ל כפי שהוא מביא את המשך דברי הר’ יהונתן אנו מוצאים שיש הבדל גדול לדינא.

ואלו המשך דברי הר’ יהונתן: “אבל בעל הבית – פטור. שהרי כל המלאכה על האומן, ובעל הבית מסולק הוא משם. ומשום הכי נקט דווקא קבל(ן), אבל אם היה שכיר יום שלא נסתלק בעל הבית משם, – השמירה מוטלת על שניהם, ושניהם משלמים”. עכ”ל.
עיין גם בדברי המאירי שאף הוא עושה הבחנה בין קבלן לבין שכיר יום.

הרי לנו שישנה הבחנה בין כאשר הבנאי הוא ‘קבלן’ החיוב כולו עליו. לבין כאשר הבנאי הוא ‘שכיר יום’ והחיוב בתשלום הנזקים הוא גם על הבעל הבית.

הטעם שכאשר הבנאי הוא ‘שכיר יום’ החיוב גם על בעל הבית. מפני ש”השמירה מוטלת על שניהם”, ואע”פ שהנזק נגרם רק בגלל הפועל – ‘שכיר יום’ (הבנאי). ולכאורה מה שייכות יש לחייב כאן את הבעל הבית על מעשה היזק של פועליו?! וצריך לומר – שסוף כל סוף האבנים שעושים בהן את המלאכה הם של בעה”ב וחייב בהן מדין “ממונו” שחייב אדם על שמירת ממונו שלא ילך ויזיק. (ודומה לאבנו סכינו ומשאו שהניחם והזיקו).

אולם, כל זה כאשר הבנאי הוא פועל ושכיר יום של בעה”ב. אבל ב’קבלן’ – האמור לבצע את כל העבודה עד לגמרה
האחריות מוטלת היא רק עליו, דהיינו שכל השמירה – עליו, והוא זה שנכנס תחת הבעלים וחייב הוא בתשלומים.

ובאמת אנו יודעים את דברי הברייתא בגמרא (ב”ק מה א): “תנו רבנן: ארבעה נכנסו תחת הבעלים, ואלו הן: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר”; ומאידך, דינם של כל האומנים, כמבואר במשנה ובגמרא בבא מציעא, וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו”מ שו א): “כל האומנים שומרי שכר הם”.
הרי ברור לכל, שדין הקבלן המקבל שכר ודאי שנכנס תחת הבעלים – גם לשמירת הממון מנזקים אחרים – שלא יוזק, ושלא יזיק, והדברים פשוטים וברורים.

ועיין בדברי הש”ך (חו”מ שו סק”א), שדעתו להלכה שאין כל חילוק בין קבלן לפועל ושניהם חייבים בכל תשלומי הנזק. ואף הסכימו עם דבריו הקצות החושן (שם סימן א) וכן הנתיבות המשפט שם עיי”ש. (ועיין שם בסמ”ע שחולק).

אומנם, הש”ך (שם סק”א) מביא את דברי הב”ח הסובר שדינו של ‘שכיר יום’ כשומר שכר הוא רק כאשר עושה את המלאכה בביתו הוא. וטוען הש”ך: “ולפע”ד אפי’ עושה המלאכה אצל הבעל הבית הוי ש”ש מטעם שזהו שכרו שמשתכר במה שנותן לו מלאכה ליטול שכרו”.

לפי האמור לעיל, הרי שודאי במקרה שלנו אין בעה”ב כל צד בתביעת הניזק, ופטור הוא מכל וכל .

הדיון הוא עתה, לברר האם הקבלן הוא הנתבע או הפועל?

מצינו בשולחן ערוך (חו”מ שפד ד) את הדברים הבאים:
“החצב (פי’ שחוצב אבנים מההר) שחצב אבן ונתנו לסתת (פי’ הפוסל אבני גזית ומרבעה ומחליקה רש”י), והזיק בו, הסתת חייב. מסרה הסתת לחמר, החמר חייב. מסרה החמר לכתף, הכתף חייב. מסרה הכתף לבנאי, הבנאי חייב. מסרה הבנאי למסדר המסדרו על שורת הבנין, המסדר חייב. ואם אחר שסדרו על שורת הבנין נפל והזיק, אם הם קבלנים וכולם שותפים במלאכה, כולם חייבים. ואם הם שכירי יום, האחרון חייב וכולם פטורים.”

ומקור להלכה זו, הם דברי הגמרא (בבא מציעא קיח ב):
“תנו רבנן: החצב שמסר לסתת – הסתת חייב, הסתת שמסר לחמר – החמר חייב, החמר שמסר לכתף – הכתף חייב, הכתף שמסר לבנאי – הבנאי חייב, הבנאי שמסר לאדריכל – אדריכל חייב.
ואם הניח אבן על הדימוס והזיקה – כולן חייבין לשלם.
והתניא: אחרון חייב וכולן פטורים! – לא קשיא: כאן – בשכירות, כאן – בקבלנות”.

ופירש רש”י שם: “חצב – החוצב אבן מן ההר לעקרה מחיבורה. סתת – הוא המרבעה ומחליקה.
חמר – נושאה מן ההר, שסיתתה הסתת שם, ומוסרה לכתף, המושיטה לבנאי העומד על מעמד החומה העשוי להילוך האומנין. אדריכל – הוא אבי האומנין, שהוא מדקדק בהנחת האבן לצדדה על מושבה בשוה שלא תמיש ולא תטה, ולא תהא בולטת חוץ לדימוס. חייב – זה שהיא בידו חייב בנזקה, אם תפול מידו ותזיק את אחרים או תשבר היא – הוא חייב לשלם, ואף על גב דמוקמינן להא לקמן בקבלנות, וכולן שותפין במלאכה – אין חייב אלא מי שהיתה מסורה לו, דכיון דכחו הוא – הנזק מוטל עליו כל היכא דמיתרמי, דתנן: אדם מועד לעולם שוגג ומזיד אונס ורצון, דנפקא לן בבבא קמא (כו ב) פצע תחת פצע – לחייב על השוגג כמזיד, ואונס כרצון.
כולן – אלו שהיו שותפין במלאכה אחת, ומשהניחו אבן על הדימוס, היא שורת הבנין, נפלה והזיקה, הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא, שלאחר שהניחה נפלה וליכא לחיוביה משום גירי דיליה – כולן חייבין יחד, שכולן שותפין בדבר ועליהן המלאכה לעשות, וקיבלו אחריות הנזק יחד.
והתניא האחרון חייב – אדריכל שהניחה. בשכירות – האחרון חייב.
בקבלנות – כולן חייבין היכא דלא נפלה מיד אחד מהן, ועל כולן לשמור שתהא מיושבת יפה.”
עכ”ל פרש”י בסוגיה שם.

הנה העולה מדברי רש”י, כי בדין ברישא של הברייתא האחרון חייב. ואע”פ שכולם הוו קבלנים ושותפים הם בעשיית המלאכה, מכל מקום האחרון הזיק בידיים או בכוחו ממש ולכן הוא חייב והשאר פטורים.
ומאידך, כאשר האחרון לא הזיק בכוחו, אלא הנזק קרה לאחר הנחת האבן, והוי רק “גרמא” – כולם חייבים.
והטעם לכך הוא, מפני שהם שותפים על גמר המלאכה. והם שותפים לשמור ולשלם את כל הנזקים הנגרמים מכוח עבודתם. ואף על פי שהנזק נעשה ונגרם על ידי “גרמא” בלבד, מכל מקום הם “אומנים” ואומנים נידונים כשומרי שכר החייבים גם בגרמא.
(שכן שומר שכר חייב על גניבה ואבידה והוי כמו גרמא, כי בדרך כלל באדם שאינו שומר פטור מנזקים שנגרמו בפשיעה. אבל שומרים חייבים וכן מצינו בדברי החתם סופר בחו”מ סימן ק”מ שם דן בארוכה ומביא ראיות לכך ששומר חייב בגרמא. והובאו דבריו בפת”ש חו”מ נה סק”א).
אלא שאם הם רק פועלים ואינם קבלנים חוזר הדין שרק האחרון חייב . כי הנזק נגרם ברשותו ובגללו.

(יש להעיר ולהאיר: כי מדברי המשנה כאן ברישא: “החצב שמסר לסתת – הסתת חייב, וכו’ – כולם חייבים”. לא מוזכר כלל חיובו של בעל הבית – מזמין העבודה ואינו נכלל ב”כולם חייבים” של המשנה. מוכרח ומבואר שכשמדובר ב’קבלנים’ – הרי שהקבלנים אחראים על כל המעשה הן לעניין נזקין והן לעניין תשלומים. ומאידך – בעל הבית – פטור מכל וכל).

העולה מכל הנ”ל בנידון דידן :
הקבלן שקיבל על עצמו את ביצוע העבודה – ודאי שנכנס הוא תחת הבעלים כדין שומר שכר, וחייב אף על הנזקים בגרמא שיעשו פועליו מדין כל שכן, ומסברה פשוטה, וכפי שראינו בברייתא בבא מציעא שהקבלנים כולם חייבים, וכדין שותפים וכמבואר ברש”י שם. וכל שכן שחייב בנזקי פועליו.
גם אם נאמר שהפועל של הקבלן נידון כמזיק בכוחו, ויש לו אחריות מנמלית על מעשיו, וכיוצ”ב, עדיין קשה לומר, שבקבלן בניין, המעסיק פועלים לפי שעות עבודה ופעמים רבות לפי ימים בלבד וללא כל התחייבות מצדו, ל’יום המחר’, שיהיה להם דין של “נכנס תחתיו” (תחת הקבלן) ולתת להם דין שומר שכר.
לכן, פשוט וברור הוא שהנתבע הוא הקבלן וחייב הוא כדין השומרים על הנזקים שנעשו על ידי פועליו גם לאחרים, כמבואר בלשון הר’ יהונתן ובלשון הרמב”ם והשו”ע.

אבל נראה, שישנם מקרים שהמנהג לחייב בהם חברה וכדומה, בנזקים שקשורים לביצוע העבודה שנעשתה על ידה. וכך הוא החוק האזרחי במקרה זה.
ושמעתי בשם הגאון הרב בלוי שליט”א, שאם החברה רשומה כחוק יש מקום לחייבה בנזקים.
וזאת משום שמסתמא החברה חייבה את עצמה לנהוג לפי החוק כדי לקבל את רישיונה על פי החוק.

ובקבלנים הרשומים כחוק, וברשותם רישיון כדין ובר תוקף, ודאי שהדבר כך, וחייבים הם על כל הנזקים, שנעשו במסגרת עבודתם, וזה כבר מדין ‘דינא דמלכותא דינא’ ואכמ”ל.
ועכ”פ לחייב לכל הפחות פשרה ודאי וודאי שאפשר.

להלן מספר חוקים אזרחיים בנידון זה:
1. חובתו של מעביד קבועה בסעיף 13 לפקודת הנזיקין. עפ”י סעיף זה חב המעביד על מעשה שעשה עובד שלו אעפ”י שהעובד ביצע את המלאכה באופן בלתי נאות. וזה לשון החוק שם (סעיף ב): “רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה, אעפ”י שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם, לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו, ולא לעניין המעביד”.

2. אין מניעה חוקית מלתבוע שניים כ”מעוולים יחד” (ראה סעיף 11 לפקודה), ואז נתבעים הם ביחד ולחוד. קרי, חובת הפיצוי מוטלת על כתפי כל אחד מהם במילואה (כלפי הצד הניזוק), ולאחר מכן יוכל לחזור לחברו המעוול יחד עמו, ולתבוע ממנו שיפוי.
ולעניינינו, אין מניעה שהשכן הניזק יוכל לתבוע הן את הפועל עצמו, והן את הקבלן המבצע.

3. יחד עם האמור בסעיף ג’, במידה ומתברר שהעובד התרשל בביצוע עבודתו, רשאי המעביד לדרוש את תשלום הנזק הנגרם לצד ג’ מן העובד, וזאת על פי סעיף 30 לפקודה – עוולת הרשלנות.

וכל זה כתבתי להלכה ולדין תורה, וכפי עניות דעתי הקטנה.
.