יורד לאומנות חברו

לכבוד:
רבני מוסדות אריאל – ירושלים
שלום וברכה

בימים בהם מרבים אנו בשמחה, אשמח עמכם בדברי תורה זו הלכה “פקודי ה’ ישרים משמחי לב”.

א. ביושבי על מדין פה עירנו אנטוורפן – בלגיה עלה ובא לפתחנו דין תורה, הנה בשכונה שאנו גרים בה ישנה חנות גדולה המספקת מוצרי מזון ושאר צרכי הבית המתכלים {סופרמקט}, חנות זו מנוהלת על ידי אחד מתושבי השכונה בן ברית, ומכיוון שרוב יהודי העיר דרים בשכונתנו ישנו יהודי אחר הדר בשכונה סמוכה המעוניין לפתוח גם כן חנות כדוגמת הקיימת בשכונתנו בסמיכות לה, האם מדין תורה מותר לו הדבר אם לא?
ב. כיוצא בזה שמעתי כי באחת מערי הבירה באירופה בה ריכוז גדול של בני ברית, ישנה חנות למכירת ספרי קודש ותשמישי קדושה של אחד מתושבי השכונה, האם מותר ליהודי מארץ ישראל לבוא לעיר זו ולפתוח עוד חנות לספרי קודש ותשמישי קדושה בטענה שכיוון שבאותה עיר יש ריכוז גדול של יהודיים וכן היא עיר גדולה באירופה רבתי שהרבה מעמך ישראל מבקרים בה, א”כ בפתיחתו את החנות הנוספת אינו גורע מפרנסת חברו?

המצפה לתשובתכם בימים של קבלת התורה מאהבה, נקבל נימוקיכם בבחינת “קיימו וקבלו היהודים”

בברכת התורה
המצפה לישועה
אבישלום קלזאן

לכבוד:
הרה”ג אבישלום קלזאן שליט”א
ק”ק הספרדים אנטוורפן – בלגיה
שלום וברכה

אחר דרישת שלומו ויקרתו, שמחים אנו להשיב לכבודו בדבר שאלתו גבי יורד לאומנות חברו כפי שהגיע לבית דינכם החשוב, וכן מה שכתב כבודו גבי חנות ספרי הקודש ותשמישי הקדושה שהינה באירופה ובא אדם מארץ ישראל ומעוניין לפתוח בדומה לה חנות באזור קרוב הרינו להשיב לכבודו מה שדנו בעניינים אלו כדלהלן:
בעניין יורד לאומנות חברו ופסיק חיותיה
“ואת אשת רעהו לא טמא “(יחזקאל יח,ו) שלא ירד לאומנות חברו (מכות כד,א (וצ”ע בגדר מהות האסור שהרי גזל אין כאן כי אין גזל אלא בממון שהאדם כבר זכה בו ומוציאים אותו מידו ומזיק גם כן איננו שאיננו מונע ממנו רק האפשרות להרויח ומניעת הרוח גרע מגרמא כמבואר בשך’ חומ’ סי’ סא’ סק’י בשם הירושלמי באיזהו נשך דהמבטל כיס חברו אין לו עליו אלא תרעומת וככ’ המהרם’ פדוואה בסי’ סב’ והנחלת שבעה בסי סה’ .
ואמנם בבי’ חומ’ סי’ קנו’ מבואר דכל הנך מילי מדרבנן בעלמא הם מפני תיקון העולם וכנ’ מפשטות לשון הגמ’ בלא יחפור הרמבם’ והשוע’ שם כמבואר להלן בסעיף ז’.ובתשובת מהרם’ מרוטנברג (סי’ תרעז’ )כתב וזל’ “זו מדת חסידות,אבל לענין שורת הדין לא “וכן משמע מלשון הגמ’ במכות הנל’ דמיירי התם במילי דחסידות .
אך מנגד ניצבת דעת החת”ס חו”מ סי’ עט’ שגדר האסור הינו גזל מהתורה ומתבסס מדברי הספרי הדורש את הפסוק “ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו” מלשון דיורין ושכן משמע נמי בסנהדין ז,עב דדרשינן “ובין גרו ” אפילו בין תנור לכירים. והיינו שניתנה רשות לחזל’ לדון בין אחיו וגרו והם בכלל מנהגי ישוב המדינה ואחר שחקקו כך נעשה דין תורה וגזל דאורייתא וכן פירש הרמבן’ על הפסוק “שם שם לו חוק ומשפט ” ועל הפסוק ביהושוע ” וישם לו חוק ומשפט בשכם” שאלו אינן דיני תורה אלא מנהגי ישוב המדינות כגון תנאי יהושוע וכדומה , ושכן נראית דעת הרמא’ בתשובה סי’ י’ והרוקח הובא בישש’ ריש פרק האומר בקידושין והמב’ בסי’ כז’ ועוד.
ב.חזקת הישוב וזכות בני המקום זה על זה
בגמ’ בבב’ כא,עב ישנה מחלוקת יסודית בין רב הונא לרב הונא בריה דרב יהושוע בענין בן מבוי שהעמיד ריחיים ובא בן מבואו והעמיד ריחיים לצידו דעתו של רה’ דדינא הוא דמעכב עליה כיון דפסיק לחיותיה .מאידך דעת רה’ בריה דרי’ פשיטא ליה דלא מצי מעכב עליה אך מודה הוא לרה’ דבבן מתא אחריתא הבא להציב ריחיים שיש לעכב עליו וסברתו מבוארת שם מטעם שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני בתוך שלי ואין כאן לא משום גזל ולא משום היזק וכסברת ר’ יוסי שם בהמשך הפרק גבי הרחקת האילן שאע”פ שקדם הבור לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו וכוותיה קיי’ל.ומה דבבן מתא אחריתא מודה לרה’ זהו מטעם חזקת הישוב שמכיון שהם נושאים בעול המס נחשבים הם כמי ששכרו מהמלך המקום וכל אפשרויות ריוח ממקום זה חשיב בחזקתם דומיא דמציאה הנופלת בחצר השוכר שאין לאחר זכות בה מלבד השוכר והמשכיר לדעת המחבר חומ’ סי’ רס’ סעיף ד’ ולהשך’ שם בסקיד’ דכולו למשכיר אך ברור הוא שאין לאחר חלק בזה מלבדם והה’ בחזקת הישוב וככ’ החתס’ הנל’ שם ובשואל ומשיב חא’. מדעת ר”ה נראה דגם בני המקום יש להם חזקה זה על זה ואין האחר יכול לפגוע בפרנסת הראשון מטעם פסיקת החיות .הראש’ והריף’ העלו דהעיקר כרב הונא בריה דרי’ וככ’ הטור והמחבר בסי’ קנו וכ”נ מדעת הרמ”א שלא השיג כלום על דעת המחבר.
ג.דעת החת”ס בשיטת הדרכי משה ותשובת הרמ”א
הבי’ סבי’ קנו’ הביא דברי המרדכי בלא יחפור בשם האביאסף שדן שם במבוי הסתום מג’ צדדין וקבע ראובן חנותו בסוף המבוי ובא שמעון ופתח חנות בראש המבוי דיכול ראובן לעכב עליו כדרב הונא. וכתב עליו הבי’ דנראה דתפס להלכה כרה’ אך למאי דקייל’ כרה’ בריה דרי’ אין הלכה כן .ובדמ’ סקד’ כתב דבכהג’ כוע’ מודו דזה מקרי יורד לחנות חבירו ממש דכיון שעיי’ שקבע חנותו בראש המבוי לא יכנס אדם לראובן ובודאי יזיק לו זוהי פסיקת חיותו ממש ולאו כל כמיניה וכה’ בתשובת הרמא’ סי’ י’ והחתס’ חומ’ סי’ עט’ כתב דגם ההגות מיימוני פו’ משכנים ציטט דברי האביאסף ועל פיהם בנה הרמא’ בתשובה את פסיקתו. ותורף דבריו שאין מחלוקת בין רה’ לרה’ בריה דרי’ אלא דרה’ מיירי בגוונא דהאביאסף במבוי סתום ומכיון שמעמיד הריחיים בראש המבוי ומסיט את תשומת לב הלקוחות אליו הוי פסיקת חיות ממש לראשון היושב בפנים כגוונא דהאביאסף דהוא מיירי נמי בחנות פתוחה ופירות לפניו ורה’ בריה דרי’ מיירי בשאר אומניות כגון חייט ובורסקי וכדומה דבכהג’ אין לחוש לפסיקת חיות ממש ומודה רה’ בזה שאין הראשון מעכב עליו.ובזה העלה החתס’ להלכה דהעיקר כדעת הרמא’ בתשובה לחלק בין מה שמחליש לו את פרנסתו לבין פסיקת החיות ממש וכן העלה בסי’ סא’ ובסי’ קיח’.
ד. שיטת הר”י מגאש כאביאסף
בגמ’ בלא יחפור הנל’ הביאה הגמ’ סייעתא לרה’ מההיא דמרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלוא ריצת הדג ודחינן בגמ’ דשאני התם דגים דיהבי לסיירא וכתב השטמק’ שם בשם הארי מגאש דמיירי באחד שנתן עיניו בדג גדול ורצה ללוכדו וכשבאו האחרים ופרסו רשתות עיי’ כן יודיעו לו הדגים הקטנים שפרסו מצודה ועיי’ כך נמנע מלבוא וזהו פסיקת חיות ממש ומבואר להדיא בגמ’ שפסיקת חיות ממש היא סיבה לחייב רק דהגמ’ סל’ שמבוי סתם כגוונא דרה’ לא חשיב פסיקת חיות כשמעמיד הרחיים ורק רה’ הוא הסובר הכי.ומבואר דגם דעת התלמוד לחייב בפסיקת חיות וכאביאסף אך לפי מה שבארו רשי’ והרמב’ן שם גם מדחיית הגמ’ אין ראיה לסברת האביאסף ואכמ”ל וככ’ הבית אפרים בתשובה חומ’ סי’ כז’ שרק לפירוש הארי מגאש יש מקור לחלק בין פסיקת חיות להחלשת חיות.
ה.דעת האחרונים שלא כאביאסף
הבית אפרים הנל’ כתב בשם האגודת אזוב דדעת האבי אסף היא גם לרה’ בריה דרי’ ושיש לגרוס בדברי הדמ’ ” דיכול לעכב כדרה’ בריה דרי’ .והגאון בעל הבית אפרים דעתו שהגהת הדמ’ נכתבה עיי’ תלמיד טועה ואין כן דעת הרמא’ כי בדמ’ הארוך לא נמצא שם כלל זה ואדרבה שם מבואר בפירוש שאין הלכה כן אלא כדברי רבוותא דפסקו דלא כרה’ .עוד העיר שדברי האביאסף הם מהראבן’ שפנה לכמה גאוני דורו בגוונא דהאביאסף וענו לו דלא קייל’ כרה’ והוא עצמו לא הכריע בדבר ובפסקי הלכותיו לבב’ חזר הראבן’ והודה לגאונים ושכן משמעות הרמא’ עצמו שהשמיט דברי האביאסף להלכה סוף דבר כתב שם שכך עלה בהסכמה מכל הראשונים והאחרונים וכך עמא דבר ומעולם לא שמענו למחות על פסיקת חיות ושלל את כל פסק החתס’ הנל’ ושככ’ בשות’ בית שמואל האחרון בסי’ ו’ והסכים עמו גאבד’ דקק’ קראקא.ונראה שזהו הטעם שהשמיטו הפוסקים דינא דמרחיקין מצודת הדג מן הדג שכל זה נאמר רק לדעת רה’ אך לא קייל’ הכי וככ’ המאירי שם “דאין הלכה כן אלא פורש ואינו נמנע .
ו.דעת הלבוש כחתס’ ולא מטעמיה
הלבוש בסי’ קנו’ סקה’ כתב דלסוברים שרה’ בריה דרי’ ורה’ מיירי במבוי שאינו מפולש ומי שמוחים הם בני המבוי מטעם קול הנכנסים והיוצאים והברייתא לא מיירי כשיש אומן במבוי ובבי’ כתב בפירושו הראשון דיש לומר שזוהי דעת הרמבם’ דלפז’ אם יש אומן שקדם מאנשי המבוי יש בכוחו לעכב מטעם פסיקת חיות . ורק בני המבוי קייל’ שאינן יכולים למחות מקול הנכנסים מטעם שכבר מחלו על כך מזמן שפתח הראשון, ומהלבוש מתבאר שיש לחדש דינא דפסיקת חיות להלכה .אך בבי’ כתב דגם לפירושו הראשון ברמבם’ נראה דגם האומן לא יכול לעכב ולא גרע מבר מתא אחריתי דהיכא שמעלה כרגא יכול לפתוח אפילו במבוי עצמו כמבואר ברמבם’ וצע’ בדעת הלבוש ובסמע’ שם סק’ ז כבר רמז בזה דדברי הלבוש מגומגמים.
ז.פסק הרמבם’ והמחבר בשאלת בן מבוי אחר הבא לפתוח במבוי שכנו
בגמ’ בלא יחפור הנל’ איבעיא ליה לרה’ בריה דרי’ אי מצי מעכב בן מבוי אבן מבוי אחריתי לפתוח חנות אצלו ועמד בתיקו וכתבו הראש’ והריף’ דכיון דלא איפשיטא לא מצי מעכב עליה וככ’ הטור והשוע’ ובשטמק’ שם כתב בשם הראבד’ דמסתברא דמצי מעכב מפני שהוא בא בגבול חבירו, ורוב הפוסקים חולקים עליו. ובמאירי שם כתב דמעכב עליו לכתחילה ואם עשאו אינו כופה לסלקו.ובנתיבה”מ סי’ קנו’ סקב’ הקשה בדעת המחבר דלעיל בסי’ קנה’ סעיף ג’ פסק דסגי אם גילה בעל העליה דעתו שחפץ באוצר כדי למנוע מהשני מלעשות תנור ואם עבר ועשה אינו יכול להסירו והיא בעיא בגמ’ בלא יחפור כ,עב וגם לא איפשיטא ומדוע שם פסק דלכתחילה מצי מעכב וכאן לא ובאמת חזינן דדעת המאירי והראבד’ דגם כאן מצי מעכב ועמד בצ”ע.
וראיתי בחידושי ברכת אברהם שם בסוגיא כתב דממה דהרמבם’ כתב דיני סוגיא דבן מבוי בפו’ משכנים ולא בפרקים ט’-י’ העוסקים בדיני הרחקה נראה דכיון דטענת פסיקת חיות אינה מדינא אלא מכח תקנת חכמים דיש לו זכות לעכב חברו מלפגוע בפרנסתו והוא בכלל תקנות בני העיר המובאים ברמבם’ שם בפו’ וכשיש ספק בזכות אינו יכול לעכב אך בההיא דתנור דהם מדיני ההרחקות והוא מדין מזיק כשיש ספק היזק הוי ספק איסורא ואזלינן לחומרא וניחא לשון מעכבין זה את זה ולשון כופין בני מבואות זה על זה ולא בלשון איסור דכל הני שייכי להנך דלעיל בגמ’ שם ז.עב בתקנות בני העיר דכופין אותו לבנות בית שער וכו’.ולהמתבאר לעיל דדעת הבי’ ומהרם מרוטנברג דגם לרה’ כל הסוגיא וגדר יורד לאומנות חברו היא תקנת חזל’ או מידת חסידות ניחא משכ’ לדייק בדעת המחבר. אך לדעת החתס’ וסייעתו דכל יורד לאומנות חבירו יש בו משום גזל מהתורה יש להחמיר בספיקא ונראה דזוהי דעת הראב’ד והמאירי ודוק’.

ח.האם האידנא נוהגת חזקת הישוב לגבי בר מתא אחריתי
מהאמור לעיל נראה דנהי דלפסיקת חיות לא חיישינן אך אכתי פסק המחבר דלחזקת ישוב יש תוקף ואם כן יש לאסור בן עיר הבא לעיר אחרת ויש לדון בזה בכמה פנים.
הרמבן’ בלא יחפור כא,עב כתב בשם רת’ דרה’ בריה דרי’ לא מיירי באומנות קבועה ולעולם במי שיש לו אומנות קבועה יש לאסור .ובראבן’ הוד’ בב”א סי’ כו’ כתב דדוקא אומן כמו חייט וכדומה אסר רה’ אך שאר דברים שהוא קונה במעותיו או מלווה בריבית אין נראה שיכול לאסור שהרי כל ישראל אומנותם בכך.וככ’ החות יאיר בסי’ מב’ גבי מערופיא שאין זו נחשבת לאומנות. ובבית אפרים סי’ כז’ כתב גם מעין זה ולפז’ לכאורה בטל דין הסגת גבול מהחנויות ,ואכתי יש לפקפק בזה דמה שכתבו יל’ שהעוסק בזה הוא מזדמן ומקרי אבל כל שפרנסתו בעסק ומסחר מסוים יל’ דדינו כאומנות.
כן יש להעלות פן נוסף להתיר ולומר דהאידנא הוי כיומא דשוקא דמבואר בלא יחפור כב’ עא’ דאין בני העיר יכולין לעכב על הסוחרים הבאים ממקום אחר כיון דבני עלמא מצויין בשוק וכתב הנימוקי’ שם בשם הרמה’ דהקונים הבאים מבחוץ אין דעתם לקנות דוקא מבני המקום וכפ’ הרמבם’ פו’ משכנים והמחבר סז’ והיינו מה שזכות בני העיר לעכב היא רק כאשר נמצאים רק בני העיר שם ולא ביומא דשוקא כיון שבאותו יום נעשתה העיר כמקום בין עירוני ולפז’ מקצועות שהנוהג בהם לסחור במרחבים חזר דינם כיומא דשוקא וכמו שכתב בשות’ משפטי שמואל סי’ מט’ שאין לדקדק מלשון הגמ’ דוקא יום השוק דלאו בתר שמא אזלינן אלא בתר טעמא.אך בקובע ממש עסקו בעיר לכאורה יש לאסור לכתחילה ואעפ’ שכתב בדברי חיים חומ’ סי’ לט’ דבזמננו אין מושג מבוי הקנוי לבעליו שהוא מקום קטן המוגדר השייך לדייריו וכל העיר ומבואותיה אחד ורשות כולן שוה ובודאי מי שנותן כרגא יכול לעשות מלאכתו בכל מקום שירצה נראה דזה דווקא במבוי אך לא בעיר גדולה ועדיין יש לחוש ממידת חסידות ולחוש לחזקת בני ישוב אותה העיר.
ט. מה הדין כשיורד לחנותו ממש?
בתשובת משאת בנימין סי’ כז’ כתב דאע”פ דקייל’ כרה’ בריה דרי’ זהו דווקא כשפותח העסק לצד חברו אך היכא דיורד ממש לחנותו ומסלקו פשוט דמצי מעכב ואפילו אם רק הפחית פרנסתו וככ’ בכנה”ג הגה”ט סי’ קנו’ סקיב’ דברוצה להכנס בגבולו ולדחותו ממחיצתו פשוט דלאו כל כמיניה וככ’ הכנה”ג בהגבי’ סקטו’ בשם השארית יוסף בסי יז’ והמשאת בנימין הנל’, וכעין זה העלה החתס’ יוד’ סי’ רל’ דהאידנא בקהילות שמקבלים עליהם רב ובכלל שכרו הוא עריכת חופות וגיטין כבר זכה זה בכל רווחי דעבידי דאתו בגבולו והרי זה כגוזל ממש והובאו דבריו בפת’ יוד’ סי’ רמה’ סקיא’ ושככ’ הנובי’ תניינא אבהע’ סי’ פג’ והנציב’ בשות’ משיב דבר חב’ סי’ ח’-ט’. גם הרמבם’ בתשובה סי’ רעג’ כתב לענין מוהל שמנהגו היה למול בכפר מסוים ובא אחר ומל שעבר עבירה שירד לאומנות חברו ואפילו שהיה נצרך, וכשאינו נצרך זו אכזריות והפלגה בנקימה ונטירה וסיים דכל מי שמעכב חברו לעסוק במעשיו הרי הוא בכלל מסיג גבול רעהו. וכנ’ מתשובת הרשבא’ חג’ סי’ פג’ שדן בחייט שהיה רגיל לתפור לנכרי אחד ובא חייט אחר ופיתה הנכרי שיוזיל את המחיר בעבורו כדי שיתפור אצלו דהוא פוסק חיותו וגוערין בו ומוחין בידו והובא בבי’ סי’ קנו’.
י. הגדרת פסיק חיותיה היא כשנכנס לרשות חברו
לאור האמור לעיל ניתן לומר שגם מרן הבי’ שדחה את דברי האביאסף מודה לעקרון שכל ההיתר אליבא דרה’ בריה דרי’ נאמר דווקא כשיכול לומר אני עוסק בתוך שלי ואתה בתוך שלך אך היכא שפולש לרשות חברו ממש תו לא מצי למימר הכי ובעצם אלו דברי הרמא’ בדמ’ שבאר דעת האביאסף גם להלכה דכיון שהמבוי סתום חשיב כיורד לרשות חברו ממש רק דהבי’ נחלק בעיקר הסברא שמבוי סתום חשיב לפסיקת חיות ונקט דעדיין יכול לומר אני עוסק בתוך שלי “את מטי לך מאי דפסקו לך משמיא ואנא מאי דפסקו לי ” אך ברור הדבר שבגוונא דיורד ממש לרשות חברו כמו הדוגמאות שציינתי בפסקה ט’ הוי גזלן ומסיג גבול . וניחא בזה טפי ממה שחילק החתס’ בין החלשת פרנסתו לפסיקת חיותו דסברתו צב’ דאם יש כאן חשש גזל מאי נפמ’ בין זה לזה? וגם עיקר מה שדחק בדברי האביאסף לחלק בין השמעת קול ריחיים לשאר אומניות למשנתב’ אין צורך בזה דלעולם היכא שאין יורד לרשות חברו אין נחשב מסיג גבול והיכא דברור דפסיק לחיותו ואין יכול לומר אני עוסק בתוך שלי חשיב מסיג גבול ,מאידך כשנכנס לגבול חברו ממש כמו מוהל דהרמבם’ בתשובה גם בהחלשת חיותו הוי מסיג גבול ודוק’ בזה.
יא.מסקנה לדינא
1. יכול בן שכונה אחרת לפתוח חנותו לצד בעל חנות משכונה אחרת ואין השני יכול לעכב עליו בגין פסיקת חיות וכל זה מדינא אך יש לחוש לדברי מהרם’ מרוטנברג שהובא בריש המאמר להחמיר ממידת חסידות ולפנים משורת הדין מלפגוע בפרנסת הזולת, וככ’ המאירי ריש פרק האומר בקידושין שכל אלו הדברים אעפ’ שאין נקרא רשע ראוי לו להחמיר וכנ’ דעת רבותינו הצרפתים בלא יחפור כא,עב.
2. בן עיר אחרת הרוצה לקבוע עסק בעיר אחרת והוא מענף המקצועות שאין מקובל לסחור בהם במרחבי המדינה יש להחמיר ולא לפגוע בפרנסת אנשי המקום.
3. סוכני ביטוח וכל מקצוע המקובל לסחור בו מחוץ לישוב דינו כיומא דשוקא ויש להקל בו.
4. לכל הדעות אסור להכנס לתחום חברו ממש גם אם רק יגרום להחלשת פרנסתו.

בתודה ובברכה על שאלותיו המחכימות, יהי רצון שיגדיל תורה ויאדיר לרבות תורה בקהילתו אכי”ר.

החותמים בברכה
הרבנים המשיבים
מרכז השו”ת העולמי – אריאל ירושלים