מבצע פסח

הגאון הרב שאר ישוב כהן שליט”א,
רבה הראשי של חיפה ונשיא מוסדות “אריאל”

שאלה:

(השאלה מאת הרב המקומי וראש המועצה הדתית באחת הקהילות במחוז חיפה)

הנה, מצבנו הכלכלי קשה מאד ובקושי אנו משלמים משכורות הרבנים והעובדים וההוצאות החיוניות למקוואות וכן לשעורי תורה – בגלל המצב התקציבי.

עכשיו קרב ובא חג הפסח וכבר נהגנו בשנים קודמות לשכור אברכים ולהציב עמדות הגעלה בחצרות כמה מבתי הכנסת ושכר העבודה של העובדים וההוצאה של הכלים והמים והדלק עולים לסכומים גדולים, מצד שני, כל שנה מגיעים פחות אנשים, כי לרוב בני הקהילות שלנו יש כלים מיוחדים לפסח – ואולי, גם מפני שכפי שידוע לבני תורה, הרי רבותינו, הפוסקים האחרונים פסקו שגם בפסח נותן טעם לפגם, מותר.

שאלתנו: אולי אפשר לותר על כל מבצע הזה?

זאת ועוד: מקובל אצלנו שהמשגיחים מגעילים ומכשירים את המטבחים והכלים במלונות ובמסעדות, ביחוד בלילה שלפני ערב פסח וגם זה עולה לציבור סכומים גדולים ואנו משלמים להרבה בני ישיבות, שרגילים לבוא כל שנה בזמן זה שהוא “בין הזמנים”, לעבוד במבצע פסח ולהרויח קצת… האם זה הכרחי?

ולמדנו רבנו מה המקור למנהג הזה של הגעלת וליבון הכלים לפסח? הלא לפני הפסח החמץ היה “היתרא-בלע”, וכאמור, מה שנבלע בכלים הוא בגדר נטל”פ האם גם במצב כלכלי קשה עלינו להמשיך במבצע הזה.

תשובה:

אין ספק שחייבים לעשות הכל כדי להמשיך והעמיד לרשות הציבור בעיר את הגעלת וליבון הכלים לקראת חג הפסח – וכבר נהגו כך כל ישראל, ואין לשנות.

אמנם, כדי לברר את הדבר ממקורותיו, נסקור להלן, בתמצית, את מקורות הדין הזה, הן לגבי כלי עכו”ם והן לגבי כלים שבשלו בהם בשר וחלב או שבלעו איסורים אחרים כגון דם ונבלות וטרפות ר”ל, והן כאמור לגבי הפסח, כדלהלן:

ברור דברים בדין הגעלת כלים.

נאמר בתורה: “אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת –כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא, וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים” (במדבר ל”א כ”ב). דורשים ע”ז חז”ל בספרי: “כל אשר יבוא באש” – כגון הסכינים והשיפודין והאסכלות, וכל אשר לא יבוא באש כגון הקדרות, והאלפסין, והקומקומים, והיורות. מפרשים הראשונים על מסכת ע”ז: ששלושת הראשונים, תשמישן ע”י האור בלי מים וארבעה האחרונים הם אלו שתשמישם ע”י מי רותחין – והיינו כפי שאומרת המשנה בע”ז פרק ה’ משוה: את שדרכו להטביל יטביל להגעיל יגעיל, ללבן באור – ילבנו באור – השפוד והאסכלא מלבנן באור, הסכין שפה והיא טהורה. עיין בגמ’ שם: דף ע”ה ב’, תנא: וכולן צריכין טבילה מ’ – סאה. וכו’, עי”ש כל הסוגיא וביחוד דברי ר’ נחמן אמר רבה בר אבוה: אפי’ כלים חדשים במשמע וכו’ וביחוד דברי הברייתא: “הלוקח כלי תשמיש מן העכו”ם, דברים שלא נשתמש בהם מַטְבִּילָן והן טהורים. דברים שנשתמש בהם ע”י צונן וכו’ מדיחן, מטבילן, והן טהורים דברים שנשתמש בהם ע”י חמין וכו’ מגעילן ומטבילָן והן טהורים, דברים שנשתמש בהם ע”י האור וכו’ מלבנן ומטבילן והם טהורים. ומסקנת הברייתא: וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן, תני חדא אסור ותנו חדא: מותר, ל”ק הא כמ”ד נטל”פ אסור, וכו’ והא למ”ד נטל”פ מותר. למ”ד מותר, גיעולי עכו”ם, דאסר רחמיא היכי משכחת להם: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומה דלאו נטל”פ היא, מכאן ואילך לשתרי: גזירה שאינה בת יומא אטו בת יומא וכו’.

עיי”ש בחוד”ה מכאן: דגזרו בקדירה משום שלכתחילה איסורא בלע, אבל מאכל שנתבשל בנטל”פ (שאינו בן יומו), לדברי הכל מותר.

הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות פרק י”ז הלכה ב’ כותב: “לא אסרה תורה אלא קדרה בת-יומו בלבד הוא ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדרה וכו’ ומדברי סופרים, לא יבשל בה לעולם (סתם “קדרה” כלי חרס). לפיכך אין לוקחים כלי חרס ישנים מן הגויים שנשתמשו בהם בחמין וכו’ בעכו”ם, ואפילו היו שועין באבר, ואם לקח ובישל בהן, מיום שני והלאה הכל מותר, ראה הלכה ג’ שם: הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגויים, מכלי מתכות וכלי זכוכית וכו’ דברים שלא נשתמש בהם כל עיקר מטבילן במי מקוה ואח”כ יהיו מותרים לאכול ולשתות וכו’ ודברים שנשתמש בהם ע”י חמין מגעילן ומטבילן והן מותרים ודברים שנתשתמש בהם ע”י האור וכו’ מלבין באור עד שתנשר קליפתן ומטבילן והם מותרים וראה הלכה ד’ שם: וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח, עד שלא הדיח ועד שלא הלבין ועד שלא הטביל – מותר, שכל השומן שבם נטל”פ הוא, כמו שבארנו.
*
והנה, לגבי פסח, לכאורה, לא שייך הגזרה שגזרו בקדרה שבלעה געולי עכו”ם, שהרי לכאורה היתר בלעה, שהוא מותר באכילה כידוע, דהיינו: “חמץ לפני הפסח”, והרבה לפני הפסח נעשה כבר נטל”פ, וצריך לברר מנין נובעת חובת ההגעלה לכלים ישנים להכשירן לפסח – שהרי לכתחילה היתר בלעו ואח”כ הוא כבר נטל”פ.

מקור לברור דין ההגעלה הזאת נמצא בדברי התוספות, בסוגית ע”ז הנ”ל, בחוד”ה מכאן, שכתבו: “אבל כשמגעילין כלי-חמץ בערב-הפסח, בד’ שעות, ששעת היתר היא וכו’ להגעיל אפילו בכלי בן יומו בפחות מס’ דהוי נ”ט בר נ”ט דהיתר, החמץ בקערה וממנו למים ומן המים חוזר ונבלע בקדרה, ועדיין הכל היתר וכו’ עיי”ש בכל דבריהם שכתבו: שיש לברר הטעם להגעלה זאת, מדוע צריכים הגעלה, ולמה היא מועילה בכלי שאינו בן יומו, שהרי היא כבר נטל”פ מקודם, וכל מה שנבלע הוא תערובת היתר, ואין זה כדין חמץ בפסח שאוסר במשהו – אבל לא בנטל”פ ע”י תערובת, וצריך ביאור להבין יסוד הסוגיא בפסחים בענין זה, כפי שנברר להלן.

והנה, יסוד הסוגיא בפסחים ל’: אמר רב קדרות בפסח ישברו, ואמאי לשהינו לאחר הפסח ויעבד בהו שלא במינן? גזירה דלמא אתי למעבד בהן במינן ושמואל אמר: לא ישברו אבל משהי להו אחר זמנו, ועביד בהן בין במינו בין שלא במינו. ברש”י שם ד”ה אמר רב קדרות בפסח ישברו, רב לטעמיה דאמר חמץ אפילו לאחר זמנו אסור בהנאה. כותב רש”י: כר’ יהודה, ואית ליה במשהו, וסבר נותן טעם לפגם אסור, ולית הלכתא כוותיה, מתרי טעמי, חדא דאוקי רבא הלכתא דתערובות לאחר זמנו מותר כר”ש והאי פחות מתערובת הוא, ועוד דקי”ל נטל”פ מותר וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו בציפוי הכלי. ע”ע שם בתוספות דה’ לשהינו: דברי ה”ר יוסף דאיכא תרתי לטיבותא, שהוא נטל”פ, ומשהו שלא במינו, בכה”ג מבטלין וכו’ עיי”ש.

אכן, צריך להבין הפשט, שבדברי הגמ’ שם: “קדרות בפסח” – הכונה לקדרות מלפני הפסח, ואם כן, ע”פ דברי רש”י: מה בין לאחר פסח ופסח עצמו, שהרי גם בפסח עצמו, אם עברו עליו יותר מעת לעת – לכאורה הוא נטל”פ ולכאורה נטל”פ מותר. ראה ע”ז ע”ו א’ ברש”י ובתוס’ ד”ה בת-יומא, שרש”י סובר שמספיק שיעבור עליו לילה, דלינת-לילה פוגמת ולאמעת לעת ולר”ת בתוספות שם שזה היה בזמנם, שלא היו מבשלים בלילה וכו’ והמחמיר תבוא עליו ברכה, ומסקנת התוס’ שם בשם הר”י “מעת לעת”, וכן נפסק בטוש”ע יו”ד סימן קכ”ב. עיי”ש, שדנו שהלא “נפגם” הוא “פחות מתערובת”, ולמה נאסור במשהו, שהלא אין כאן אפילו טעם חמץ כלל, ומה הרווחנו ע”י ההגעלה?

והנה, באמת, כתב הטור או”ח סי’ תמ”ז: “ונותן טעם לפגם בפסח רשב”ם אוסר וכן הרב ר’ אליעזר ממיץ והרב הר”מ מתיר ורק כתב: אני אוסר לעצמי, הואיל ונפק מפומיה דרשב”ם ואני מתיר לאחרים, כי ר”ת ור”י היו מורין להיתר, ואעפ”כ אני רגיל לומר לשואלי, פלוגתא דרבותינו היא ורבים נמנעין מאליהן ע”כ, “ורש”י פסק להתיר ולזה הסכים גם א”א הרא”ש זצ”ל ועיי”ש בב”י שהזכיר דברי התוס’ ע”ז שהבאנו וגם המרדכי שכתב בפרק כל-שעה (מס’ פסחים) שרבי יהודה מפריז הורה הלכה למעשה להתיר נותן-טעם לפגם בפסח והביא כמה גדולים שסוברים כן, ואע”פ שג”כ הביא גדולים שחולקים בדבר. מ”מ רבו המתירים על האוסרים אמנם הביא שם תשובת הרשב”א שאסר בכל שאיסורו במשהו, אפילו נטל”פ, ובלבד שלא יהא כעפר בעלמא, דכל שנפסד כ”כ אין איסור כלל, אבל קדירה אפילו אינה בת יומא, אין האיסור שבה נדון כעפרא דעלמא” עכ”ל ומסקנתו: ולענין הלכה: כיוון שרבו המתירין על האוסרין, הכי נקטינן.

ועי”ש בדרכי-משה ס”ק ט”ו בשם האגור: דבאשכנז נהגו להתיר הדברי המרדכי וכו’ וכתב עוד “ואנו כל כי האי גוונא סומכין אשאלתות דפסק דבחמץ בפסח בס’ וא”כ היינו יכולים לומר דאפילו לאוסר נטל”פ, מ”מ כיון שהיה ג”כ ס’, יכולים לסמוך אשאלתות והביא מי שכתב שיש ללכת אחרי המנהג בזה, ובמקום דליבא מנהג כלל, המקל לא הפסיד והמחמיר תע”ב וכתב עוד: דכבר בארתי לעיל, דקודם איסורו, לכ”ע, בנטל”פ שרי ונ”ל דה”ה לאחר שש (שעות) בע”פ הואיל והוא לפגם, שרי, דמאחר דבטל בס’, דינו כשאר איסורים, ומותר ג”כ בנט”ל וכו’ עיי”ש.

והנה הרמ”א בהלכות פסח שם, כתב בענין נטל”פ בפסח: דיש מחמירים וכן נוהגים באלו המדינות ובמקום שיש מנהג להחמיר, אפילו נטל”פ במשהו אסור והמגן אברהם שם ס”ק מ”א כתב דמקום שאין מנהג המיקל בנטל”פ לא הפסיד. וכתב ע”ז רבינו הערוך השולחן או”ח סימן תמ”ז ס”ק כ”א: וכן עיקר לדינא, ולפי זה המבשל בפסח בכלי חמץ שאינו בן יומו מותר התבשיל עצמו, כמו בשאר איסורים, ומ”מ אין להורות כן רק לעני ולא לעשיר, ובקדירה שעברו עליה י”ב חודש, יש להתיר לכולם, כיון שכבר פג טעמו וריחו וכו’ עיי”ש.

והנה כל האמור הוא בדיעבד, אם בישל בדיעבד בכלי שאינו בן יומו כנ”ל, אבל כל הפוסקים, רבותינו האחרונים, פסקו: שאין להתיר לכתחילה להשתמש בכלי חמץ בפסח איפילו שהם נטל”פ, אלא אם כן יגעילן או ילבנן כדין, עיין טוש”ע או”ח הלכות פסח סימן תנ”א כל דיני הגעלת הכלים לפסח, וכבר נהגו בכל ישראל לא להתיר להשתמש בפסח אפילו בכלים ישנים שלא נשתמש בהם הרבה זמן, עד שיגעילים או ילבנום כדין אע”פ שהם נטל”פ, וכך הלכה ומנהג כל ישראל.

אמנם הזכרנו כבר דברי הרמ”א על נטל”פ בפסח “דבמקום דליכא מנהג המקל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה. אך, לכאורה, אין ספק שמנהגנו, בכל הקהילות, לחייב הגעלת כלים הפסח – ואין לוותר על זה.

לכן נהגו בכל הקהילות, שהרבנות דואגת לסדר מקומות להגעלת כלים, והציבור מזדקק להם – ולא ראיתי מי שמתיר להשתמש בפסח בכלי מתכות שלא הוגעלו, וכבר ידוע מה שכתב הש”ס בסוגית יבמות ק”ב “אמר רבא אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו ויאמר חולין במנעל שומעין לו, אין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל ואמר רבי יוסף אמר רב כהנא אמר רב אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל שומעין לו, אין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל” – אם כן המנהג קובע לענין הלכה למעשה, וביחוד נאמר שם בירושלמי, יבמות פי”ב משנה א’: “שהמנהג מבטל את ההלכה” – “שאפילו יבוא אליהו ויאמר במנעל אין שומעין לו שכבר הרבים נהגו בסנדל. עיי”ש). כמובן, שהכוונה למנהג טוב שנעשה ע”פ דעת תורה, לחומרא ולא לקולא, – ואין לשנות.

אם כן, התשובה לשאלתכם: נכון כל מה שעושים בכל המועצות הדתיות בארץ, שמכריזין על “מבצע-פסח”, ומגעילים ומלבנים המטבחים בכל המקומות המושגחים לפני ערב פסח – וכך עושים בבתי המלון והמסעדות וכדומה – וכך עושים גם בצה”ל, ב”ה, עד היום, כפי שהנהיג מרן הגר”ש גורן זצ”ל – ותבוא עליהם ברכה, וכבר נהגו כל ישראל כי כל מי שאין לו כלים חדשים, לא ישתמש בכליו הישנים עד שיגעילם או ילבנם כדת לכן, למרות כל הקשיים התקציביים, עליכם להמשיך לקיים את “מבצע-פסח” ולסדר לציבור ולכל האתרים המושגחים – הגעלה וליבון כדת, ותתברכו מן השמים.

כנפש המברך באהבה
הכותב וחותם לכבוד התורה, לומדיה ועושיה,

הרב שאר-ישוב כהן
החופעיה”ק חיפה ת”ו