מזיק בעת הצלת אחר

לכבוד:
רבני מוסדות אריאל – ירושלים
שלום וברכה

ברצוני להפנות אליכם שאלה שהגיעה לפתחי, ואשמח לקבל חוות דעתכם ההלכתית:
בעירנו אנטוורפן – בלגיה ארעה לא עלינו תאונה מחרידה, יהודי בן קהילתנו שנקלע למקום, חלץ חושיו וסייע לנפגעי התאונה, בבהילות המקרה ותוך כדי פינוי הפצועים מהשטח נתקל אותו יהודי באדם עובר אורח שנכח במקום והפילו, ומשום כך משקפיו ובגדיו של אותו אדם ניזוקו קשות.

שאלתנו האם במקרה הנ”ל המזיק חייב לשלם עבור החפצים אותם הוא הזיק?

בתודה ובברכה
אשמח לקבל תשובתכם
אבישלום קלאזן
דיין ומו”צ קהילת הספרדים אנטוורפן

בדבר שאלת כבודו מה הדין אדם המזיק בעת הצלת נפגע אחר, באופן של פקוח נפש הרינו להשיב לכבודו את אשר עלה על לבנו בעיון הסוגיות לפסק ההלכה:

א. כשמזיק בכוונה לכל הדעות חייב לשלם.

בבק”מ דף ס’ עב’ על הפסוק “ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם “וכו’ אמר רב הונא דגדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מיטמרי פלישתים בהו וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חברו שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חברו אבל אתה מלך וכו’ וכתבו שם בתוס’ דה’ “מהו ” דהא לא מיבעיא ליה אי שרי למיקלינהו להצלת ישראלים דמילתא דפשיטא היא דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש אלא דמיבעיא ליה אי קלינהו אדעתא דליפטר בתשלומין ופשטו ליה דיציל עצמו וישלם וכה’ ברא”ש שם.וכתב שם ביש”ש סי כז’ שעל דעת לשלם מחוייב להציל עצמו ואי לא עביד הכי מתחייב בנפשו .

ובהגוזל בתרא קיז’ עב’ אמר רבה דנרדף ששיבר כלים מלבד של הרודף חייב כיון דאסור להציל עצמו בממון חברו וכה’ בסנהדין עד עא’ .וככ’ המחבר חו”מ סי שפ’ סב’ . והשך’ בסי’ שעח’ סק’ב כתב דאפילו לפוטרים אדם שהזיק באונס גמור זהו דווקא שלא בכוונה אך בכוונה לכו”ע חייב .ולדבריו נראה דלרמב”ן במלחמות ריש הכונס וסייעתו המחייבים אדם שהזיק אפילו באונס גמור יתחייב הנרדף או הנס לנפשו מפני פיקוח נפש.ולדעת השך’ בסי’ הנ”ל סקא’ דדעת המחבר והרמב”ם כדעת הרמב”ן הנ”ל אם כן להלכה יש לחייב בין בכוונה ובין שלא בכוונה .

ב. רץ בערב שבת והזיק קיי’ל שפטור.ההבדל בין הזיק להוזק.

בעיקר דברי השך’ הנ”ל דהרמב”ם פסק כרמב”ן הנה מדברי הכס”מ פא’ מהל’ חובל נראה דתפס בדעת הרמב “ם ובדעת ה’ה כדעת התוס’ ריש המניח לפטור אדם שהזיק באונס גמור.אך מלבד זאת יש לדון לפטור ממה שמבואר במשנה בהמניח לב’ דשנים שהיו מהלכים בדרךברה”ר אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצים והזיקו זה את זה פטורין ובגמ’ מוקי לה כאיסי בן יהודה דס”ל שרץ ברה”ר משונה הוא וחייב אך מתני’ מיירי בערב שבת בין השמשות שהוא פטור מפני שרץ ברשות ולכאורה הוא מבואר דכל שרץ ברשות אינו בכלל אדם מועד לעולם ואי אפשר לחייבו ואם כן גם ברץ מחמת פיקוח נפש לא ניתן לחייבו אם הזיק שלא בכוונה מטעם שרץ ברשות דהוי נמי מצוה השבת אבדת גופו .והנה בגמ’ שם דף מח’ עב’ אמר רבא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורים וכתב שם רש”י ד”ה “חייבין “דמתני’ דהמניח דקתני הזיקו זה את זה פטורים לאו דווקא ומיירי דווקא כשהוזקו זה בזה וכנ’ דעת התוס’ בהמניח ד”ה “שנים ” ולדבריהם נראה דדינא דאדם מועד לעולם התחדש דווקא כשהזיק ולא בנתקל והוזק אלא א”כ פשע וכ”כ הקרית ספר פא’ מחובל ומזיק בדעתם.גם לדעת הרמה ‘ והנימוק”י שם שדעתם לפטור גם בהזיקו זה את זה נראה מדבריהם דהיכא שרק האחד הזיק יש לחייבו אע”פ שהיה ברשות וא”כ הדרנא לכאורה לדינא דכתב השך’ שיש לחייב גם ברץ ברשות והזיק שלא בכוונה לדעה המחייבת אדם גם באונס גמור.

ג. מחלוקת הרמב”ם והראב”ד במזיק שלא בכוונה ברשות

כתב הרמב”ם פו’ מחובל ומזיק הג’ בזה הלשון “וכן אם היו שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור ” ובהשגות הראב”ד כתב “א”א דין זה אינו מחוור דאפילו שניהם ברשות ולא הוי ידע ביה אם הזיקו חייבין אבל בהוזקו זה בזה פטורין ” ע”כ ומבואר דהראב”ד ס”ל כדעת רש”י והתוס’ הנ”ל והרמב”ם דעתו לפטור אפילו כשהזיק האחד לבדו אם היה שלא בכוונה וברשות ולדבריו נראה דיש לפטור כל שרץ ברשות דומיא דרץ בערב שבת בין השמשות וה”ה בנס על נפשו.

ד. דעת המחבר כדעת רש”י והתוס’

בשו”ע חו”מ סי’ שעח’ סעיף ז’ פסק וז”ל “היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה בין בגופם בין בממונם אם לא ידעו זה בזה פטורים אבל אם ראו זה את זה אף על פי שלא כיוונו חייבים “וכתב על זה הגר”א בהגהותיו סק’ כ’ “אם לא ידעו וכו’ אבל וכו’ לשון הטור. ודבריו תמוהין שלא נזכר חילוק זה כאן רק ברשות המזיק . ויותר הוה ליה לחלק בסעיף ו’ לשיטת רש”י . ועוד שלא חילק כאן בין הזיק להוזק ואחר”כ סיים לפיכך וכו’ והוזקו וכו’ אלא דטעות סופר בדבריו . והחילוק זה בין ידע ללא ידע צריך להיות בסעיף ו’ וכו’ וכאן צ”ל חילוק בין הזיקו להוזקו כמו שכתוב בגמ’ וז”ש לפיכך והכל כשיטת רש”י “עכ’ נמצא לפי ביאור הגר”א שדעת המחבר היא שלא כרמב”ם ופסק כדעת רש”י והתוס’ הנ”ל וכהראב”ד . הן אמת שהערך רב על השו”ע שם כתב ויש מי שפוטר אף בהזיקו זה את זה כיון שהיה שלא בכוונה והוא הרמב”ם הנ”ל אך לפי מה שכתב הנתיבות בקיצור כללי תפיסה סעיף כ’ בשם תשובות החוות יאיר דף רסב’ עב’ דבמקום שסתמו המחבר והרב במפה ולא חלקו עליהם הסמ”ע והשך’ אינו יכול לומר קים לי כפוסק אחר נראה דשוב הדר דינא לחייב ברץ והזיק ברשות שלא בכוונה אע”פ שנס על נפשו.

ה. תשובת החוות יאיר במי שתוך כדי מרוצתו לקידוש לבנה הזיק לממון חבירו.

החוות יאיר בסי’ רז’ נשאל בראובן שרץ לקול השמש שהכריז ברחוב לקידוש לבנה ותוך כדי מרוצתו פגע בחנות של לוי ושפך כד שמן והפיל כמה כלי זכוכיות ושיברן ותבעו לוי לדין והשיב ראובן כי רץ ברשות לדבר מצוה ולא גרע מרץ בערב שבת בין השמשות ותמצית דברי החוות יאיר שם דיש לתלות הפטור במחלוקת הראשונים הנ”ל ושרק לדעת הרמב”ם יש מקום לפוטרו ועיי”ש עוד שכתב שגם לדעת הרמב”ם יש לחלק בין רץ בערב שבת בין השמשות לרץ לקידוש לבנה דאינו בהיל כל כך ויכול לקדש הלבנה גם בביתו ושכ”כ הבי’ בשם המרדכי שאין ללמוד שאר דבר מצוה מע”ש בה”ש.ועיין בערוך השולחן סי’ שעח’ סק’ יט’ שהעלה בדעת החוות יאיר שברץ לפיקוח נפש או להציל מפני הדליקה ומן המים וכיוצא בזה ודאי דמיקרי ברשות דהא חובה עליו לרוץ בכל כוחו ולא גרע מע”ש. והדרנא לדינא דלדעת הרמב”ם יש לדמות כל הנס מפני פיקוח נפש לרץ בע”ש בין השמשות רק דלכאורה אין זו דעת המחבר והרמ”א.

ו. המחבר הכריע כדעת הרמב”ם אך רק ברשות המזיק

הרמב”ם פו’ מחובל ומזיק הג’ כתב דדווקא ברשות הניזק חייב על שגגה ואונס אך ברשות המזיק או כששניהן ברשות או שלא ברשות והזיק שלא בכוונה פטור .ובשו”ע סי’ שעח’ סעיף ד’ לפטור מזיק שלא בכוונה כדעת הרמב”ם היכא שהזיק ברשות המזיק ובסעיף ז’ בשניהן ברשות לפי משנתב” בביאור הגר”א פסק שם כדעת הטור רש”י והתוס’ וצע’ בחילוק זה וראיתי בערוך השולחן שם סק’טז’ שעמד בזה והעלה שרבינו הב”י הכריע מסברת עצמו דלא כהרמב”ם וסל’ כוותיה רק ברשות המזיק ואכתי הדברים צ”ב.

ז. ביאור החזו”א דעת הרמב”ם

בעיקר דברי הרמב”ם דחיוב האדם בשוגג ואונס הוא רק ברשות הניזק כתב הקרית ספר פא’ מחובל ומזיק דהרמב”ם נקט דהחידוש לומר אדם מועד לעולם התחדש רק ברשות הניזק ולא ברשות אחרת אך הדברים תמוהים שהרי דין נתקל דחייב הוא לא בדווקא ברשות הניזק וכן דינא דשיבר כלים כשהוא ישן דקיי’ל דחייב ונפל מראש גגו ברוח שאינה מצויה והזיק ברשות הרבים קיי’ל דחייב ומעולם לא שמענו חילוק רשויות בזה וכבר האריך בזה מרן החזו”א בבק”מ סי’ ד’ סקג’ ותמצית דבריו דדעת הרמב”ם היא דכל שנוהג כמנהג העולם לא נאמר בו דין דאדם מועד לעולם ומה שחייב הרמב”ם דווקא ברשות הניזק כוונתו דיתכן שינהג כמנהג העולם ובכל זאת יתחייב וזהו כשנכנס לרשות הניזק דבכה”ג גם אם ילך כמנהגו אם יזיק יתחייב אפילו בשוגג או אונס ואמרינן בזה אדם מועד לעולם כיון דאין לחברו להשמר ממנו כשהוא פלש לרשותו ללא רשות והה’ להיפך כשהמזיק נמצא ברשותו גם אם ישנה ברוח שאינה מצויה ויזיק לחברו אין לחייבו כיון דברשותו שינה אך לא בא הרמב”ם לומר דדין אדם מועד לעולם הוא בהכרח דווקא ברשות הניזק דהה’ בנפל מגגו ברוח שאינה מצויה לרה”ר יתחייב כיון דליפול מאויר רה”ר זהו היזק הבא שלא כמנהג העולם ואדרבה בכה”ג אמרי’ דעצם עלייתו לגג הוי שלא ברשות וה”ה בשנים ששכבו ברשות הרבים ושיברו כלים זה לזה כשישנו כיון דשינו אמרינן אדם מועד לעולם וכן הדין בנתקל כיון דפושע הוא ורק דס”ל לרמב”ם כששנים מהלכין ברשות כיון דזהו מנהגו של עולם אם הזיקו בכוונה לא התחדש דינא דאדם מועד לעולם בכה”ג כיון שהזיקו שלא בכוונה ולא עשו שום שינוי ולפ”ז יל’ דנהי דהמחבר נייד מטעם זה והסתייג מלפטור שנים שהיו מהלכים בדרך כיון שיודע שגם לחברו יש רשות ללכת הוי ליה לאסוקי אדעתיה וחשיב לפושע בכה”ג מ”מ לא שלל המחבר סברא זו לגמרי ופטר מזיק ברשותו שלא בכוונה וכמו שכתב ערוך השולחן הנ”ל

ח. רץ מפני פיקוח נפש זהו מנהגו של עולם גם לדעת המחבר.

השטמ”ק בהמניח שם בשם ר’ יהונתן כתב שכיון שמותר לרוץ בע”ש על הניזק היה להרחיק את עצמו והוי ליה הוא הפושע ולא הנתקל.ולכאורה יש לומר דה”ה ברץ מפני פיקוח נפש כיון דמנהג העולם בזמן סכנה לרוץ אין מקום לחייבו מדין אדם מועד לעולם ויש לפוטרו גם לדעת המחבר גם באופן ששבר כלים ואע”פ שאין לתלות הפשיעה בניזק כמו שפטר ר’ יהונתן בהזיק אדם מ”מ נראה לומר דיש לפוטרו כיון דעצם מרוצתו עתה היא לא שינוי ופשיעה אלא דרכו של עולם ולכאורה הדברים מוכרחים גם בדעת ערוך השולחן שכתב בדעת המחבר ההכרעה הנ”ל ומאידך פסק בסק’יט דיש לפטור כל רץ ברשות הרבים מחמת פיקוח נפש דומיא דרץ בער”ש בה”ש ודו”ק.

ט. מסקנה לדינא-

להאמור מסקינן לדינא דיש לפטור רץ ברה”ר והזיק שלא בכוונה במקום פיקוח נפש גם למחייבים אדם באונס גמור מטעם הנ”ל. אך נראה דאין כן דעת הרמב”ן המחייב גם באונס גמור .דהנה ידועים דברי התוס’ ריש המניח שהקשו קושיות גדולות וראיות לפטור אדם באונס גמור ועיין בשטמ”ק סוף האומנין שהביא דברי הרמב”ן לישב קושיות הראשונים אחת לאחת וכתב שם דמה דאמרינן שאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים וכן באפילה וכן הירושלמי שפטר כשישן הראשון ובא אחר וישן אצלו דקיי”ל דפטור הראשון כתב הרמב”ן דשאני התם דהניזק פשע .ומההיא דטבח אומן שקלקל פטור כשהיה בחינם ומהא דהמעביר חבית ממקום למקום ושיברה דאי נתקל לאו פושע הוא פטור- השיב הרמב”ן שאין בטבח אומן שקילקל משום מזיק בכוונה כיון שהזיק ברשות דהרי מוטל עליו להתעסק בזה ואינו בכלל אדם המזיק עיי’ש. ולפז’ נראה דיש לפטור ברץ ברה”ר לצורך מצווה דווקא היכא שיש לתלות הפשיעה בניזק ונאמר דהיה לו להרחיק עצמו כיון שיודע שדרך בין האדם לרוץ בע”ש בה”ש וכ”כ ר’ יהונתן בשטמ”ק בהמניח אך ברץ מפני פיקוח נפש והוא דבר שאינו צפוי אין לתלות הפשיעה בניזק ויש שפיר מקום לחייבו לדעת הרמב”ן דהא חזינן דהרמב”ן פטר טבח אומן רק מטעם דמזיק ברשות אינו בכלל שם מזיק ולא הלך בטעם הרמב”ם משום שנהג כמנהגו של עולם רק דחידש שכל המתעסק ברשות אינו בכלל מזיק ודו”ק היטב בזה .

י. הרמב”ם פכא’ מהלכות אישות הט’ פסק שאשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה בביתה פטורה מפני התקנה וכה’ בירושלמי הביאוהו התוס’ בכתובות פו’ עב’ והראב”ד השיג עליו וכתב שם דלא מן השם הוא זה אלא מפני שהיא פשיעה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה עייש’ .ולכאורה דבריו צע’ דמה ענין בבעלים למזיק בידיים הלא דין בבעלים נאמר רק בשומרים וראיתי בקהילות יעקב בחידושיו לבבק”מ סי’ כד’ שכתב דדעת הראב”ד היא כדעת הרמב”ן דכל שעושה ברשות אינו בכלל אדם המזיק ורק מדין שומר יש מקום לחייבו ולכך פטר הראב”ד את האשה מדין בבעלים אך הרמב”ם דנייד מטעם הרמב”ן וס”ל דאין מושג של מזיק ברשות ואכתי חשיב לאדם המזיק לכך פטרה הרמב”ם רק מכח התקנה עיי’ש .ומ”מ אין מוכרח מזה דהרמב”ם פליג על הרמב”ן ופוטר אדם באונס גמור דיש לומר דהרמב”ם פסק כוותיה לחייבו גם באונס וכדעת השך’ שבראש דברינו רק שהארכנו בזה לחדש דיש מקום לפטור במזיק שלא בכוונה במקום פיקוח נפש לפי הסברו של החזו”א הנ”ל ושכן נראת דעת המחבר והנלע”ד כתבתי.

זה מה שעלה בחכתנו לאחר העיון בנדון השאלה, וה’ יאיר עיננו ויצילנו משגיאות.

באנו על החתום
בברכת התורה
הרבנים המשיבים
מרכז השו”ת הבינלאומי – אריאל