מים אחרונים

שאלה:

האם יש חובה או צורך ליטול מים אחרונים לפני ברכת המזון.

תשובה:

בגמרא ברכות מובא:
“והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן אני ה’ זו ברכה”.

מטרת השמן כפי פשט הסוגייה שם, להעביר את זוהמת (לכלוך) האוכל קודם הברכה וזהו.. והייתם קדושים כי קדוש…
ובחולין מובא:
“אמר רב יהודה בריה דרבי חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה שמלח סדומית יש שמסמא את העיניים”

ומפרש רש”י:
“כיון שאמרו חכמים “על כל אכילתך אכול מלח”, וכיון שנגע במלח כי הדר יהיב ידו אעינים מסמא להו (כאשר יגע בידו בעינין יתעור) ולפיכך צריך לנטלן”.

הרמב”ם כותב:
“כל האוכל פת שמברכים עליו המוציא צריך נטילת ידים תחילה וסוף…כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית ויעביר ידיו על עיניו ויסמא. מפני זה חייבים ליטול ידים בסוף כל ארוחה מפני המלח, ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחילה מפני שהם טרודים במלחמה, וחייבין באחרונה מפני הסכנה”.

הרי שדעתו כי חיוב מים אחרונים הוא משום חשש סכנה ממלח סדומית. וכן דעת התוספות בברכות, כי חיוב מים אחרונים, הוא מפני הסכנה.
אך הראש בברכות מקשה, כיצד אומרת הגמרא בברכות שחובת מים אחרונים היא משום קדושה ואילו בחולין אמרה שמשום סכנה הם.
ומסביר, שהאמת שמשום קדושה יש מצוה במים אחרונים אך משום סכנת מלח סדומית הוסיפו לעשותם חובה.
דעת רב האי גאון היא, המברך שמזכיר השם חייב במים אחרונים משום קדושה להעביר הלכלוך,
ושאר האנשים משום סכנת מלח סדומית, ואם רצו אינם נוטלים מים אחרונים.
ודעת הראב”ד: שצריך לברך על מים אחרונים כיון שמשום קדושה הוא.
אך כאמור שיטת הרמב”ם והתוס’ וכן הביא גם הרא”ש, שעקר הסיבה היא משום סכנה והפס’ אינו רק “אסמכתא”.
והנה התוס’ וכן הרא”ש כתבו, שכיון שסיבת מים אחרונים היא משום סכנת מלח סדומית, כיון שאין מלח סדומית מצוי ביננו (אלא מלח מחציבה [ואף המלח שבא מיבוש מי ים, אינו מסוכן כיום לאחר עיבודו.]), אין נוהגים כיום במים אחרונים.
וברא”ש מוסיף שאפילו לנימוק של קדושה, כיון שאיננו נוהגים כפסק כי קדוש בשמן טוב, אף נטילת ידים באחרונה לא נהגו.
ועוד שאין נקראים ידים מזוהמות, מאחר שאין נוהגים לטול.
השו”ע פותח בסעיף א’ “מים אחרונים חובה”, אך בסעיף י’ מביא לשיטת התוס’: “יש שאין נוהגים לטול מים אחרונים…”
אמנם מביא השו”ע מה שכתב הרא”ש, שמי שהוא איסטניס ורגיל לרחוץ ידיו אחרי הסעודה הרי, נקרא שידיו מזוהמות וצריך הוא ליטלן קודם ברכת המזון, ובמשנה ברורה, הביא דעת הגר”א שגם כיום שיכים, טעמי הגמ’, מלח סדומית וזוהמה וצריך לטול מים אחרונים. וכן כתבו המקובלים, ועוד פוסקים שהחמירו בדבר. וגם בערוך השולחן, האריך שהרי יש ראשונים שסוברים שגם כיום ישנה חובת מים אחרונים, וגם התוס’ והרא”ש, שכתבו שאין נוהגים כן כיום באו להצדיק המנהג, אך גם לדעתם נראה שצריך ליטול הידים קודם ברהמ”ז.

נשים
לגבי חיוב נשים במים אחרונים.
לכאורה לשני הטעמים, אין הבדל בין גבר לאשה, ואף אשה חייבת במים אחרונים וכן כתבו פוסקים רבים, וכן בערוך השולחן שאמר שיש להחמיר ולהזהיר “לבני ביתו”. אמנם יש שסברו שכיום שאין חובה, ורק משום חומרא נוטלים מים אחרונים נשים לא קבלו חומרא זו.
והרבה העידו שכך המנהג, שאף כשגברים נוטלים מים אחרונים נשים אינן, עושות כן.

לסיכום:

מן הראוי ליטול מים אחרונים בין גברים בין נשים, ומי שאינו נוהג כן יש לו על מה לסמוך.

מקורות: ברכות נ”ג: תוספות שם, חולין ק”ה: רמבם הלכות ברכות פ”ו ה”א, שו”ע או”ח סימן קפ”ט.