עביד איניש דינא לנפשיה

שאלה:

מה אפשר לעשות, כאשר אדם חסם במכוניתו את חנית חבירו, או שחנה על המדרכה ונשאר מקום צר מאוד על המדרכה?

תשובה:

בגמרא בבבא קמא מובאת מחלוקת רב יהודה ורב נחמן, האם “עביד איניש דינא לנפשיה”. כלומר, האם מותר לאדם לעשות דין לעצמו, רב יהודה סבר, שאין אדם עושה דין לעצמו, ורב נחמן סבר, שאדם עושה דין לעצמו.
ואומרת הגמרא, כולם מודים שכאשר ישנו הפסד בדבר, עושה אדם דין לעצמו, ומחלוקתם היא כאשר אין הפסד, רק צריך לטרוח ללכת לבית דין. וכאמו,ר רב יהודה סובר שיטרח ללכת לבית דין ולא יעשה דין לעצמו, אך רב נחמן סובר, שאם הצדק עמו אינו צריך לטרוח ללכת לבית דין ויכול לעשות דין לעצמו.
להלכה פוסק השו”ע כרב נחמן, וזו לשונו:
“יכול אדם לעשות דין לעצמו, אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו, ואם האחר עומד כנגדו יכול להכותו עד שיניחנו אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין”.

אך השוע’ מגביל היתר זה: “והוא שיכול לברר ששלו הוא נוטל”.

הגבלה זו חשובה מאוד, שהרי בהרבה מקרים בהם ישנו ויכוח בענייני ממונות (או בכל דבר אחר), כל צד סובר שהוא הצודק ואם נתיר לכל אחד לעשות דין לעצמו, תרבינה הקטטות והמריבות, ועל כן רק כשיכול לברר דבריו בבית דין כעדים וכדומה, רק אז רשאי לעשות דין לעצמו.
כמו כן מוסיף הרמ”א, מה שאומר השו”ע שכאשר אין הגזלן מוכן להחזיר החפץ מותר להכותו זה דוקא: “אם לא יכול להציל בעניין אחר”. אף הגבלה זו חשובה, היא באה למנוע הפקרות בחיי החברה, ובפוסקים הובאו הגבלות נוספות, בדין זה.
במסגרת הדיון בדין ‘עביד איניש דינא לנפשיה’ דנה הגמרא בדברי המשנה (כ”ז.):
“המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור”.

ושואלת הגמרא, מדוע הוא פטור, הרי היה מחובתו להסתכל ולראות שישנו כד בדרכו ולהיזהר שלא ישברנו.
כמה תשובות נאמרו בדבר, ואחת מהן בשם רב: “בממלא רשות הרבים כולה חביות”. ומסביר רב זביד בשם רבא בדעת רב, שלא רק אם נתקל ושבר פטור אלא אף מותר לו לשבור הכדים המפריעים לו בדרכו לכתחילה, ובזה כולם מודים, כיון שיש לו הפסד בדבר: ‘עביד איניש דינא לנפשיה’.
וכן פוסק בשו”ע:
“…ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור, אפילו שברו בידים פטור…”.

ואף בזה מובא, שדוקא כשלא יכול לעקוף הכדים או לעבור מעליהם, רק אז מותר לשברם.
רואים מכאן, אין היתר להעניש את העבריין החוסם את הדרך, בזה יטפל בית דין או הרשויות המוסמכות, אך אם אי אפשר אחרת, וכדי לעבור צריך להזיק לחפץ החוסם, מותר לעשות כן כאשר ברור שהלה עשה שלא כדין.
ועל כן החוסם במכוניתו פתח מגרש חניה פרטי, וחוסם את מכונית בעל הבית, מותר לבעל הבית לדחוף לגרור את המכונית החוסמת אפילו אם תינזק על ידי כך, אך אסור לו לשבור או לכופף את הפח שלא לצורך המעבר אלא רק כהענשה.
כמו כן, החוסם את מעבר המדרכה כשהדבר אסור, אין שום צורך שהולכי הרגל ירדו לכביש ויעקפו את המכונית ולהסתכן על ידי כך, ומותר להם לעבור לצד המכונית ואפילו אם זה יגרום שריטות לרכב, כגון עגלת ילדים, או שהראי ישבר, שבזה, עושה אדם דין לעצמו.

לסיכום:

בעקרון, הדין הוא שעושה אדם דין לעצמו. אך צריך ללמוד היטב, פרטי הדין ולהיזהר שלא לעבור אסור בשם עשיית הדין.

מקורות: בבא קמא כ”ז. במשנה, ובגמרא ע”ב., כ”ח, שו”ע חו”מ סימן ד’ סעיף א’, סימן תי”ב.