עירוב – צורת הפתח

צורת הפתח (צוה”פ):
כאמור, כדי שמקום יחשב כרשות היחיד (רה”י), צריך שיהיה בו שטח של לפחות 4 על 4 טפחים, ומוקף במחיצה שגבהה 10 טפחים לפחות.
ומדין תורה, פרוץ מרובה על העומד – אסור. פרוץ כעומד – מותר. ובלבד שלא תהא במקום אחד פרצה יותר מעשר אמות. אך עד עשר אמות (לחזו”א – 6 מטרים, לגר”ח נאה – 4.80 מטרים) נקרא פתח.
הסבר הדברים: מחיצה שיש בה פרצות והן יותר מהמחיצה העומדת, נחשב הדבר כאילו אין מחיצה כלל. אך כאשר העומד והפרוץ שווים, נחשב המקום כמוקף במחיצות.
מדין תורה, אפילו תהא המחיצה יותר מעשר אמות במקום אחד, כל זמן שהעומד מרובה על הפרוץ, הרי זה נקרא רה”י, אך מדרבנן אסרו פרצה יותר מעשר אמות, כמו שמצינו בהיכל שפתחו נקרא ‘פתח’ (“ושחטו פתח אהל מועד”), ורוחבו היה עשר אמות.
כאשר יש פרצה גדולה מעשר אמות, ניתן לתקנה על ידי ‘צורת הפתח’. כלומר: שתי מזוזות ומשקוף, ואז נקראת גם פרצה יותר מעשר אמות כפתח.
צוה”פ יכולה להיות משני עמודים משני הצדדים, וחוט עובר על גביהם. דבר זה מוסכם על הכל כאשר העומד מרובה או שווה לפרוץ, ואסור מדרבנן כיוון שהפרצה גדולה מ – 10 אמות. אולם כאשר הפרוץ מרובה על העומד או שאין עומד כלל, נחלקו. לדעת חלק גדול מהראשונים, וכן הביא השו”ע סתם, אפשר להקיף בצורת הפתח מכל צדדיו, ויחשב הדבר כמוקף מחיצות. אולם לדעת הרמב”ם, במקרה כזה יועיל רק כאשר צורת הפתח תהא לפרצה עד עשר אמות, כלומר: אפשר להקיף מקום בצורת הפתח, רק כאשר המרחק בין העמודים אינו גדול יותר מעשר אמות, והשו”ע הביא דבריו כדעה שניה ולא ‘כסתם’. בערוך השלחן ועוד, סוברים להלכה כדעת רוב הראשונים, שצוה”פ עוזרת רק באין מחיצות כלל וכאשר צוה”פ גדולה מעשר אמות. אמנם המשנה ברורה סובר שיש לחוש לדעת הרמב”ם והסוברים כמותו.
דיון נוסף שנתלבטו בו, הוא האם צורת הפתח מכל ארבעת הרוחות טובה רק בכרמלית, או בפרצה יותר מעשר (כאשר יש עומד שווה לפרוץ), דהיינו, רק באיסור דרבנן, ויש שטענו שאף באיסור תורה, ברה”ר. המשנה ברורה נוטה להחמיר בדבר, וה”ערוך השלחן’ סובר שצוה”פ טובה מכל הצדדים אף ברה”ר מהתורה.

עירוב חצרות
חצר שהרבה בתים פתוחים אליה, אם היא מוקפת מחיצות, נחשבים הבתים והחצר כרשות היחיד. אולם מדרבנן אסרו להוציא מהבתים לחצר או להפך, כדי שלא יבואו לטעות ויוציאו גם מרה”י לרה”ר ולהיפך. לכן, אף במקום שמוקף מחיצות כבית משותף ישנה בעיה של הוצאה והכנסה מהבתים לחדר המדרגות או להפך.
לתיקון הדבר הצריכו חכמים לערב את הבתים יחד, על ידי שכל בעל בית נותן פת, ושמים את הכל באחד הבתים, ובזה נחשב כאילו כל הדיירים גרים בבית זה והחצר מיוחדת לבית זה.
תיקון זה של ערוב חצרות טוב רק כאשר כל דיירי החצר והחצרות כלפי המבוי (ואצלנו: כל הבתים המשותפים כלפי הרחוב) הינם יהודים שומרי שבת. אך כאשר אחד הדיירים הוא אינו יהודי או מחלל שבת בפרהסיא (שעל ידי זה נחשב כמומר), אין אפשרות להשתתף בערוב להיות כדירים בבית אחד, וצריך שישכור היהודי בית זה מהגוי או המומר לשבת בכדי שיוכל הערוב להחשיב את כולם כגרים באותו בית שנמצא בו הערוב.
עד כאן דברנו על הפרטים החשובים לשם הבנת נושא הערוב בצורה פשוטה. כל נושא מהפרטים שהוזכרו יש בו פרטים ופרטי פרטים בהלכה, אך לשם הבנת ה’עירוב’ – די בידע הכללי.
בעז”ה נסביר בעלון הבא את העירוב ובעיותיו לאור הקדמות אלו.

להבנת העירוב כיום
אחר ההקדמות שהבאנו, נוכל להבין את העירוב שנוהגים בו.
אנו מקיפים את העיר בעמודים וחוט שעובר על גביהם, דבר שיוצר שהעיר כולה מוקפת על יד צורת הפתח, ועל ידי זה העיר כרשות היחיד, שכן העיר כולה מוקפת מחיצות. אך עדיין אין די בכך, וצריך לעשות ערוב חצרות (או מבואות). זה נעשה על ידי המועצה הדתית אשר מכינה מזון כזית עבור כל בני העיר, ואין צורך בכזית פת לכל אדם, ואין צריך שיהיה שווה פרוטה. אמנם ישנם פרטי דינים שונים במה אפשר לערב, דבר זה נעשה על ידי הרבנות המקומית.

הבעיות הקיימות ב’עירוב’
א. מה דין רחובות כיום: רשות הרבים מהתורה, או כרמלית – האסורה מדרבנן? במשנה ברורה תלה בעיה זו בשאלה האם רשות הרבים מותנית ברוחב ט”ז אמה בלבד, ואז רחובותינו שהם רחבים אף יותר מזה, הנם רשות הרבים, או שיש צורך גם ב – 60 ריבוא (600,000) שעוברים בהם, כאשר יש דיון רחב מה נקרא ‘עוברים’, האם די בגרים ברחוב או עוברים בפועל, וכיצד דנים אם יש רמזורים שמפסיקים הנסיעה, ועוד ועוד.
על כל פנים, אם אין צורך ב-60 ריבוא עוברים, לדעת המשנה ברורה יש לנו רשות הרבים מהתורה, וכן פסק השלחן ערוך, וכך דעת הרבה ראשונים, ולשיטתם חושש המשנה ברורה לדעות הסוברים שאין צוה”פ מכל הרוחות עוזרת במקום רשות הרבים מהתורה… אמנם הרמב”ם לא פסק כך, ולדעתו אף ברה”ר מהתורה אפשר לעשות צוה”פ מכל הצדדים.
ב. אף לדעת הרמב”ם, אין אפשרות לעשות מחיצה ביותר מעשר אמות, וזה ודאי שאי אפשר לעשותו בעירוב המקיף את הערים ושאר המקומות. המשנה ברורה מסיק שאין למחות ביד המקלים, אך בעל נפש יחוש לעצמו ויחמיר.
ג. בעיה נוספת ב’עירוב’ היא אותם גויים הגרים בעיר, וכן היהודים המחללים שבת בפרהסיא (אם אכן הגיעו להגדרה זו) שצריך לשכור מהם מקומם, ואחרת אין אפשרות לעשות עירוב חצות ואין העירוב עוזר לטלטל מהדירה לחדר המדרגות או מחדר המדרגות לבנין.
אמנם גם בזה הרבנות הראשית מערבת, על ידי כך ששוכרים מחברת החשמל את השעונים שנמצאים בדירות והם רכושה ובצורות נוספות, אך אין הדבר פשוט כל כך, ושוב יש מקום להחמיר שלא לטלטל ע”י ה’עירוב’.
ד. ישנן עוד בעיות שלא דנו עליהן, כגון עניין “הקפה לדירה” שהוא עניין בפני עצמו, ויותר בעיות בהיקף עיר גדולה על ידי העירוב.

לסיכום: ודאי שהמקל לטלטל על ידי העירוב, יש לו על מה לסמוך (שאין רחובותינו רה”ר מהתורה, כיון שצריך 60 ריבוא, ואין רחובותינו נחשבים רה”ר מסיבות אחרות שאין כאן המקום להאריך בדבר, שעירוב חצירות אפשרי, ועוד).
אך המחמיר בדבר יש לו כר נרחב לחומרא זו, ואינו בגדר “כסיל בחשך יהלך” המובא על המחמיר בלא טעם, אלא בגדר של בעל נפש יחוש לעצמו.
אולם הדבר החשוב ביותר אותו יש לזכור, שגם המחמיר אסור לו להסתכל על אחרים כעבריינים, שהרי יש להם על מה לסמוך, ועל זה כבר נאמר “פוק חזי מאי עמא דבר”.
ובערוך השלחן, אחר העלותו בעיית רה”ר כיום, אם היא מהתורה או לא, כותב:
“אבל על כל פנים מה מועיל האריכות, אחרי שהעירובין נתפשטו ברוב ערי ישראל הרבה מאות שנים מקודם, ורק על סמך היתר זה (שאין רה”ר מהתורה כיום) וכאילו בת קול יצא הלכה כשיטה זו. ואם באנו לעכב, לא לבד שלא יצייתו, אלא נראה כמשתגעים שדבר זה נתשפט בכל ישראל… ויען כי מצוה וחובה ללמד זכות על כלל ישראל שמתי את ליבי להמציא איזה היתר כמו שנבאר בס”ד”.

ונסיים שוב בלשונו של בעל ערוך השלחן
“…וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באסור גדול זה, ולא ניחא למרייהו דאמר להו הכי, וראוי לחפש זכות…”

“והמקום ידין אותנו לזכות כשם שאנו דנין זכות על כלל ישראל”.
(המדובר שם קמח וקטניות מתולעים וחרקים)

מקורות: ביאור הלכה הלכות שבת סימן שמה ס”ז ד”ה “שאין שם 60 רבוא’, בה”ל הלכות שבת סימן שס”ד ס”ב ד”ה ואחרי שעשה לה’. ערוך השלחן או”ח סימן שמ”ה סקי”ח, חזו”א הלכות עירובין סימן מ”ג סק”ז. עירובין ט”ז: רמב”ם הלכות שבת פט”ז הט”ז. שו”ע או”ח סימן ש”ב סעיף ח – י”א, ערוך השלחן שם ס”ק כ”ב – ל”א. שו”ע או”ח סימן שס”ו סעיף א’, סימן שפ”ב סעיף א’ סימן שפ”ה.