תפילת שמונה עשרה לעמת קדושה- מה יעשה

שאלה:

המאריך בתפילת שמונה עשרה, והחזן החל חזרת הש”ץ ומגיע לקדושה, כיצד ינהג?

תשובה:

הגמרא בברכות מביאה:
“אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע הש”ץ למודים יתפלל, ואם לאו אל יתפלל, ריב”ל אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש”ץ לקדושה יתפלל, ואם לאו אל יתפלל”.

הרי לנו שאף שתפילה בציבור היא תפילת שמונה עשרה, בכל אופן אמירת קדושה עם הציבור חשובה יותר, ועדיף שיאמר קדושה עם הציבור ויתפלל ביחידות, מאשר תפילה בציבור בלא אמירת קדושה.
והקשו בתוספות (ד”ה ‘עד שלא יגיע’) מגמרא זו על רש”י בסוכה, וזו לשון רש”י:
“… וכן למתפללין בציבור ושליח ציבור אומר קדושה או יהא שמיה רבה, ישתקו בתפילתן וישמעו בכוונה והרי הן כעונים וכשיגמור הקדושה יחזרו לתפילתם, וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות”.

אם כן לפי דעת הבה”ג ורש”י, היה צריך המאחר לתפילה ומוצא שהציבור נמצא בשמונה עשרה, לומר עימם התפילה כדי שיתפלל בציבור, וכשיגיע ש”ץ לקדושה ישתוק ויכוון, ויצא ידי חובתו.
וענו התוספות, שבכל אופן עניה עדיפא משמיעה, והיא יותר הידור מצווה, אפילו שע”י זה יתפלל ביחידות.
אולם ר”ת ור”י, סברו שאין לנהוג כבה”ג ורש”י, כי שומע כעונה נחשבת הפסקה בתפילה, ולכן ימתין עד אחר קדושה ויתפלל שמונה עשרה ביחידות.
ולדעתם מי שנמצא בתוך תפילת שמונה עשרה והש”ץ מגיע לקדושה, ימשיך בתפילתו כדי שלא יהא הפסק.
בכל אופן מביאים התוספות, שנהגו העם שהנמצא בשמונה עשרה והש”ץ מגיע לקדושה, לשתוק ולכוון “וגדול המנהג”.
וכך פסק השו”ע:
“אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה אלא ישתוק ויכוון למה שאומר ש”ץ ויהא כעונה”.

בביאור הלכה הביא, שישנה מחלוקת אם שומע כעונה, הוא כעונה ממש ונקרא הפסק או לאו.
ומה שכתבו תוספות “גדול המנהג”, הוא לדעה ששומע כעונה, נחשב כהפסק, אך אנו פוסקים להלכה, ששומע כעונה אינו כעונה ממש, ואין בכך הפסק.
ולפי זה וודאי שמי שנמצא בשמונה עשרה ושומע קדושה מהש”ץ, ישתוק ויכוון לצאת מהש”ץ.
נסתפק בביאור הלכה, באדם שיודע שהוא מאריך בתפילתו, האם גם הוא נחשב כמי שמגיע לבית כנסת ומוצא הציבור מתפלל שמונה עשרה, ויודע שאם יתפלל עמהם לא יגיע לקדושה, וע”כ יחכה, ויתפלל אח”כ ביחידות.
או שמא דין זה נאמר דווקא במאחר, ולא במי שמתפלל עם הציבור מתחילת התפילה.
ובערוך השולחן, הכריע שבמקרה כזה יתפלל שמונה עשרה עם הציבור, וכשיגיע ש”ץ לקדושה, ישתוק ויכוון, ואח”כ ימשיך תפילתו.

לסיכום:

אמירת קדושה עם הציבור, חשובה יותר מתפילה עם הציבור. ולכן המאחר ומגיע לתפילה כאשר הציבור אומר שמונה עשרה, ומעריך שאם יתחיל התפילה לא יגיע עימם לקדושה, יחכה עד אחר קדושה ויתפלל. (וצריך גם לתכנן אמירת מודים הציבור, ונדון בדבר בפעם אחרת).
אולם מי שמתפלל עם הציבור, אף שיודע הוא כי מאריך הוא בתפילתו ולא יגיע לקדושה עם הציבור, בכל אופן יתחיל עמם תפילת שמונה עשרה, וכשיגיעו לקדושה, ישתוק ויכוון לקדושה מפי הש”ץ, ואחר כך ימשיך בתפילתו.

מקורות: ברכות כ”א: ותוספות שם, רש”י סוכה ל”ח: שו”ע או”ח סימן ק”ד סעיף ז’ וק”ט סעיף א’, משנה ברורה, ביאור הלכה וערוך השולחן.