אמירת תתקבל בתשעה באב לאחר קריאת איכה ובשחרית
לכאורה השאלה הזאת נוגעת רק לציבור האשכנזי, הואיל והמחבר פסק בשו”ע יו”ד סי’ שפ”ד “אבל תוך ז’ אינו יכול להתפלל לפני העמוד, ומקורו בתשובת הרא”ש כלל כ”ז, דאם אין בבית האבל מי שיכול לשמש כש”ץ להוציא את הרבים ידי חובתן, אזי האבל יכול לשמש כש”צ.
ובשו”ת מקום שמואל סימן ע”ח טוען: שזו גם דעת הרמ”א, אך נהגו בכל קהילות האשכנזים שהאבל עובר לפני התיבה בתוך השבעה (ובכלל יש מי שאומר שתפילה לפני העמוד מצווה טפי מאמירת הקדיש).
ובילקוט יוסף הלכות אבלות סימן כ”ט סעיף ד’ כתב: שאבל על אב ואם, עולה כש”צ בתוך השבעה, אך אבל על שאר קרובים לא עולה. והרבה גדולים הכריעו שאדרבה, מצווה לאבל לעבור לפני התיבה כש”צ, וכן ראוי להורות.
ויש שאמרו שאין לומר קדיש תתקבל בבית האבלים תוך שבעה, והכרעת הפוסקים היא שכל מי שמשמש כש”ץ בבית האבלים אומר קדיש תתקבל, והדיון הוא, רק על אמירת תתקבל על ידי האבל בתוך השבעה, (שו”ת רע”א, שו”ת יד סופר ועוד).
המקור בפסוק במגילת איכה (ג’ ח’): “גם כי אזעק ואשווע, שתם תפילתי”, כביכול הקב”ה סתם פתחי רקיע שלא תגיע התפילה אליו.
ובספר מעבר יבוק (עתר ענן הקטורת פ”א) כתב: שאין אומרים תתקבל בבית האבל, כמו בתשעה באב, ובשו”ת מהר”ם שיק יורה דעה סימן ש”ע כתב: שמדובר במנהג טעות שלמדו מת”ב ,ואומר “ואפי”ה אין אני משנה המנהג כמ”כ הרמ”א באו”ח סי’ תר”צ: שאין לשנות שום מנהג וכו’. ומשיב לשואל: “ואם במקום מושבך המנהג לומר, וודאי דאין לשנות מפני המחלוקת, וכן הדין בכל מנהג”.
ובהמשך מסכים עם החתם סופר באו”ח סי’ ר”ה: דהאידנא שאין הש”ץ מוציא אחרים י”ח אין נ”מ…. ושפיר יכול אבל להיות ש”ץ, והמהר”ם שיק מנסה להסביר טעם המנהג, במקום שנוהגים שהאבל מדלג על תתקבל בהיותו ש”ץ בתוך השבעה ואומר: שתתקבל הוי כדרישת ובקשת שלום, ולכך אין אומרים אותו בתשעה באב, ולפי זה, גם אבל תוך ז’ דאסור לדרוש בשלום אחרים, שפיר המנהג דאין לומר תתקבל.
בשו”ת רע”א מהדורה תנינא סימן כ”ד: מנסה להוכיח שאין הנדון דומה לראיה, דבתשעה באב טעם אי אמירת תתקבל שלא ידמה כאילו אמירתו קאי על הקינות, ובסוף כותב שאי אמירת תתקבל ע”י האבל בתוך ז’ זו הוראה בטעות.
וכן פוסק הרב עובדיה יוסף בשו”ת יביע אומר חלק ד’ יו”ד סימן ל”ב: שמביא את דברי שו”ת רע”א, איך יעלה על הדעת שהאבל ידלג על תתקבל.
אמנם גם הרב עובדיה יוסף, גורס כמו המהר”ם שיק שנראה עיקר, שהאבל אומר תתקבל, מ”מ אתרא דנהוג נהוג, ובמקום שאין מנהג ברור, בוודאי יש לומר תתקבל כדברי רע”א, והיד סופר.
אך הגרי”מ טוקצינסקי בספר גשר החיים (עמ’ ר”ו, פ”כ ס”ג אות ח’) כותב: שהואיל ויש מחלוקת אם אומרים תתקבל בבית האבל, ראוי להנהיג שאם האבל עובר לפני התיבה אינו אומר תתקבל, ואם אחר עובד יאמר תתקבל, אולם כיום נוהגים שגם האבל אומר תתקבל.
ובשו”ת גנזי דעת סי’ ע”ד בשם זקנו הגאון קול אריה נאמר: שאבל בתוך שבעה המשמש כש”צ לא יאמר תתקבל. וכן כתב הגאון מלבוב ביוסף דעת סי’ שע”ו.
ובשו”ת בצל החכמה חלק ד’ סימן ס”ח אומר: מי יחלוק על הוראת מהר”ם שיק, שהיה גאון ההוראה, לכן בוודאי במקום שנהגו שהאבל תוך ז’ ש”צ, ידלג על תתקבל, ובמקום שלא נהגו או אין מנהג ברור יש לאמרו, גם על ידי אבל תוך ז’.
לאור האמור לעיל ועל אף שגדולי ישראל ראו בדילוג תתקבל ע”י האבל בתוך שבעה כהוראה בטעות, אי אפשר להתעלם מקיומו של המנהג הזה בהרבה מקומות. גם גישתו של המהר”ם שיק לא לבטל את המנהג על אף שראה בו מנהג טעות, וגם ניסיונו להסביר אותו, מעידים שיש דברים בגו. גם על פי סברא נראה לי לבאר שגדולי התורה שצידדו בדילוג, הושפעו גם מהמקור לאי אמירת תתקבל בתשעה באב, שהרי גם אצל האבל הפרטי והאינדיבידואלי יש ענין של “שתם תפילתי”. כך מרגיש האבל שלבטח התפלל למען אותו אדם יקר לו, שנלב”ע וכביכול התפילה לא התקבלה.
ולענ”ד נראה שאמירת תתקבל גורמת להרהורי אמונה, ולכן מתוך התחשבות ברגשי האבל, רצו למנוע ממנו לעמוד בפני שאלות באמונה על ידי דילוג תתקבל.
לכן במקום שנהגו שהאבל מדלג, יש להיאחז במנהג כהכרעת כמה פוסקים, ובמקום שאין מנהג ברור יש לקבל את הכרעת רוב הפוסקים, לומר בשבעה תתקבל, גם כאשר האבל הוא הש”ץ.
ובדבר אי אמירת תתקבל בתשעה באב, המקור, מובא בבית יוסף או”ח סי’ תקנ”ט בשם הגהות מימוניות “שיש שאין נוהגים לומר תתקבל”, וכן פוסק השו”ע שם, ובעטרת צבי ס”ק ז’ כתב: “אין אומרים תתקבל לפי שכתוב (איכה ג’ ח’) “גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי”.
ובשו”ת דברי יציב או”ח סימן רמ”ה מביא: יש מקומות שאין מדלגין תתקבל, אלא בלילה אחר תפילה, אבל בשחרית אומרים אותו, וכן הוא באבודרהם.
הרמ”א פסק: “וכל הקדישים שאומרים אחר איכה, אין אומרים תתקבל”. וכן כתב הלבוש, וכן הוא בט”ז סק”ב: “מתפללין ערבית ואומרים קדיש עם תתקבל, אבל אחר איכה עד למחר אחר יציאת בית הכנסת קדיש בלא תתקבל”, וכן במגן אברהם סק”א, ובפרי מגדים שם, ובחיי אדם כלל קל”ה ט’, ובמשנה ברורה סק”ד, ובקיצור שולחן ערוך סימן קכ”ד סעיף א’: “וביום תשעה באב לא נוהגים לומר תתקבל.
ובשו”ת אגרות משה או”ח חלק ג’ סימן פ”א, בהסבר דברי הרמ”א פוסק: שאין אומרים תתקבל לא אחר הקינות של ערבית, ולא אחר שמ”ע שחרית, ולא אחר הקינות של שחרית. נמצא שאיכא ג’ קדישים שהיה צריך לומר בהם תתקבל, והמנהג לא לאומרו.
כדבריו מצינו בספר טעמי המנהגים ענייני ט’ באב סימן תרל”ח שכתב: “טעם שאומרים בט”ב אחר תפילת ערבית קדיש שלם עם תתקבל (פי’ אע”פ שאין אומרים תתקבל בת”ב) שעדיין לא קראו איכה שנאמר בה “שתם תפילתי” ושם בסימן תרנ”א כתב: “ואחר מנחה אומרים תתקבל, כיון שמרו נחמה “נחם” בבונה ירושלים” (לבוש).
עולה מכל אלה, שכאמור הכרעת רוב הפוסקים שאבל ש”ץ בתוך ז’, אומר תתקבל, אך במקומות שלא נהגו לומר, אין לשנות, ובמקומות שאין המנהג ברור יש לאומרו. ובתשעה באב המנהג המקובל הוא, שאין לומר תתקבל לא בערבית בתתקבל בתרא ולא בשחרית.
והשי”ת יאיר עיננו בתוה”ק, ונראה בבניית בית מקדשינו ותפארתנו אכי”ר.
הרב דוד טבצ’ניק