גילוי לב בקריעה

הרב שלמה פישמן

שאלה

אדם שרח”ל נפטר אחד מהוריו ובשעת חימום קרע רק כשיעור טפח בלא שיתגלה לבו, ואחר ז’ אחר שכבר פשט את הבגד שקרע בו נזכר שלא גילה לבו, האם צריך לקרוע שוב.

תשובה

המחבר והפוסקים אחריו הביאו את שיעור הקריעה אבל לא כתבו במפורש אם שיעור זה מעכב, ולכאורה כיון שנקטו את שיעור הקריעה משמע שפחות מזה השיעור אינו קריעה כלל. אמנם שמעתי מראש בית המדרש, הגר”י ורהפטיג שליט”א שיתכן שהטעם שהפוסקים המאוחרים סתמו בזה הוא משום שהמציאות הזו לא שכיחה, מאחר והמרחק בין טפח לגילוי לב הוא מועט מאוד ובדרך כלל הוא אפי’ חופף, ע”כ בכל קריעה של טפח נכלל גילוי לב, ושיעור טפח מתבאר מן הגמ’ שאין אחיזה פחות מטפח, וא”כ אם חיסר בשיעור טפח ודאי לא יצי”ח.
אולם טעם זה אין מספיק אלא לעידן המודרני שהתחילו ללבוש בגדים מכופתרים באמצע המלבוש העליון, ועל כן יש מקום להתחיל הקריעה של אב ואם כדין “מקמי שפה” בחלק נמוך יותר בבגד, במקום שהוא קצת מעל הלב וממנו קורע טפח עד לגילוי לב, אבל במלבושים שהיו נהוגים בתקופת מרן השו”ע לא היה שפת הבגד אלא מלמעלה בבית הצואר, ואשר על כן היה המרחק משפת הבגד עד לבו ככפול ממרחק שיש מהשפה עד לשיעור טפח, וא”כ היה לו למרן ז”ל לפרש העניין יותר.
ובאמת ששמעתי שיש מקומות אשר ישנם שאינם מתרצים לקרוע אפי’ שיעור טפח, וכ”ש להשלים לקרוע כדין שיעור גילוי לב בבגדם, ובפרט אצל הנשים מפני כבודם, ויש מרבני המקום שהיו מתפשרים עמם על שיעור טפח לכה”פ, ע”כ ראיתי ליתן לבי לברר הלכה זו בס”ד.
תוכן:
1. יבוארו מקור וטעמי הדינים של קריעת גילוי לב ושל קריעת כל בגדיו.
2. יחקור האם תוספת זו של שיעור גילוי לב הוא מעיקר דין קריעה או משום הלכות כבוד אב ואם, והנפ”מ בזה.
3. יבוארו מחלוקת ראשונים בצדדי חקירה זו, ושעוד נחלקו האם שתי הדינים הללו של קריעת כל בגדיו ושיעור גילוי לב תלויים זה בזה, או שהם חיובים נפרדים. (ויצדד לחדש לדון לפי”ז האם צריך שכל הקרעים יהיו מכוונים כנגד לבו).
4. יבואר כי מרוב הראשונים ומסתימת המחבר משמע שלא יצא ידי חובתו.

א. בגמ’ (מו”ק כב ב) “על המתים כולם קורע טפח על אביו ועל אמו עד שיגלה לבו” , ולהלן שם “על כל המתים כולן אפי’ לבוש עשרה חלוקין אינו קורע אלא העליון על אביו ועל אמו קורע את כולן.”
וכן נפסק בשו”ע (יו”ד שמ ג,ט).
מקור הדין ששיעור קריעה המינימלי הוא טפח בשאר קרובים, דרשינן בגמ’ שם מדוד המלך דאין קריעה פחות מטפח, ומקור הדין שקורע בשיעור גילוי לב על אב ואם, כ’ הראשונים בשם הירושלמי שהוא משום שניטל ממנו מצות כיבוד הורים .
אך הדין המובא בש”ס שעל אב ואם קורע אפי’ עשרה חלוקין, לא נתפרש המקור והטעם לזה.
והיה אפשר לומר, דהוא בדומה לדברים נוספים המוזכרים בגמ’ שם, כעניין שעל אב ואם קורע מבחוץ, וביד, שהוא להרבות עגמת נפש וכבוד למת, וכעין שמקרעין לקטן מפני עגמת נפש, כמבואר בברייתא מועד קטן (יד ב), שמחדשים מעשה קריעה שלם רק עבור הרבות כבוד למת.
ב. אך כפי שנראה להלן, מדברי כמה מהראשונים בהמשך הסוגיא (כב ב) מתבאר שלא הבינו כן בטעם הקריעה של כל בגדיו.
אך ראשית ראוי להקדים את מה שנראה לחקור בטעם הקריעה של גילוי לב באב ואם, שהבאנו כבר בשם הירושלמי שהוא משום שניטל ממנו מצות כבוד הורים, מהו גדרו: האם כללו חכמים אופן קריעה זו כדין מדיני קריעה גופא, או שנאמר שעיקר דין הקריעה הוא כבשאר קרובים, ורק דין מדיני כיבוד הורים בעלמא הוא שמחוייב לעשות תוספות של היכר בקריעה, משום “מכבדו במותו” .
והנ”מ בזה לכאורה נראה, שאם כל דין גילוי לב הוא מדין כיבוד אב ואם, מסתבר שאם לא קרע אלא כשיעור טפח יצא ידי חובת קריעה על מת, רק שלא קיים החלק הנוסף של גילוי לב מדין כבוד הורים, וחלק זה נראה שאינו מעכב בדיעבד.
ונתבונן, שהרי בגמ’ שם מובא שאפרקסותו אינה מעכבת, ובפרש”י אשר לפנינו פירש הטעם משום “דהוי על ראשו ואי”צ לקורעה”. ועיין בריטב”א שם שגרס ופירש ברש”י, שהוא לפעמים מסתיר את הקריעה ועל כן אין מעכב את הקריעה מהיות גילוי לב. (ועיין נמוקי יוסף שפירש כעין זה בפירוש אחד שהביא, וכן ביתר תיאור ברש”י שמסביב לרי”ף).
וכן פי’ הרמב”ן, דאפרקסותו אין מעכב גילוי לב, ואין צריך לקורעה.
ומדברי כל הראשונים הללו משמע שכאשר מתחייבים לקרוע על אב ואם בשיעור גילוי לב, נכלל בדין זה שהקריעה יגלה הלב, וכלפי דין זה חידשה הגמרא שאפרקסותו התלויה מעל הקרע אינו חשובה כמסתרת לגילוי הלב שע”י הקריעה ולכן אין צריך לקורעה.
וממה שאפרקסותו אינה מעכבת מפני שאינה חשובה כמסתירה לקריעה של גילוי הלב, נשמע לדין היה לבוש עשרה בגדים, שהם חשובים כמסתירים הגילוי לב ועל כן מעכבים. וכ”כ הגר”א בביאורו (שמ סקכ”ח) שזהו המקור לדברי המחבר שעשרה בגדים מעכבים.
ומעתה, כשם פסק המחבר בפירוש בסעיף ט’ שאם לא קרע כל בגדיו שעליו לא יצא ידי חובת קריעה כלל, וטעמו נתבאר לנו שהוא מכיוון שלא נתגלה הלב, כמו כן אם לא קרע כשיעור גילוי לב לא יצא ידי חובתו.
נמצא כי כל הראשונים הללו למדו כצד הראשון שחקרנו, שחכמים כללו את תוספת הקריעה על אב ואם כחלק מעיקר דיני הקריעה ועל כן נולד מזה הדין שקורע כל בגדים שעליו כדי שלא יסתיר לגילוי הלב ושאפרקסותו לא נחשבת כמסתיר לגילוי הלב ושגילוי הלב מעכב בדיעבד.
ג. ואף מלשון המחבר (שמ ט, וכן בטור וב”י) נראה כן, דז”ל: “ועל או”א קורע כל בגדיו אפילו הוא לבוש י’ עד שמגלה לבו ואם לא קרע כל בגדיו לא יצא” .
ומריהטת לשון המחבר נראה, דדין קריעת כל בגדיו מישך שייך לדין גי”ל, דהנה לשון זה של המחבר אינו בגמ’ לפנינו, ואדרבה בגמ’ היה נראה שהם ב’ דינים נפרדים, וכמו שהובא בלשון הגמ’ בפתח דברינו, ורק המחבר ז”ל הוא שצירפם, ולכאו’ נראה שרצונו בזה ללמדנו דב’ דינים אלו תליין הא בהא, כלומר, מכיון שבאו”א חייב בגילוי לב כשיעור קריעה ולא סגי בטפח על כן חייב לקרוע אף כל בגדיו כדי שג”כ בפועל יתגלה לבו (ואע”פ שאין אפרקסותו, היינו הבגד התחתון, מעכבת, מ”מ גי”ל קרינא בהו כמש”כ בב”ח).
נמצא דדינא דגי”ל המובא בגמ’ מחייב תרתי: א. שיעור קריעה יותר מטפח עד לבו. ב. שבפועל תתגלה לבו, ואשר על כן, בלבוש בכמה בגדים קורע כל בגדים שעליו, ואין זה רק שיעור של אורך קריעה בלבד כמו שיעור טפח בשאר קרובים.
(ומזה יתפרש דברי השו”ת פרח מטה אהרן המובא בהגהות הגרעק”א ופת”ש, דבשאר קרובים אם קרע התחתון בלבד יצא י”ח, אבל באב ואם לא כתב כן, ולדברינו יובן דלא יצי”ח, דגילוי לבו בעינן וליכא).
ד. ועל פי זה היה נראה לדון דין חדש. והוא, שנצריך שאף כל הקרעים של כל הבגדים יהיו מכוונים זה כנגד זה , ועכ”פ שיפגשו יחד כנגד לבו.
ועי’ בסעיף ג’ שסתם המחבר בעניין שיעור הקריעה בדיעבד, שכתב וז”ל: “שיעור קריעה טפח. (ועכשיו יפרש המחבר שלפעמים די בפחות מטפח) ואם קרע על מת ובא להוסיף באותה קריעה על מת אחר, אם אחר ז’ סגי בכל שהוא, ואם הוא בתוך ז’ צריך טפח. (ועתה מפרש המחבר שעל אב ואם לעולם צריך גילוי לב) ועל אביו ואמו אפילו אחר ז’ קורע עד שיגלה את לבו”.
והיה מקום לומר ששיעור טפח בלבד הוא לעיכובא שהרי אין אחיזה פחות מטפח כלשון הגמ’, אבל גילוי לב אינו מעכב, אך לדברינו נתברר כי אף שיעור גילוי לב באב ואם הוא לעיכובא, והיינו טעמא שסתם המחבר והשוום יחד.
וסימוכין לזה ממה שפסק המחבר בסעיף ט’ שאם לא קרע כל בגדיו לא יצא, מטעם שלא קיים דין מדיני גילוי לב וכמו שנתבאר, וכ”ש אם לא קיים את עיקר דין השיעור של גילוי לב, דהיינו קריעה בשיעור גילוי לב יותר מטפח, דלא יצא.
ועלה בידינו לכל הראשונים הנ”ל, ואף תמכנו דברינו מדברי המחבר, כי חייב לקרוע פעם נוספת כדין מי שלא קרע כלל כמבואר בסי’ ש”מ סעיף י”ח .
ה. אמנם נראה שדעת בעלי התוספות אינו כן.
במו”ק (כו ב) מבואר לחד מ”ד, דלאחר ל’ יום מותר להוסיף בקרע קריעה נוספת מכיון שיש כבר רשות לאחות לאחר ל’, והקשה עליו רבי זירא שאם כן גבי או”א שאסור לאחותו לעולם ה”נ שיהא אסור להוסיף בה לעולם! ומשני “התם משום כבוד אביו ואמו הוא “.
וממרוצת לשון הש”ס ורש”י היה נראה, שאיסור האיחוי גבי אב ואם הוא רק מדין כבוד אב ואם. אלא שעדיין צריך ביאור דסוף סוף אין היתר איחוי מכל מקום, ואיך יוסיף בו? ועל כרחך צ”ל, דמאחר ואין לו מניעה מצד הלכות קריעה ואבילות, חשיבא על ידי כן כאיחוי לגבי היתר תוספת קריעה, ולא אכפת לן מה שמכל מקום בפועל אסור באיחוי משום כבוד אב ואם.
ומעתה יש מקום לומר, דכשם שאיסור האיחוי המיוחד של קרע על אב ואם הוא משום כבוד אב ואם ולא מן הדין, כך גם חיוב הקריעה המיוחד בשיעור גילוי לב על אב ואם הוא מדין כבוד אב ואם בלבד ולא מעיקר דין קריעה.
אך נראה לדחות שאין מוכרח כן בסברא לומר שהם תלויין זה בזה, שהרי לעולם יתכן שחיוב הקריעה הוא מן הדין, אך איסור האיחוי המיוחד הוא משום כבוד אב ואם.
אכן יעויין בתוס’ (שם ד”ה ‘אמר’), שמתבאר להדיא מדבריהם שאין השיעור גילוי לב הנוסף על הטפח מעכב, שכתבו וז”ל: “והר”י הקשה בתוספות מאי שייך בתוספת, וכו’, מיהו יותר נראה לי דקאמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת שצריך לקרוע עד לבו, ואם אירע כך שלא קרע עד לבו מ”מ כיון שלא עשה כמו שהיה צריך אומר אין שייך תוספת” עכ”ל.
ונראה ברור שרצונם לומר דלעולם יצא ידי חובתו אפילו בפחות משיעור גילוי לב כל זמן שקרע טפח, אך מכיוון שעד לבו הוא שיעור הראוי לכתחילה על אב ואם, כבר לא יהא ניכר התוספת כקריעה אחרת, וכ”מ במהרש”א שם.
נמצא, כי התוס’ למדו שדין גילוי לב הנוסף על הטפח הוא משום כבוד אב ואם גרידא, וחולקים בזה על הראשונים שהובאו לעיל אות ב’ שלמדו שיש דין גילוי לב בפועל (והוא הגורם לחיוב קריעת כל בגדיו), ולכן ס”ל לתוס’ דהקורע על או”א טפח אך לא הגיע לכדי שיגלה לבו, יצא. והאמת אגיד שהדבר פלאי שטרם ראיתי מי שיעמוד בדברי תוס’ אלו אליבא דהילכתא. [ואף בפסקי תוס’ אינו נזכר פרט זה אלא סתם ששיעור קריעה עד לבו.]
ומכאן לדינא, דהגם שלא אמרינן בהלכות קריעה “הלכה כדברי המיקל” כמבואר בש”ס (כו ב) משום “דאבילות לחוד וקריעה לחוד”, מ”מ משום דהוי מילתא דרבנן היה לנו לנקוט לקולא כמבואר בראשונים שם בסוגיא הנ”ל.
אולם בכל זאת, מסתימת המחבר (סעיף ג) וממה שהחמיר לעיכובא בי’ בגדים (סעיף ט) (וכן ממה שהבאנו מהט”ז והש”ך בהערה דקריעת שמאל אינה מעכבת, משמע דשיעור גילוי לב מעכב מיהת), נוטה דהכריע להחמיר.
ה. ויש להוסיף עוד שיטה לחומרא בנידון זה, שלכאו’ מצינו שיטה שלישית בזה.
שיטת הראב”ד שחיוב קריעה נלמד מבני אהרן, והוא חיוב מדאורייתא. ולכאורה יש להקשות סתירה בדברי הראב”ד, שמדבריו הנ”ל שהובאו ברא”ש (סימן ג) מבואר דחובת קריעה הוא מדאו’, ובסי’ מ”ג הביא הרא”ש מפורש בשם הראב”ד, דמי שלא קרע, גוערין בו כעובר על מצות עשה דרבנן. והדבר פלא, ולא ראיתי מי שעמד בזה. (אחר זמן רב ראיתי שהקשה כן בספר בדי השולחן שיצא מקרוב בסי’ ש”מ בביאורים לסעיף ט’ ותירץ שם ג”כ כדברינו).
ומה שנראה לומר ביישוב הסתירה הוא, דהראב”ד לעולם ס”ל דעיקר קריעה דאורייתא, אך החיוב דשאר בגדים מדרבנן, ולכן היכא דקרע רק שלא קרע כל בגדיו גוערין בו כמי שלא קיים מצוה דרבנן.
ונראה דס”ל להראב”ד דעיקר החיוב מדאורייתא הוא על הבגד התחתון או העליון, ועל השאר הוא דקאמר דהוי דרבנן, דחלק זה בדין עד שיגלה לבו הוא דרבנן וגוערין בו כמי שלא קיים הדרבנן, אך הדאורייתא קיים מיהת בבגד א’, ובודאי לפי”ז אם לא גילה לבו בבגד הא’ אף החיוב דאורייתא לא יצא.
ולסיכום: לא מבעיא לדעת יחידאה דעת הראב”ד, שחיוב קריעה הוא חיוב דאורייתא, שיש להחמיר בזה, אלא אפילו אם חיוב קריעה הוא דרבנן והכי קיי”ל, נראה כי דעת התוס’ יחידאה היא בזה לקולא, ורוב הראשונים שהבאנו ס”ל דלא יצא ידי חובתו, וכן נ’ מפשטות סתימת המחבר, וע”כ צריך לקרוע שוב.