דמי אתרוג שביעית בהבלעה

הרה”ג בניהו מחפוד שליט”א,
דיין בבית הדין לממונות “אריאל” וראש בית המדרש לשחיטה “אריאל”

נכתב לע”נ זכריה בן שמעה כלף ז”ל
נלב”ע כ”ח שבט ה’תשס”ז

שאלה

האם סוחר אתרוגים רשאי למכור אתרוג למצוה מפירות שביעית במחירו היקר כפי שמצוי בין סוחרי האתרוגים בערב חג הסוכות?
האם ניתן לחלק בין מחיר שווי הפרי לאכילה לבין מחיר שווי הפרי מחמת ביקושו למצוה?
האם התשלום על שאר דברים בהם מבליעים צריכים להיות יותר מדמי ההבלעה עצמם?

תשובה

“והיתה שבת הארץ לכם לאכלה” (ויקרא כה ו) – דרשו חז”ל ( בכורות יב.) לאכלה ולא לסחורה, לומר שיש איסור סחורה בפירות שביעית.
הגדרת איסור סחורה היא, כשאדם לוקט סחורה ומוכרה בשוק, או שקונה בזול במקום אחד ומוכר ביוקר במקום אחר.
בנוסף לאיסור סחורה, גם היכא דליכא משום איסור סחורה, הדמים שבתמורת הפירות קדושים אף הם בקדושת שביעית, דקנסא הוא דקנסו חכמים (סוכה לט א תוד”ה ‘מעות’).

גמרא (סוכה לט א): “מתני’. הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית. ובגמ’: לא רצה לתת לו במתנה מהו? אמר רב הונא מבליע ליה דמי אתרוג בלולב. וליתיב ליה בהדיא? לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לע”ה. דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לע”ה יותר מכדי שלוש סעודות. ואם מסר יאמר הרי מעות הללו יהו מחוללים על פירות שיש לי בתוך ביתי, ובא ואוכלן בקדושת שביעית. בד”א בלוקח מהמופקר אבל בלוקח מהמשומר אפי’ בכחצי איסר אסור”.
תוס’ (ד”ה ‘יותר ממזון שלוש סעודות’): “משמע שיש בדמי אתרוג יותר ממזון שלוש סעודות. והא דתנן (מעילה כא א) נתן לו שתי פרוטות ואמר לו לך והבא לי אתרוג באחת ובאחת רימון, התם באתרוג פסול דלא בעי ליה אלא לאכילה אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים”.
שמעינן : א. דאסור לתת לע”ה דמי שביעית, והנ”מ כשיש במעות יותר ממזון שלוש סעודות אבל עד כדי שלוש סעודות שרי, והנ”מ דלוקח מהמופקר ולא מהמשומר. ב. ניתן לחלל את קדושת שביעית שבדמים הנמצאת אצל ע”ה על דבר אכילה ולאוכלו בקדושת שביעית. ג. ניתן להבליע דמי פירות שביעית בדמי פרי או חפץ אחר שאין בו קדושת שביעית דומיא דלולב ובכך ליכא למיחש משום דמי שביעית מחמת פירות שביעית, ואעפ”י דאיכא מאן דפליג למימר דאיכא בלולב קדושת שביעית, וסוגיא דסוכה דמבליע דמי אתרוג בלולב איירי בלולב של ששית שנכנס לשביעית, מ”מ כבר העיד בשו”ת שבט הלוי בשם החזו”א דבשביעית בזה”ז דרבנן וסמכינן אמ”ד דאין בלולב קדושת שביעית.
גמרא (בכורות לא א) “דתניא מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו, ומעשר בהמה ששחטו, מבליעו בעורו בחלבו בגידו ובקרניו”. מאי קאמר? אמר אביי הכי קאמר, מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו בהבלעה מכלל דגדול לא. מאי שנא מהא דתנן הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה לפי שאינו רשאי ללוקחו בשביעית, והוינן בה לא רצה ליתן לו במתנה מאי, ואמר רב הונא מבליע לו דמי אתרוג בלולב? התם לא מוכחא מילתא הכא מוכחא מילתא”.
וברש”י ד”ה ‘התם לא מוכחא מילתא’: “משום דדמיו קלים ואינו ניכר שהבליעם בלולב אבל הכא דאפי’ בהבלעה נמי, מוכחא מילתא דמוכר בשר, דהדבר ידוע שאין עור נמכר כולי האי בדמים יקרים”.
גמ’: “אמר רבא א”כ מעשר בהמה תרי זמני ל”ל? אלא אמר רבא הכי קאמר מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו כדרכו ומעשר בהמה בגדול ששחטו מבליעו בעורו בחלבו בגידו ובקרניו.
(דמדאוריתא איסור מכירה דוקא מחיים ורבנן גזרו על מכירתו אחר שחיטה, וביתומים אוקמוה אדאוריתא).
איבעיא להו מהו להבליעו בעצמות וכו’ וחד אמר מבליעו וחד אמר אין מבליעו, ולא פליגי הא בדקה הא בגסה. ואיבעית אימא אידי ואידי בגסה, ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה”.
וברש”י ד”ה ‘מהו להבליע דמי בשר’: “מעשר בהמה של גדול עם דמי העצמות. דקה. אין העצמות ראויים לכלום (לכלים) ואין מבליעין. גסה. ראוין העצמות לקתתא דנגרי וחציני ומבליעין. באתריה דמר. אין עושין כלים מעצמות ואין מבליעין”.
והנה בשו”ת זרע אברהם (יצחקי) למד מסוגיא זו, מדקי”ל אביי ורבא הלכתא כרבא, וקאמר רבא דניתן להבליע דמי בשר בדמי חלבו עורו גידו וקרניו. ורש”י כתב דדמי חלבו עורו גידו וקרניו הוא זול לעומת דמי הבשר ובכ”ז קאמר רבא דניתן להבליע דמי בשרו בעורו בחלבו בגידו ובקרניו, הרי שניתן להבליע יקר בזול. והוסיף שכן פסק הרמב”ם (בכורות ו ח), וז”ל “מעשר בהמה שנשחט במומו וכו’ ולא אסרו למכור אלא בשרו בלבד, ואם הבליע דמי בשר בדמי העור והחלב והגידים ומכר הכל בהבלעה מותר, ואם היו דמי העצמות יקרים והבליע דמי הבשר בדמי העצמות מותר” עכ”ל.
וכ”כ בשו”ת תורת מרדכי.
ומאידך ערוך השלחן (העתיד, רא כה) כתב בזה”ל: “ונראה שמפרש פי’ אחר מרש”י, והיינו דס”ל דהבלעה שייך כשהעיקר שווה יותר מבליע גם את זה דלא מינכר, אבל להבליע דבר יקר בדבר זול אינה הבלעה ואסור, לכן בעור חלב וגידים שדמיהם יקרים וודאי מבליע.
ובעצמות איבעיא להו מפני שהם בזול. ואומר שבדקה ודאי לא מבליעין מפני שהם בזול רק בגסה, מר כי אתריה ומר כי אתריה, כלומר דבמקום זה היו ביוקר העצמות ולכן מבליעין, ובמקום זה לא היו ביוקר ולכן אין מבליעין, וכיון שתלוי ביוקר וזול לכן כתב הרמב”ם אם היו העצמות יקרים מפני שבזה תלוי” עכ”ל. הרי מפורש דלא מהני הבלעה יקר בזול אלא רק זול ביקר.
ולכאורה כך הדברים נראים שהרי: א. רבינו חננאל (סוכה לט א) כתב שאם הלולב שווה זוז נותן לו שני זוזים ולוקח אתרוג במתנה. ב. הרדב”ז (על הרמב”ם שמיטה ויובל ח יא) כתב דאם הלולב שווה שלושה יתן בו ארבעה, מפני האתרוג ולא מסר דמי שביעית לע”ה. ג. גמ’ (בבא מציעא נח א) על שכר שבת דאסור: “היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע נותנין לו שכר שבת”, וכ”כ בשו”ע (שו ד).
הרי שכל הדוגמאות מדברות באופן שההבלעה היא זול ביקר ולא יקר בזול, ובפשטות נראה כדעת ערוך השלחן הנ”ל.
אלא דלפי”ז יקשה מהא דהגמ’ (סוכה לט א) דמבליע דמי אתרוג בלולב, הרי איירי באתרוג דמצוה וא”כ דמיו יקרים ואפי’ יותר משלש סעודות וכיצד יבליע דמיו בלולב שזול יותר?
ועוד יקשה, מדוע הרמב”ם לא נקט בלשון ואם דמיו (לולב) יקרים מבליע דמי אתרוג בלולב כמו שכתב גבי עצמות בבשר מעשר בהמה הנ”ל ?
ועוד יקשה, כיצד ניתן לרכוש אתרוג בשביעית? הרי יצטרך לקנות דברים שמחירם יקר יותר מהאתרוג בכדי שיוכל להבליע את האתרוג בהם ואין זה מצוי כ”כ היום!
ובאמת בשו”ת שבט הלוי (ב נו) כתב, “דמאחר ופחות משלוש סעודות אין איסור לתת דמי שביעית לע”ה א”כ יקנה את האתרוג בפרוטה, ושאר שוויו יתן אחר כליון האתרוג, למ”ד דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, אבל למ”ד קנין דרבנן מהני לדאורייתא, יקנה את האתרוג במשיכה או הגבהה ואת הכסף יתן אחר כליון האתרוג” עכ”ל.
ולכאורה, יש מקום לומר דלאו דוקא כליון האתרוג והיינו ריקבון, אלא עצם זה שעבר החג ואין יותר ערך יקר כמחמת מצוותו אלא ערך אכילה בלבד כשאר אתרוגים הפסולים חשיב ככליון.
והראיה מדברי החזו”א (י סקי”ג) וז”ל: “הרמב”ן ע”ז שם דעתו נוטה, דאם בשעה שפורע הדמים עדיין הפירות בעולם הן נתפשין דאל”כ לא משכחת לה דרך מקח, מיהו טעמא בעי, כיון דכבר קנה הפירות וחוב בעלמא פורע לו, מה לי איכא הפירות בעולם ומה לי ליכא פירות בעולם. ואפשר דבעייל ונפיק אזוזי ואיכא הפירות בעולם חשיב דמי שביעית, כיון דהפרעון הוי קיום התנאי, אע”ג דהמכר חל למפרע. ומיהו מוכר פירות המתקלקלים הוי כמוכר שדהו מפני רעתה. (פת”ש חו”מ ק”צ בשם השבו”י. וע”ע נתיבות ביאורים ס”ק ט’) ומיהו, באין המוכר מאמינו ללוקח ליתן לו בהקפה אז ודאי הפרעון תנאי ואפשר דלא קנה עד שיפרע והדמים נתפשין, ונראה דמכר בהקפה יש להקל כדעת התוס’ (ע”ז סב ד”ה ‘יאות’) בדעת רבינו יצחק, כיון דשביעית בזה”ז דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל, הכא נמי בנ”ד, דהאתרוג אחר סוכות מחירו יורד בערכו כמו כל האתרוגים הפסולים, א”כ פשיטא דהוי כמוכר שדהו מפני רעתה דאף דעייל ונפיק אזוזי, אין בפרעון משום קיום המקח אלא פריעת חוב גרידא”.

ומאי דפש גבן ליתובי הנך סוגיות דסוכה ובכורות הנ”ל, דאי אמרינן דהבלעה אינה אלא זול ביקר כיצד ניתן להבליע אתרוג דמצוה שדמיו יקרים בלולב?
ועוד, מדוע לא כתב הרמב”ם דאם דמי הלולב יקרים יבליע דמי אתרוג בלולב כמו שכתב לגבי מעשר בהמה?
המשנה למלך (מעשה הקרבנות טז ז) על דברי הרמב”ם שכתב: “אמר הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב פוטר עצמו בשה”, הסתפק במי שקנה אתרוג בדמים יקרים מפני חשיבותו ובא אחד וגנבו ממנו ופסלו, אי מצי גנב פטר נפשיה בנתינת אתרוג אחר כשר אף שאיננו חשוב כמו האחר משום דאמר ליה אתרוג זה אי לאו משום מצוה איננו שוה כי אם זוז, וכיון דכל חיובי הוא משום דבעית לקיומי מצות ולקחתם לכם, כיון שאף באתרוג זה אתה מקיים המצוה כבר נפטרתי מחיובי, או דילמא מצי א”ל אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר. ורצה לפשוט ספיקו מהלכה זו, דטענת בעינא למיעבד מצוה מן המובחר אינה טענה, ודי שיחזיר לו את היכולת לקיים המצוה ואפי’ בפשוט יותר.
ודחה, דשאני שור זה שהפריש דאין לו דמים, דהא קיי”ל דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, משא”כ גבי אתרוג, מצי למימר הנגזל אנא הוי מזבנינא ליה בדמים יקרים כמו שלקחתי אותו ונמצא שיש כאן חיוב דמים שהפסידו.
שמעינן, דדמי מצוה חשיב שוי ממון לבעלים, ומש”ה הגונב או הגוזל חייב לשלם כשווי דמי המצוה.
לעומת זאת, המשנה למלך (אישות ד יט) נסתפק במקדש אשה באתרוג הדר לברכה שדמיו יקרים, אם האשה מתקדשת בזה. והביא ראיה ממה שכתב הרמב”ם (ממרים ד), שאם נחלק הזקן ממרא עם הב”ד בלולב וציצית ושופר, זה אומר כשר וזה אומר פסול, הרי זה פטור מן המיתה, לפי שאין בו דבר המביא לידי זדון כרת ושגגת חטאת. ואם איתא דבשביל מצוותו שוה פרוטה (אבל מצד עצמו אינו שוה) ומקדש בו האשה, א”כ אם נחלקו בלולב וציצית וכיוצא אמאי אינו נהרג הזקן ממרא, הרי משכחת לה שיבוא לידי דבר שזדונו כרת כגון אם הלולב והציצית אין בהם שווה פרוטה מצד עצמם, ומצד שמקיימים בהם המצוה יש בהם שווה פרוטה, הרי בהכרח שאם אין הזקן ממרא חייב מיתה ז”א דבכה”ג אינה מקודשת, שמעינן דדמי מצוה אינם חשובים כממון לבעלים דהא אינה מקודשת.
ומבאר בשו”ת ציץ אליעזר (יא פב) דהא דאין האשה מקודשת, היות והשוה פרוטה אינה מחמת עצמו של האתרוג כפרי אכילה אלא מחמת מצותו, ובכה”ג חשיב שיש כאן חיוב דמים שהפסידו, שהרי יכול למכרו ולקבל בעבורו דמים יקרים, אבל גופו ממון אין כאן בכדי שיוכל לקדש בזה אשה עיי”ש. שמעינן דדמי מצותו של האתרוג אינו שווי גוף האתרוג, והיינו אינו שווי הפרי עצמו.
ומעתה ניתן להבין דברי הפני יהושוע (סוכה לט ב) על דברי תוס’ ד”ה ‘יותר ממזון שלוש סעודות’, שכתב משמע שיש בדמי האתרוג יותר ממזון שלוש סעודות, ותרץ התוס’ “התם באתרוג פסול דלא בעי ליה אלא לאכילה, אבל הכא הדר וכשר לברכה דמיו יקרים”. וכתב על זה הפנ”י: “משמע מלשון התוס’ דכל הדמים שנותנין בשביל האתרוג אפי’ אלף זוז בשביל מצוותו, פשיטא להו דחל עליה קדושת שביעית, ולכאורה לא ידענא מהיכן פשיטא להו הכי, דמסברא משמע דכיון דכולא מילתא דשביעית מקרא דלאכלה נפקא לן א”כ משמע דלא חל קדושת שביעית אלא בשיעור דמי שווין לאכילה דהוי כמו דרך חילול, משא”כ במה שמוסיפים על דמיו בשביל מצותו דאינו מענייני אכילה כלל, מנ”ל דשייך ביה קדושת שביעית”, והניח בצ”ע.
וכן משמע מדברי הערוך לנר, דדמים מחמת המצוה ולא מחמת שוויו לאכילה לא קדשו בקדושת שביעית, ורק שוויו לאכילה הם הם הקדושים בקדושת שביעית, אלא דפליג וס”ל דלא חשיב דמים מחמת מצוה, דהא אם יבוא למוכר לוקח וירצה לקנותו לאכילה בודאי שלא ימכור לו במחיר מוזל משום רצונו לאכילה, דלמה יפסיד המוכר את היכולת למכרו למצוה בדמים יקרים. נמצא דמי שרוצה לקנותו לאכילה גם יקנהו בדמים מרובים, נמצא דשוויו גם לאכילה בדמים יקרים.
ולכאורה מדברי המשל”מ הנ”ל נראה דלא כדברי הערוך לנר, דהא החשיב את דמי מצוותו שאינם דמי גופו (ופשוט לי דדמי גופו של האתרוג, זה דמי האתרוג לאכילה) ולפי הערוך לנר דחשיב לדמי אתרוג למצוה שהם גם דמי אכילה, נמצא שהם דמי גופו, והאשה תהיה מקודשת כשהאתרוג שווה פרוטה רק מחמת מצותו, וכ”כ הבני חיי.
גם בספר בכורי שלמה חלק על סברת הערוך לנר וז”ל: “דבריו (של הערוך לנר) לא נראה, דהרי אמרינן דזה החפץ לאכילה לא ירצה לקנות כלל המהודר מאחר שלאכילה מצויין בזול והוא א”צ להידורו”. ונראה, דמסכים עם סברת הפנ”י, אלא דקשה ליה מגמ’ ותוס’ סוכה לט הנ”ל.
והנה, בקושי הגמ’ והתוס’ מיישב בשו”ת מנחת יצחק ח”י סי’ ק”כ בשם ילקוט המאירי, דמאי דשמעינן מגמ’ ותוס’ דאף ביותר משלוש סעודות קדוש בקדו”ש, לא מפני שיש קדושת שביעית בדמי מצוה, אלא מפני שדמי אכילה מעורבים בדמי מצוה ואינם בטלים, ומשום תערובת זו יש לנהוג בכל הדמים קדו”ש.
אלא דעדיין קשה מה שהקשה בשו”ת מחזה אברהם (קמו) וז”ל: “ולכאורה יש לעיין ע”ד הפנ”י, דאם נימא כדבריו, למה צריך להבליע דמי אתרוג בלולב, הא מסתמא שווי האתרוג למצוה הוא יותר הרבה מהשווי לאכילה, וא”כ ליבטל מעט הדמים ששוה לאכילה ברוב הדמים שהם שווי המצוה”, (ודוחה את האפשרות לומר דמטבע בכה”ג לא בטיל). ולכאורה יש מקום לומר, דמחמת שמצוותו תלוי באכילה, וכל עוד שאינו ראוי לאכילה הרי שאינו ראוי למצותו, ע”כ לא שייך לומר דדמי מצוה מבטלים דמי אכילה, וכן מושג של הבלעה, לא שייך לומר שדמי אכילה יהיו מובלעים בדמי מצוה, דהא ליכא מצווה ללא אכילה, וא”כ הגם שאינם מבטלים ואינם מבליעים, מ”מ קדושים בקדו”ש לא קדשי.
ואם כנים דברינו, א”ש דיכול להבליע דמי אתרוג שוי לאכילה בלולב, כי לולב באמת יקר יותר מדמי אתרוג לאכילה, ודמי אתרוג היקרים מחמת מצותו, א”צ הבלעה, כי לא חל בהם קדו”ש.
וא”ש נמי הרמב”ם, באומרו “מבליע דמי אתרוג בלולב”, ולא כתב אם דמי הלולב יקר (יותר מהאתרוג אליבא דערוך השלחן בדין הבלעה במעשר בהמה הנ”ל) כמו שכתב לגבי מעשר בהמה, כי אין ספק ששוי האתרוג לאכילה הוא פחות מדמי הלולב המבליעו, אבל דמי האתרוג היקרים מחמת המצווה אה”נ אין צריך להבלעה.

העולה מכל הנ”ל: א. דדין הבלעה באתרוג שביעית הוא על דמי שוויו לאכילה, ודמים אלו מועטים ובקל ניתן להבליעם בדמי ההוצאות שלא יתקלקלו הפירות ויהיו ראויים למצוותם, ודמי מצוה אינם צריכים הבלעה כי אינם קדושים בקדו”ש. ב. ואת”ל דגם דמי מצוה קדוש בקדו”ש, הרי שיכול לסמוך אדיעות דיש הבלעה אף יקר בזול, וא”כ יכול להבליע את כל דמי האתרוג בלולב או בדמי ההוצאות שלא יתקלקלו הפירות ויהיו ראויים למצותם. ג. ואאת”ל תרתי לחומרא: א. שיש בדמי מצוה קדו”ש ב. שאין מבליעים יקר בזול, הרי שניתן לפדות ולחלל את קדו”ש שיש בדמים שביד המוכר על דבר מאכל שווה פרוטה ולאכלו בקדו”ש, ובכה”ג דאיכא ס”ס א”צ שדבר המאכל יהיה בשווי המעות אלא די בשווי פרוטה ובפרט שביעית בזה”ז דרבנן ולקולא.
ולפי”ז הרי שניתן לקנות אתרוג למצווה בשביעית ממגדל אתרוגים או מסוחר גם ללא אוצר בי”ד. ואם כנים הדברים הרי שמתיישב מנהג יושבי קרתא דירושלים שנהגו קדו”ש בפירות שביעית, ובערב סוכות גם כשקנו מספר אתרוגים לכל בני הבית וכדומה נתן להם המוכר תבנית ביצים כהבלעה עבור כמות האתרוגים שנרכשה.

וכל זה להלכה ולא למעשה, אא”כ יסכימו עם זה גדולי הפוסקים.