הגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס

שאלה:

כלי שמלאכתו להיתר אך לאותו אדם המשתמש בו, יש בדבר “ערך סנטימנטלי” כמו גביע זהב שאדם ירש מהוריו, האם זה מוגדר כמוקצה מחמת חסרון כיס או לא?

תשובה:

מוקצה מחמת חסרון כיס מוגדר דבר יקר שרוב האנשים שומרים עליו, ומקפידים שלא לעשות בו שום שימוש אחר. אבל דבר שחשוב רק לאדם יחיד כמו דבר שירש מהוריו אינו מוגדר מוקצה מחמת חסרון כיס.

מקורות:

עיין בשו”ע או”ח סימן ש”ח סעיף א’: “כל הכלים ניטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס כגון סכין של שחיטה או מילה ואיזמל של ספרים… כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר אסור לטלטלו בשבת ואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו”.

עיין במ”ב ס”ק ב’: חסרון כיס; “ר”ל שמחמת חשש הפסד הוא מקפיד עליהם שלא לטלטלם ומקצה אותם מדעתו”.

ועיין ב”חזון איש” הלכות שבת סימן מ”ג ס”ק י”ז: “(שבת דף מ”ה ע”ב) הואיל ואדם קובע לו (לחפץ) מקום, א”ל אביי לר’ יהודה והרי כילת חתנים וכו’, וכתבו התוס’ היכי דקבע מקום לגמרי לכו”ע אסור, והיינו סיכי זיירי ומזורי דקפיד עליה, ונראה מדבריהם דהרי קובע לו מקום דהכא היינו שאין משתמשין במנורה אלא מלאכתה…ואפשר לפרש לולא דבריהם ז”ל דהאי קובע לה מקום היינו שאין מטלטלין אותה אלא משמשין בה במקומה, וכל שקובעין לה מקום לא חשיב כלי לטלטול, ופריך מכילת חתנים, ומיהו בקביעות מקום גמור כה”ג נמי אסור… וכ”כ אחרונים ז”ל דאסור לטלטל מורה שעות שעל הכותל.
[אמנם צ”ע שהרי בסימן ש”ח כתב המגן אברהם ס”ק ב’ “אבל במקום שאין מקפידין עליו שרי” וכתב שם מחצית השקל “דאפילו מקפידים באותו מקום רק אותו אדם אינו מקפיד עליו גם כן מותר” משמע שתלוי הדבר בדעתו של האדם ולא ברוב האנשים.
וכן משמע קצת מהמשנה ברורה ס”ק ח’. וכן משמע משמירת שבת כהילכתה פרק כ’ סע’ כ”א שכתב “כל דבר העומד לסחורה אפילו הוא כלי שמלאכתו להיתר ואינו בעל ערך רב. הרי אם בעליו מקפיד שלא להשתמש בו אפילו לצורך עצמו דינו כמוקצה מחמת חסרון כיס…ועיין עוד בסע’ נ”ב בדין מוקצה לעשירים וצ”ע]