הורים שרוצים לכבד בנם

שאלה:

הורים שמעונינים לכבד את בנם האם מותר לבן לקבל מהן או לסרב?

תשובה:

אם האב עומד על כך שרוצה לשרת ולכבד את בנו במקום שיודעים ומכירים שזה אביו לבן מותר לקבל ממנו, אך יזהר לא לבקש כבוד בפני אנשים רבים כי ע”י כך יגרום שאחרים ילמדו מכך.

דין מקורות:

כיבוד הבן על ידי הוריו

הירושלמי במסכת פיאה פ”א ה”א: אמו של רבי ישמעאל באה וקיבלת עלוי לרבותינו אמרה להן גיערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי בכבוד. באותה שעה נתכרכמו פניהן של רבותינו אמרו איפשר לית רבי ישמעאל נוהג בכבוד אבותיו! אמרו לה מה עבד ליך? אמרה כדו נפק מבית וועדה אנא בעיא משגז ריגלוי ומישתי מהן [לרחוץ רגליו ולשתות את המים] ולא שביק לי. אמרו לו הואיל והוא רצונה הוא כבודה. במסכת קידושין (דף ל”א ע”ב) א”ל ר’ יעקב בר אבא לאביי, כגון אנא דעד דאתינא מבי רב, אבא מדלי לי כסא, ואמא מזגא לי חמרא, היכי אעביד, (רש”י: כגון אני שאהוב לאבי ויקיר לאמי ועושים לי כזאת מה אעשה), א”ל מאמך קביל ומאביך לא תקבל, דכיון [שהאב] דבר תורה הוא חלשא דעתיה. וכתב הר”ן ומיהו אם היה אביו מקפיד הרבה בדבר יקבל ממנו. וכך פסק רבינו ירוחם, וכן בברכי יוסף. אך בש”ע יו”ד סימן ר”מ סעיף כ”ה נפסק: אם האב רוצה לשרת את הבן מותר לקבל ממנו, אלא אם כן האב בן תורה. בהמשך הגמרא: א”ר יצחק בר שילא א”ר מתנה אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו כבודו מחול.

האם מחילה פוטרת ממצוות כיבוד הורים

רמב”ם הלכות ממרים פ”ו ה”ח: אע”פ שבכך נצטוינו אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויתעלם שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול. (מובא גם בשו”ע יו”ד סימן ר”מ) שו”ת רדב”ז ח”א סימן תקכ”ד: נפטר הבן מן העונש אם לא כיבד אבל אכתי מצוה איכא. ע”פ הגמ’ בבב”מ דף ל”ב ע”ב (וכן בשם הרמ”ה) מנין שאם אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה’ כולכם חייבים בכבודי. ופריך תלמודא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי הוה אמינא ציית ליה. משמע מתוך דיון הגמרא שכבוד האב וכבוד המקום שווים וגזירת הכתוב היא המונעת קיום המצווה ולא המחילה, א”כ כאשר האב מוחל עדיין המצווה קיימת.

ההורים מפצירים

המאירי במסכת קידושין כתב: שאם הבן רואה שכבודו יקר בעיני הוריו מפני שהוא אהוב ונכבד בעיניהם יותר מדאי ורצה לעשות כרצונם רשאי, ולא עוד אלא אפילו רצו הם לשרתו ולעבדו ומכיר בהם שזה הוא רצונם יקבל מהם.

בספר המקנה: למרות שכבוד האב מחול משום מדאורייתא דיליה היא, מ”מ צריך לעשות לו הידור קצת אע”פ שמחל, כדאמרינן לקמן דרבא הוה משקי בי הלולא דבריה, ודל כסא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע וקמו מקמיה, לרב פינחס ולרב מרי בני רב חסדא ולא קמו מקמיה ואיקפד עלייהו. משום דאפי’ הכי הידור היו צריכים לעשות לו, ועצם ההפצרה לקבל חשיב הידור קצת, ובפרט עם בקשת המחילה מכבודם . על הסיפור של דמא בן ניתינא שלא העיר את אביו מובא בספר חסידים (סימן של”ז) אע”פ שאין לבן להקיץ את אביו, אפילו כשבא רווח לידו, מ”מ אם יודע הבן שאביו יצטער יותר על שלא הקיצו, ויודע שאדרבה ישמח אביו אם יקיצנו בשביל הריוח, או בשביל דבר מצוה או ללכת לבהכ”נ שפיר דמי להקיצו. ויש לדון מכאן, שאם יודע הבן שאביו ישמח בכבוד שנותן לבן יקבל ממנו.
ההגדרה “תלמיד חכם” “בן תורה”

התשב”ץ בתשובה ח”א סימן ל”ג: בגדר ת”ח שמנדה לכבודו, היינו חכם שראוי למנותו פרנס על הצבור, שלמד כל התלמוד בדברים הנהוגים, ושיהיה התלמוד שגור בפיו, ויודע להוציא ממנו דין על קו היושר. בשו”ת אבקת רוכל (סוף סימן ר”ב) הביא דברי הרשב”ץ, וכתב דמה שהצריך שלמד כל התלמוד, נראה שלבני דורו כתב כן, אבל בדורות אלו לא ימצא מי שלמד כל התלמוד כי אם אחד מעיר, ועוד שהרשב”ץ יחיד הוא בזה, ולא מצאנו לו חבר לא בראשונים ולא באחרונים.

שו”ת מהרשד”ם חלק חו”מ סימן שס”א: בהגדרת רבנן ות”ח לענין פטור ממיסי שמירה וכדומה כמובא במסכת בב”ב (דף ז’ ע”א), אמר ר”ל רבנן לא צריכי נטירותא, דכתיב: (תהילים קל”ט) אספרם מחול ירבון…, אספרם למעשיהם של צדיקים מחול ירבון, וק”ו: ומה חול שמועט מגין על הים, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים לא כל שכן שמגינים עליהם…רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן, א”ל רב נחמן בר יצחק: עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי.

הוכחנו מן הסברא ומן התלמוד ומלשון הרא”ש שכל ת”ח שעוסק בתורה ואין לו אומנות אחר כלומר שתורתו קבע ועסקו עראי שפטור מכל מיני מסים אפי’ מכרגא במלכות הזה אליבא דכו”ע גם הוכחנו שאין צריך שיהיה בעל הוראה בדורו. הארכתי ללמוד במקום אחר וסוף דבר שנר’ לע”ד דבר שאין בו ספק שכל בן תורה שרוב עסקו בתורה ואינו מתבטל ממנה אלא לבקשת ההכרחי אע”פ שלא יהיה בעל הוראה פטור מכל מיני מסים ואפי’ כסף גולגלתא הקצוב על כל איש ואיש.

שו”ע יו”ד סימן רמ”ג סעיף ב’: …תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אבל אין תורתם אומנותם, חייבים. ומיהו אם יש לו מעט אומנות, או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד”ת ולומד תדיר, נקרא תורתו אומנתו. הגה: ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או לא, רק שהוא מוחזק לת”ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו כדרך שנתבאר. ואע”ג דאין בדורינו עכשיו חכם לענין שיתנו לו ליטרא דדהבא אם מביישו, מ”מ לענין לפטרו ממס מקילין להם בזה, רק שיהא מוחזק לת”ח, כמו שנתבאר. שו”ת יביע אומר יו”ד ח”ז סימן ט”ז קובע, שלשון “בן תורה” משמעותו שלומד תורה כאשר תשיג ידו, וכגון אברך כולל שתורתו אומנותו. ופוסק: אם אביו ואמו מושיטים לו יחד כוס והוא אינו זקוק אלא לכוס אחד, בזה יקבל רק מאמו, ולא יקבל מאביו, וכך משמע מדברי מרן שאפי’ רק אביו מוזג לו כוס, אם הוא בן תורה לא יקבל ממנו. ואין לנו לזוז מדברי מרן שקבלנו הוראותיו. ורק אם אביו מקפיד הרבה אם לא יקבל ממנו מצוה לשמוע בקולו שרצונו זהו כבודו. אך יבקש ממנו מחילה על טרחתו. כל זה כשהאב מקדים לשרת את בנו ומגיש לו מעצמו כוס תה ומגדנות, אבל אין לבן לבקש מאביו או מאמו לעשות לו שירות בבישול והגשת מאכל או משקה, אפי’ אחר בקשת מחילה . אלא אם כן הוא רעב או צמא ואין לו אפשרות ליטול בעצמו ויודע שאביו ואמו ישמחו בהגשתם לו מאכל ומשקה, אז יוכל לקבל מהם בשעת הצורך.