טוב להודות לה’

ליום העצמאות ה – 52 למדינת ישראל.
מובא במדרש (שמו”ר כג,ב):
“אז ישיר משה הדא הוא דכתיב ויאמינו בדברו ישירו תהילתו (תהילים קו’), א”ר אבהו אע”פ שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים שנאמר, יאמן העם, חזרו ולא האמינו, שנאמר, אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך (תהילים שם), כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב”ה היאך עושה משפט ברשעים כמה דתימא, ותאחז במשפט ידי (דברים לב’) ושקע את מצרים בים, מיד ויאמינו בה’. ובזכות האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, הה”ד, אז ישיר משה ובני ישראל, ואין אז אלא לשון אמנה שנאמר, ויהי מאז הפקיד אותו בביתו, וכתיב, וכל יש לו נתן בידו (בראשית לט’) הוי ויאמינו בדבריו וישירו תהילתו”
ובשפת אמת (פסח תרלט’) שואל, מה צורך באמונה זו שבזכותה אמרו שירה, וכי לא די במה שראו כל גבורות ה’ כדי לאמר שירה?
והוא עונה: “שאז ראו בני ישראל ידו הגדולה האמינו בו יתברך שגם כשיבואו בכל עת צר וחושך וגלות אף על פי כן לא יפלו מאמונתו יתברך… ובכח אותה האמונה יש לנו קיום בכל הגלויות גם עתה…”.
נמצאים אנו בפרוס חג עצמאות נוסף, תחושתינו הכללית יכולה להיות קשה. לאחר שנים של להט עשיה, כבוש אדמות ארץ ישראל וישובן, עבודה עברית, חדוש השימוש בשפת הקודש כשפת יום יום, קבוץ גלויות שונות לארץ, מתחילה כעין עייפות ולאות המתפשטת בעם היושב בציון, מה שקרוי בלשונם – “פוסט ציונות”. עדים אנו למסירת חלקי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים בניסים גלויים, לידי הערבים במסגרת הסכמי “שלום”, ואפילו לאלו שחושבים שיש הכרח בדבר, במקום שיכאבו, ישנם כאלו שמתחילים לדבר על כך שאלו “אדמות כבושות” וחובתנו להחזיר לבעליהן.
עדים אנו למאבק שמעמיק בין מקיימי מצוות לבין אלו שאינם מקיימים, עדים אנו להתרופפות ההרגשה והלהט הלאומי אצל חלקים לא קטנים מהעם.
אך אנו כמאמינים בני מאמינים, יודעים גם בעת נפילה מסויימת, כי הכל ממנו יתברך, ואין אמונתנו נפגמת, גם בעת תהיות והיסוסים. בזכות אמונה זו שוב אומרים אנו “שירה”.
על אחת כמה וכמה שחסדי ה’ לא תמו, ב”ה המדינה עם כל בעיותיה ממשיכה לקלוט עליות וגלויות (על כל הנלווה לכך), עולם התורה ממשיך לגדול ולהתפתח, אנו ממשיכים להיות השולטים ברובה של ארץ ישראל.
וודאי וודאי שעלינו להודות לקב”ה על כל חסדיו אלו, אחר כמעט אלפיים שנות גלות נוראות של רדיפה והשמדה.
לכן על הכל עלינו לומר “שירה”. לראות יד ה’ וחסדיו, “טוב להודות לה'”.