מניית שמיטה ויובל

הרב שאר-ישוב כהן

ראשי פרקים

א. מניית ימי השבוע לשבת
ב. מניית שמיטה ויובל
ג. מנין בי”ד וחישוב אובייקטיבי
ד. סיכום

א. מניית ימי השבוע לשבת
הרמב”ם בספר המצוות מ”ע קנג, במצוה העוסקת בענין “קידוש החודש”, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, מבחין בין מצוה המוטלת על היחיד לבין מצוה המוטלת על הציבור, באמרו: “הוא שציונו לקדש החודש ולחשב חדשים ושנים, וזו היא מצות קידוש החודש, והוא אמרו יתברך: ‘החודש הזה לכם ראש חדשים’, ובא הפרוש: ‘עדות זו תהא מסורה לכם’. כלומר, שמצוה זו אינה מסורה לכל איש ואיש, כמו שבת בראשית, שכל איש ימנה ששת ימים וישבות בשביעי וכו’, אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם, זולתי בית הדין הגדול לבד, ובארץ-ישראל בלבד. ”
כדי להבין את עומק הענין התלוי בספירה נציין את דברי הרמב”ם לגבי שבת בראשית (בספר-המצוות מ”ע קנג) “שכל איש ימנה ששה ימים וישבות בשביעי וכו’.” יתכן כי כוונת הרמב”ם היא, שלמרות ששבת בראשית לכאורה קיימת ועומדת, באופן אובייקטיבי, מששת ימי בראשית, שמירתה תלויה גם במנין ובמודעות האדם המונה ושובת.

כמקור לדבר נזכיר את הגמ’ בשבת (סט,ב) בדין “ההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר השביעי לקדשו בקידוש והבדלה”. וכך נפסק ברמב”ם (הל’ שבת ב,כב ובשו”ע או”ח שמד,א). הרי שהמנין מביא לידי זכירה בקידוש ובהבדלה. אמנם, מדברי רש”י שם משמע שהמנייה באה “לזכרון בעלמא”, שלא תשתכח שבת ממנו. אך יתכן כי דעת הרמב”ם היא, שקבלת היחיד ומנייתו יוצרות מושג נוסף של קדושת השבת, ולכן אין זו בקידוש ובהבדלה משום ברכה לבטלה.

ננסה לרדת לעומקם של דברים: מושג הזמן הוא מושג יחסי בעולמו של האדם, אשר מתהווה מהיחס בין האדם באשר הוא שם ובין נקודות שבטבע, ותנועת המאורות והכוכבים שהם פעולתו המתמדת של הבורא, “אשר בדברו מעריב ערבים, בחכמה פותח שערים בתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים”. מושג הזמן הוא יחסי, כי ללא אדם – יחיד או ציבור, ישראל או כלל האנושות – אין כלל שבת בעולם.

מושג זמן-יחסי זה משתלב עם מה שציוותה התורה במצוות הזמנים, לגבי קדושת השבת וקדושת המועדים. קדושת הזמן היא שילוב בין מעשה הבורא למעשה האדם.

-29-
אמנם, לגבי השבת קודמת ‘אתערותא דלעילא’, קידושה על ידי הבורא, “ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו”, ורק אח”כ ‘אתערותא דלתתא’, “ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם”. מאידך, לגבי המועדים קודמת ‘אתערותא דלתתא’, שהיא הספירה והקידוש ע”י ישראל, “אשר תקראו אותם במועדם”, ל’אתערותא דלעילא’, שהיא השראת הקדושה ע”י ריבונו של עולם, מקור הקדושה.

תהליך זה של שילוב בין ‘לעילא ו’לתתא’ בא לידי גילוי מיוחד בפסח ובשבועות ובספירה שביניהן, וכמובן בעיבור השנים ע”י בי”ד הקובע את תחולת המועדות.

ב. מניית שמיטה ויובל
מכאן נגיע להבנת מהותן של השמיטה והיובל, שקדושתן וקביעתן באות לעולם מתוך שילוב של קדושת האדם מישראל וכלל ישראל עם קדושת הזמן וקדושת המקום. לפנינו סינתיזה של שלשת הקדושות: האדם, המקום והזמן.

מתוך נקודת מבט זו ננסה לבאר את טעמן של מצוות הספירה והמנין שנצטוינו בהן הן לגבי השמיטה והן לגבי היובל.

כתב הרמב”ם (ס’ המצוות מ”ע קמ): “שציונו למנות השנים והשמיטות, שבע-שבע, עד שנת היובל אחר שנכבשה הארץ והתגברנו בה [ז”א אחרי שבע שכבשו ושבע שחילקו] ומצוה זו, כלומר ספירת שני שמיטה, היא נמסרת לבית- דין הגדול, כלומר: סנהדרין גדולה, שהם סופרים שנה שנה מחמישים השנים, כדרך שכל אחד ואחד ממנו מונה ימי העומר, והוא אמרו יתעלה וספרת לך שבע שבתות שנים. ולשון ספרי: יכול יספור שבע שמיטות זו אחר זו ויעשה יובל, תלמוד לומר שבע שנים שבע פעמים, הא ‘עד שיאמרו שני כתובים, ואם לאו לא שמענו’, כלומר: שמצוה זו לא תגיע איכות עשייתה אלא משני כתובים והוא שימנה השנים היחיד [במהדורת ר’ חיים הלר, “ביחיד” ובמהדורת הרב קאפח: “לבדו”] ונמנה השבועות עמהן גם כן. ואחר שאמר שזה הענין לא הגיע אלא משני כתובים, הורה שהם מצוה אחת בהכרח וכו’, שאילו היו שתי מצוות, כלומר מנין שני השמיטות ומנין השנים לא אמרו ‘עד שיאמרו שני כתובים’ וכן כל מצוה ומצוה מהמקור שלה וכו’.”
העולה מדבריו שמצוות הספירה חלה בתהליך כפול: מניית השנים היוצרות את השמיטה; ומנין שבתות השנים, דהיינו השמיטות שבע פעמים, היוצר את היובל. כפל-מנייה זו דומה וזהה, עד להדהים, למנין הימים ומנין השבועות בספירת העומר, עד יום החמישים, הוא חג השבועות, בהקבלה ליובל, שנת החמישים.

אלא שאם לענין ספירת העומר כל אחד מישראל מונה לעצמו, הרי לגבי מנין השנים והשמיטות המנין הזה מסור לבית דין הגדול, כנציגי כלל ישראל.

ג. מנין בי”ד וחישוב אובייקטיבי
ומה בין ספירה למנין? הספירה נעשית מדי יום, לגבי ימי השבוע, ומדי שנה בספירת העומר לגבי שבעת השבועות, וקביעת יום החמישים הוא חג השבועות – ע”י ספירת כל יחיד מישראל. בשמיטין ויובלות הספירה נעשית ע”י בית דין הגדול, ובזמן שאין לנו בית דין כזה – אין כלל ספירה בימינו. ברם, המנין קבוע ועומד מצד החשבון האוביקטיבי, בין אם יש מי שמונה את השנים ובין אם לאו.

מכאן נבין את השוני הקיים בחישוב השנים בין ימינו לבין אותה עת בה היובל קיים והשנים נמנות ע”י בי”ד. בימינו אין שנת היובל עומדת בפני עצמה, והיא ‘נבלעת’ בשנות השמיטה: לאחר השנה האחרונה של השמיטה, השנה השביעית, מיד סמוכה לה השנה
-30-
הראשונה למנין החדש. זה המנין של הגאונים, שעל פיו אנו נוהגים, וזהו מנין חשבוננו, משום ששמיטה בזה”ז היא מדרבנן. מאידך, בזמן שהיובל נוהג מה”ת – לדעת חכמים שנת היובל היא ‘עצמאית’, ואינה נחשבת במנין השמיטות.

בלשון ‘ישיבתית’ ניתן לנסח זאת כך: בזמן הזה יש חיוב ‘גברא’ לקדש את שנת השמיטה, אך לא קיים ה’חפצא’ של החלת קדושת השמיטה על הארץ, משום שחלות ‘חפצא’ זו תלויה במנין בי”ד. שמיטה בתורת ‘זכר לשמיטה’, אם כמנהג או אפילו מדת חסידות, ואם מכוח תקנת חכמים, חלה על האדם השובת, יחיד וציבור, אך אינה משנה את הסטטוס של הקרקע, שלא נתקדשה שמיטתה ע”י מנין בית-הדין.

נוסיף ונסביר: הדברים אמורים גם על פי שיטת הרמב”ם, אשר, כידוע, נחלקו בדעתו רבותינו האחרונים אם דעתו ששמיטה בזה”ז מדרבנן מדאורייתא, כפי שמבאר מרן הכ”מ. על אחת כמה וכמה הדברים אמורים לשיטת הראב”ד, שנחלקו בה רבותינו הראשונים והאחרונים: יש הסוברים שדעתו כי בזה”ז היא מדת חסידות בלבד, ויש סוברים שגם לדעתו יש חיוב מדרבנן. במאמרי בתחומין ז (פרקים ד-ה, ר’ הערה 1) בררתי את שיטת הראב”ד כלפי המקשים עליו מה מידת חסידות יש כאן, שהרי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט? והסברנו (בהסתמך על דברי מרן הראי”ה קוק זצ”ל במבוא לשבת-הארץ, פרק ז) על פי ההקבלה לשבת בראשית למועדים. קדושת השבת אינה תלויה בפעולת קידוש ע”י ישראל (“שבת מיקדשא וקיימא”, ביצה יז,א), וכך היא השמיטה. היובל, כמוהו כ’זמנים’, מתקדש ע”י בית דין במנין השנים, מנין השמיטין והיובלות. לא רק לדעת רבי, ששנת היובל “עולה לכאן ולכאן”, אלא גם לדעת חכמים, שהיובל הינו שנה עצמאית – השמיטה גם ללא היובל יש בה קדושה טבעית עצמית מדי שבע שנים, ב’חפצא’, ולכן יש מקום לקיימה מצד מדת חסידות, ואינו ‘נקרא הדיוט’.

כאשר היובל נוהג, אזי ניתן כח בידי בי”ד הגדול להסיט את השמיטות ולשלב שנת יובל עצמאית מדי שבע שמיטות. כשאין היובל נוהג, חוזר המצב הטבעי למקומו, ואנו מחלקים את שנות דור-ודור, מבריאת העולם, למנין שבע, ולכל שנה שביעית קדושה טבעית לעצמה, כלפי האדם השובת הנזהר בקדושתה הטבעית, והיא קדושת הזמן וקדושת המקום השורשית כדברי מרן הרב זצ”ל במבוא ל”שבת הארץ.

ד. סיכום
א. יש מניה התלויה בביה”ד הגדול, ורק היא יוצרת את קדושת היובל ואת קדושת השמיטה התלויה בה, ואת חיובי המעשרות לפי שנות השמיטה.

ב. כשאין מנין כזה, בזה”ז, בטלה מן התורה קדושת המצוות התלויות בארץ, לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן.

ג. ללא ספירה ומנין, וללא יובל מה”ת, יש חיוב שמיטה מתקנת חכמים בלבד, שלא תשתכח שמיטה מישראל, או ממדת חסידות כדעת הראב”ד והרז”ה, או מכוח ‘מנהג’ שנהגו ישראל.

ד. בדברינו חידשנו אבחנה בשמיטה בין ‘חפצא’ ל’גברא’: כשאין מנין בי”ד, החיוב הוא על האדם מישראל בלבד, שתקנו חכמים זכר לשמיטה, מצד מנינה הטבעי, כפי שתיקנו להולך במדבר שישמור כל יום שביעי בשבת כמנין פרטי שלו. מאידך, בזמן בי”ד הגדול ומנין היובלות חל חיוב ‘חפצא’ על האדמה לשומטה.

ה. אבחנה זו כוחה יפה גם בקשר להיתר המכירה, שיש לו מקום רק אם האיסור חל על ה’גברא’, ולא על ה’חפצא’, דהיינו רק בזה”ז ששמיטה מדרבנן על פי חישוב השנים האובייקטיבי ולא ע”י מניית בי”ד הגדול.

1 ראה מאמרי ‘מצות הספירה בשמיטה וביובל’, תחומין ז עמ’ 33-28. במרוצת השנים נתלבנו דברים במסכת זו, ומשנה זו נשנית בשביל דברים שנתחדשו בה.