מצות הספירה בשביעית וביובל

הרב שאר-ישוב כהן

ראשי פרקים

א. מצות הספירה בשבת בראשית
ב. שמיטה תלויה במנין
ג. תלות השמיטה ביובל
ד. דעת הראב”ד: אין מנין לשמיטין בזה”ז
ה. קדושת השמיטה – קדושה טבעית שאינה תלווה במנין

א. מצות הספירה בשבת בראשית
שלש שבתות הן: שבת-בראשית ; שבת-הארץ ; ושבת-השמיטות, היא שנת היובל. בכולן נוהגת מצות ספירה ומנין.

שבת בראשית חוזרת מדי שבוע. מנין ימי השבוע הוא כפי שתקנו רבותינו לומר בכל יום בתפילה כבשיר של יום שבמקדש (תמיד פ”ז מ”ד): היום יום ראשון בשבת, שני בשבת. לא תיקנו לספור, אלא לומר בלשון המשנה הנאמרת בסוף תפילת הקטורת שבמוספין. בשבת עצמה: כיון שקדושת היום היא ענין זכירת השבת שבפה, הרי כאלו נאמר על ידו: היום שבת קודש.

יסוד אמירת שיר של יום נמצא במסכת סופרים יח,ב. אמירת היום יום ראשון וכו’ שני וכו’ שלישי וכו’ בכל אחד מימי השבוע, היא מיסודו של האר”י הקדוש (ראה צלותא דאברהם) עפ”י פירוש הרמב”ן על הפסוק זכור את יום השבת לקדשו, שמביא דברי המכילתא: רבי יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת. ומוסיף: ופרושה שהגויים מונים בימי השבוע לשם הימים עצמן, קראו לכל יום שם בפני עצמו. וישראל מונים כל הימים לשם שבת – אחד בשבת, שני בשבת – כי זו מן המצוה שנצטוינו בו, לזוכרו תמיד בכל יום. וזהו מדרשו של שמאי הזקן: זכירה – עד שלא תבוא ; שמירה – משתבוא. והקביל מצות הקידוש ליובל, שבה נצטוינו במצות המניה ומצות הקידוש. וכך בכל סידורי גדולי החסידות ע”פ האר”י: “יאמר היום יום, שבזה מקיים מ”ע של זכור את יום השבת בכל יום”.

ביחוד מצינו ענין הספירה והמנין בשבת, בדין “ההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר השביעי לקדשו בקידוש ובהבדלה (ברייתא וסוגיא שבת סט,ב. וכך להלכה: רמב”ם הל’ שבת ב,כב; טוש”ע שדמ, א). הרי: המנין מביא לידי זכירה (ראה רש”י שם ד”ה בקידושא ובאבדלתא: לזכרון בעלמא וכו’ ולא תשתכח שבת ממנו).

-29-
אלא שיש ספירה ויש ספירה:
יש שהספירה והמנין הם היוצרים את שבא אחריהם, ומתוכם נובעת קדושתו – כספירת העומר, לשיטת כמה מרבותינו וביחוד הרמב”ם (מו”נ ג,מג מהדורת הרב קאפח) שהעיקר: חג השבועות הוא יום מתן תורה “ומגדולת אותו היום ורוממותו וספרו הימים מן הראשון לחגים עד לו, וכו'”, עי”ש. וכן בס’ החינוך מצוה שו שהאריך לבאר הענין: “כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו וכו’, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה”.

יש ספירה שעיקרה ביטול והתרחקות ממצב ששורר בתחילת הספירה – כספירת שבעה נקיים (אמנם: ע”פ הזוהר הקדוש גם ספירת העומר ענינה התרחקות מטומאת מצרים – רעיא מהימנא אמור דף צד). הרמב”ן הגדיר ספירת העומר כחוה”מ שבין פסח לשבועות. שבעת השבועות שבין פסח לעצרת מקבילים לחוה”מ סוכות ש”עצרת” משלימו. וא”כ אינם כספירת הנקים של זב וזבה (עי’ רמב”ן ויקרא כג,טו.לו).

ספירת ימי השבת – שתי התכונות לה. עיקרה, השבת הבאה לטובה, כספירת ימי הבריאה שבס’ בראשית. אך יש הרואים בה גם ספירת הימים שעברו מן השבת החולפת, כאדם הראשון – וזה עיקר טעם מחלוקת רב הונא ורב חייא בר רב (שבת שם).

אלא שהכל מודים: השבת – שבת בראשית – קדושתה עצמית ואינה תלויה במנין כלל. לכן אין המנין חובה מצד עצמו. קדושת המועד – חג השבועות – נעשית ומגיעה ע”י הספירה והמנין שהוא חובה, ותלויה בקידוש החודש והחג שקדמוה, והיא קדושה הנעשית ע”י ישראל – כמו שתקנו חכמים במטבע של ברכות: “מקדש ישראל והזמנים”.

הרמב”ם מדמה ספירת השמיטין והיובלות לספירת העומר וכותב בס’ המצוות מצות עשה קע: “ודע כי כמו שיתחייבו בית-דין למנות שנות יובל שנה שנה ושמיטה שמיטה, כן חייב כל אחד ואחר למנות ימות העומר יום יום ושבוע שבוע..

לברור מהות חיוב הספירה והמנין בשבתות הארץ ויובלותיה – בזמן שהמקדש קיים, ובזמן הזה – מוקדשים הדברים הבאים:

ב. שמיטה תלויה במנין
מדאורייתא יש חיוב מנין בעיקר בשבת הארץ, ביובל. הרמב”ם מונה בס’ המצוות מצוה קמ מצות עשה אחת לספור את השנים מעת שכבשנו את הארץ והחזקנו בה (ז”א: אחרי שבע שכבשו ושבע שחילקו), ולשונו (לפי מהד’ הרב קפאח): שציונו למנות השנים והשמיטים שבע, שבע, עד שנת היובל. ומצוה זו, כלומר ספירת שני שמיטה, היא מסורה לבית דין, כלומר: סנהדרין גדולה, שהם הם סופרים שנה שנה מחמישים השנים, כדרך שכל אחד ואחד ממנו מונה ימי העומר. והוא אמרו יתעלה: וספרת לך שבע שבתות שנים וכו’. עיי”ש שמאריך לבאר שאין המצוה למנות רק שמיטות כלשון ספרא (ריש פר’ בהר): “יכול יספור שבע שמיטים זו אחר זו ויעשה יובל, תלמוד לומר: שבע שנים, שבע פעמים”. משמע, שמנין השנים בשמיטה ומנין שבע שמיטות מצוה אחת היא.

וכך פסק הרמב”ם בהל’ שמיטה ויובל י,א: “מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש את שנת
-30-
החמישים, שנאמר: וספרת לך שבע שבתות שנים וגו’ וקדשתם את שנת החמישים שנה. ושתי מצוות אלו מסורין לבית-דין הגדול בלבד”.

בזמן הזה שאין לנו האפשרות למנות בבי”ד, מקובלת אצלנו שנת השמיטה לפי החשבון שמסביר הרמב”ם שם בהרחבה, וכמו שקבלנו מן הגאונים. גם אם בזמן שהיובל נוהג, שנת היובל היתה עומדת בפני עצמה ולא נכללת במנין השבע כרבנן – כמו שפסק הרמב”ם שם י,ז – הרי בזמן שאין היובל נוהג, כיון שאין קדושה נוהגת בשנת החמישים יותר משאר שנים, נכנס היובל במנין שני שבוע. ועוד נחזור לכך להלן. היובל אינו נוהג בזה”ז, מפני “שמשגלה ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות, שנאמר: וקראת דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה. והוא שלא יהיו מעורבין שבט בשבט אלא כולם יושבים כתקנן” (רמב”ם שם י,ח). משום כך לא מתעוררת בזה”ז שאלת המנין לגבי היובל כלל.

אבל יש לעיין, האם ענין המנין יש בו משום עיכובא לגבי שביעית בזה”ז ? הדבר ראוי לחקירה ולבירור מצד עצם קביעת השמיטה, שהרי מאז שפסק היובל ופסק המנין אע”פ שלא מנו השמיטין ולא קדשו בי”ד את היובל, מ”מ שמיטה קיימת אם מדאורייתא ואם מדרבנן. ולכאורה ראוי לחקור בטעם הדבר: מנין לנו לקיים השמיטה אם אין מנין כלל?

ג. תלות השמיטה ביובל
רש”י בגיטין לו,א ד”ה בשביעית בזה”ז כתב: “והלל כרבי ס”ל, דאמר שביעית להשמטת מלוה בזה”ז דרבנן הוא. ואע”ג דהלל בבית שני הוה, סבירא ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא. ודאמרינן בערכין לב,ב מנו יובלות לקדש שמיטין – מדרבנן קאמר. ומצאתי בתלמידי ר’ יצחק הלוי שכתב במסכת גיטין בירושלמי: מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג, שנאמר: וזה דבר השמיטה שמוט, אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית. אבל בתורת-כהנים ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג, ואומר אני שהוא מחלוקת”. לשון תורת-כהנים לפנינו (פ’ בהר שם): “והיו לך ימי שבע שבתות השנים – ומנין עשה יובל אע”פ שאין שביעית? ת”ל תשע וארבעים שנה, דברי ר’ יהודה. וחכמים אומרים: שביעית נוהגת אע”פ שאין יובל, והיובל אינו נוהג אא”כ יש עמו שביעית”.

בערכין לב,ב פירש רש”י את דברי הגמ’ “מנו יובלות (בזמן עזרא הסופר) לקדש שמיטין”: “ודאי יובל לא היה נוהג שיהיו עברים נפטרין ושדות חוזרות וכו’. אבל שמיטין היו נוהגים לשמט כספים ולשמט מזרע וקציר, דהא צריכין למנות שנת היובל כדי שיבואו השמיטין במקומן וכו’. דאם לא היו מונין יובלות היו מונין אותה שנה לחשבון השמיטין, והיו השמיטין שלא במקומן”. הרי שענין המנין הוא לא כדי לקיים מ”ע של המנין (שזה חל רק על צרוף השמיטין ליובלות), אלא רק לצורך מעשי כדי לברר הספירה הנכונה שלא יטעו במועד חלות שנת השמיטה.

אבל בתוס’ בערכין שם כתבו: “ומיהו יש ליישב דההיא דתורת-כהנים אפילו כרבי, והא דתני ‘שביעית אע”פ שאין יובל’ יש לפרשה: אע”פ שלא נהגו יובל והניחו בחטאם, וכדתני בפ”ק דר”ה: ‘יובל היא אע”פ שלא שמטו, ואע”פ שלא תקעו. יכול אע”פ שלא שלחו, ת”ל היא – דברי ר’ יהודה. ר’ יוסי אומר: יובל אע”פ שלא שמטו, ואע”פ שלא שלחו. יכול אע”פ שלא תקעו, ת”ל היא’.” ויש לבאר שיטתם: אם מנו בי”ד השמיטין והיובל כהוגן, אלא שלא בצעו דיני היובל, אז היובל חל ממילא, ומחלוקת ר’ יהודה ור’ יוסי וחכמים היא איזו הלכה מדיני היובל מעכבת:
-31-
תקיעת שופר, שלוח עבדים או שמיטת קוקעות. אבל לכאורה הכל יודו שצריך מנין לעיכובא, שיקדשו בי”ד את היובל לצורך ברור המנין בשמיטה, שלא יטעו בקביעת השנים.

ד. דעת הראב”ד: אין מנין לשמיטין בזה”ז
הרמב”ם פסק בהל’ שמיטה ט,טז: “אין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים, אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה”. על זה השיג הראב”ד: “זה אינו מחוור, דאביי הוא דאמר הכי אבל רבא פליג ואמר דהפקר בי”ד הפקר, והלכך נוהג בכל זמן”. מזה שהשיג רק על זה שתלה הרמב”ם את הפרוזבול בשביעית בזה”ז דרבנן, משמע שהראב”ד מודה שיש זמן שאין השביעית נוהגת בו מן התורה. זה סותר להשגתו בהל’ שמיטה א,יא. הרמב”ם כתב שם: “משרבו האנסין וכו’ התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכים להם עבדי המלך בלבד”. על זה השיג הראב”ד: אנו קבלנו: האנסים – ארנונא, שנוטל המלך חומש מפירות הארץ, ומי שאינו עובדה גוזלין אותה ממנו. והמקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל, ולא היתה שביעית נוהגת בהם אלא מדבריהם, בהם התירו לעבוד מפני האונס וכו'”. מזה נראה שהראב”ד סובר שבמקום שהחזיקו עולי בבל – שמיטה מן התורה גם בזה”ז. סתירה זו הקשה בבית הלוי ח”ג סי’ א ג,א.

מרן הרב זצ”ל במבוא לשבת הארץ פרק ו מבאר ששיטת הראב”ד היא שבין לרבי ובין לחכמים שמיטת כספים תלויה ביובל, ונוהגת רק כשהיובל נוהג. מכאן ק”ו לשמיטת קרקעות, שבינה לבין היובל יש קשר גדול יותר מאשר בין היובל לבין שמיטת כספים. היובל נוהג רק בזמן שכל יושבי ארץ ישראל עליה מחולקים לשבטיהם, המחלוקת בין רבי לבין חכמים היא אם בזמן בית שני התקיים תנאי זה.

רבי סובר שצריך “כל יושביה” ממש, ובפועל היו בארץ ישראל באותה תקופה רק מקצת מכל שבט ושבט. על כן לא נהג יובל בימי בית שני מן התורה, אלא רק מדרבנן, כיון שעכ”פ היו שם מקצת מכל שבט ושבט. נמצא שהיה שם בי”ד גדול שמנה יובלות, וקיים כמה דברים התלוים בהם כדי לקדש שמיטין. ולכן באותה תקופה נהגה גם שמיטה מדרבנן. אולם בזמן הזה, לאחר ימי בית שני, כשכבר אין בי”ד מקדש שנים לשמיטין וליובלות (כיון שאין אפילו מקצת מכל שבט ושבט), שוב אין שמיטה נוהגת אפילו מדרבנן.

חכמים סוברים שמקצת מכל שבט הוי ככל יושביה עליה, ומצב זה, שרבים מישראל נאחזים בארץ, נמשך גם אחרי חורבן הבית ועד לימי האמוראים הראשונים. לדעתם איפוא היו נוהגים שמיטות ויובלות מן התורה. כשנתבטל היובל נתבטלה גם השביעית לגמרי, ואינה נוהגת אפילו מדרבנן, אלא מצד מידת חסידות בלבד, כמו שביאר הראב”ד בהשגתו על הרי”ף בגיטין בפרק השולח. השגת הראב”ד בפ”א מהל’ שמיטה מפרשת שהיתר הזריעה מפני הארנונא שנתן רבי ינאי, היה באותה תקופה שנהגה שמיטה מה”ת, וכדעת חכמים. ולכן הוצרך לומר שההיתר ניתן דוקא במקומות שלא החזיקו עולי בבל, ששם שמיטה מדרבנן. השגתו בפ”ט בענין הפרוזבול עוסקת בזמן הזה, שאין שביעית מה”ת.

בעל בית הלוי (שם ג,ו) הקשה על הראב”ד מסוגית ערכין לב,ב. הגמ’ הקשתה לשם מה מנו שמיטין ויובלות בימי עזרא. לפי הראב”ד הסובר שכשאין יובל אפילו מדרבנן אין גם שמיטה מדרבנן, הלא אפשר לתרץ, שמנו יובלות לקדשם, כדי שיוכלו להנהיג גם שמיטין, ויהיו שניהם – השמיטה והיובל – מדרבנן. בעל בית הלוי מביא שלדעת הראב”ד סוגית ערכין סוברת שמן
-32-
התורה אפשר לשמיטה להיות בלא יובל, ועל כן הקשו: לשם מה מנו שמיטין ויובלות. ותירצו בגמ’: “מנו יובלות לקדש שמיטין”, כלומר: כדי שיהיה חשבון השמיטין וסדרם במקומו. אבל משום קדושת שמיטין – אפשר להיות בלא יובל מן התורה.

הרב זצ”ל מוסיף ומבאר דברי בית הלוי אלו: מנין השמיטין והיובלות הוא מצוה בפני עצמה, החלה על בית דין. כמו שלגבי ספירת העומר אמר אביי במנחות סו,א שיש שתי מצוות, למנות ימים ולמנות שבועות, כך גם לגבי מנין השמיטין והיובלות שתי מצוות הן: למנות לשנות השמיטה, ולמנות לשנות היובל. לגבי ספירת העומר מובא במנחות שם שאמימר מנה ימים ולא שבועות משום זכר למקדש (דהיינו, משום דס”ל שספירת העומר בזמן שאין מקדש היא רק מדרבנן, לבן אין חובה למנות שני המספרים. ואולי ראוי לספור רק אחד, כדי להבחין בין דאורייתא לדרבנן). מאותו טעם מקשה הגמ’ בערכין בנוגע למנין שמיטות ויובלות “ומי מנו שמיטין ויובלות”, דהיינו, כיון שאינם נוהגים מן התורה, היה ראוי לא למנות את שניהם (גם שמיטין וגם יובלות) אלא רק אחד מהם, זכר ליובלות, כדי להדגיש שהוא מדרבנן.

תירוץ הגמ’ הוא: “מנו יובלות לקדש שמיטין”, כלומר: המנין היה רק לשנות היובל, וממילא שמרו על ידי מנין זה גם קדושת השמיטה. ובאמת לא מנו מנין השמיטין בפני עצמו, כיון שמנין זה הוא מדרבנן.

נמצא איפוא שלדעת הראב”ד לא היה מנין בשמיטין. ביובלות היה מנין וגם קדושה, ואלו בשמיטין היתה קדושה לבדה בלא מנין.

ה. קדושת השמיטה – קדושה טבעית שאינה תלווה במנין
הראב”ד כאמור סובר ששמיטה בזמננו אינה אפילו מצוה מדרבנן, אלא רק ממידת חסידות. הרמב”ן בספר הזכות לגיטין שם טוען כנגדו שאין זה ראוי להיות כלל מידת חסידות, שהרי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ליישוב דברי הראב”ד כתב הרב זצ”ל בפ”ז במבואו לשבת הארץ, שאכן אין כל יסוד להפוך שנה של חול לשנה של שמיטה, אבל אם יש יסוד של קדושה לארץ שלא בטלה לאחר החורבן, יש יסוד גם לקיום השביעית אף שמעיקר הדין היא בטלה מכח ביטול היובל.

לדבר זה יש הסבר עמוק על פי החילוק וההבחנה בקדושת הזמנים. יש קדושה טבעית עצמית – כקדושת השבת הקדושה מצד טבע הבריאה, ואינה תלויה בפעולת קידושם של ישראל (“שבת מקדשא וקיימא”, ביצה יז,א); ויש קדושה הבאה מכח פעולתם של ישראל – כקדושת יום טוב, המתקדש ע”י בית דין אפילו שוגגין, מזידין או מוטעין, בין בזמנן בין שלא בזמנן (ר”ה כה,א).

לדעת חכמים: השמיטה והיובל הם כשבת ויו”ט. השמיטה יש בה קדושת שבת הארץ עצמית, שאינה תלויה במנין בי”ד ובקידושו. היובל מתקדש ע”י בית דין, וקידושו נובע ממנין השנים. כשמונין שמיטין- אין זה לצורך קידוש שנת השבע, שהרי קדושת שנה זו קביעא וקיימא מצד קדושת הארץ, אלא כדי להגיע למנין היובל, שקדושתו נובעת מפעולת בית הדין, פעולת המנין. ולכן כשאין בי”ד ואין יובל, אין מונין כלל את השנים.

לדעת חכמים: השמיטה היא איפוא בעלת קדושה טבעית עצמית. ולכן יש מקום לקיימה מצד מידת חסידות, אף אם מעיקר הדין אין חיוב לקיימה. אבל השמיטה ממזגת בתוכה גם קדושה הנובעת מפעולתם של ישראל, וזהו בזמן שהיובל נוהג, שאז גזירת הכתוב היא: שניתן כח ביד
-33-
בי”ד להעביר את השמיטה ממקומה הטבעי, ולהתחיל מחדש מנין על שמיטין אחרי שנת היובל, כדעת הסוברים, שבזמן שהיה היובל נוהג לא היתה שנת היובל מן המנין. כשאין יובל נוהג , חוזר המצב הטבעי למקומו, ואנו מחלקים את השנים מבריאת העולם למנין שבע, וכל שנה שביעית טבעית נעשית מאליה לשנת שמיטה. קדושתה של שנה זו קשורה לקדושתה הטבעית של א”י, שאינה בטלה לעולם.

אבל דעת רבי היא ששמיטה ויובל קשורים לעולם זו בזה, וגם שמיטה תלויה בפעולת הקידוש של ישראל. כל זמן שנוהג יובל מדרבנן גם שביעית תנהג מדרבנן. כשבטל יובל לגמרי, מתבטלת גם מצות שמירת השביעית לגמרי.

כדי לשבר את האוזן ולהבין את החילוק לפי חכמים בין קיום השמיטה בזמנה הטבעי כל שבע שנים, ובין האפשרות להעביר את קדושתה לשנה אחרת בזמן שהיובל נוהג מן התורה, נקביל זאת להלכה שהזכרנו בענין שבת: “המהלך במדבר ולא יודע מתי הוא יום שבת – מונה מיום שטעה בו ששה, מקדש השביעי ומבדיל, ומברך בו ברכות היום, ומבדיל במוצ”ש ואכמ”ל – ואין כאן מקום להאריך” (שבת סט,ב). אמנם בשבת זהו רק מדרבנן, שלא תשתכח ממנו תורת שבת, ובשביעית זוהי גזיה”כ לקשור את השמיטה ביובל, והדברים צריכים ברור ועיון ואכמ”ל.

הרי שמצות מנין השנים בבי”ד יש לו מהות אחת כשהיובל נוהג, שאז מנין זה הוא גם לגבי השמיטה; ויש לו דין אחר ומהות אחרת כשאין היובל נוהג, שאז השמיטה מתקדשת באופן טבעי וללא תלות במנין השנים של בית דין. נמצינו למדים: שמיטה בזמן הזה – בין לדעת רבי, ובין לדעת חכמים – שוב אין היא תלויה במנין. לדעת חכמים, דיה קדושתה העצמית לחייב בכל זמן ובכל מצב. ולדעת רבי, אינה אלא כזכר לזמן שהמקדש היה קיים וכל יושביה עליה, וזה יסוד ושורש שיטות הראשונים השונות בענין שביעית בזמן הזה.