מסדר הקידושין כעד שני לקידושין

הרב חגי מירסקי

שאלה

האם מסדר הקידושין יכול לשמש כעד אחד משני עדי הקידושין ?

תשובה

לכאורה נראה כי שאלה זו נוגעת בשלשה גופי הלכה:
א. בדין הנוטל שכר על עדותו, עדותו בטילה.
ב. בדין נוגע בעדות.
ג. בדין אין שליח נעשה עד.

א. בדין הנוטל שכר על עדותו, עדותו בטילה

אמרו במשנה בכורות (פ”ד מ”ו): “הנוטל שכר לדון דיניו בטלין, להעיד עדותיו בטלין”. ופירשו הטעם בגמרא (בכורות כט א) משום דאמר קרא: “ראה למדתי אתכם… מה אני בחנם אף אתם בחנם”.
וחילקה הגמרא (כתובות קה א) בין הנוטל שכרו משלם, לנוטל שכר בטלה בלבד, ואמרה: “אימתי דינו בטל ועדותו בטילה, בנוטל שכר מרובה, אבל שכר בטלה מותר ליטול”. וכ”פ השו”ע והרמ”א .
ולכאורה, לפי זה מסדר קידושין הנוטל שכרו משלם (יותר משכר בטלה) תתבטל עדותו.

אך נראה שיש לחלק:
א. סדר הקידושין אינו מקבל את שכרו עבור העדות, אלא עבור סידור הקידושין, וממילא אינו בגדר עד הנוטל שכר על עדותו, כ”כ בשו”ת משנה הלכות (ח”ו סי’ רסד). ויצא ללמד זכות על מסר הקידושין הנוטל שכר,שכן השכר משולם לו עבור סידור הקידושין, כתיבת הכתובה והתנאים, ושאר הדברים הקשורים לענייני הקידושין ,ואינו מקבל שכר על העדות, שכן אם היו מבקשים ממסדר הקידושין לשמש כעד בחופה בה יש מסדר קידושין אחר, לא היה נוטל שכר על כך (שהרי לא נהוג לשלם שכר לעדי הקידושין). גם בשו”ת בנין ציון (סי’ קנז) כתב שמסדה”ק מקבל את שכרו בעד סדוה”ק ולא בעד העדות, שכן אפי’ את”ל שעדותו של מסדה”ק בטילה מדין “עד המקבל שכר על עדותו, עדותו בטילה”, והוי כמקדש לפני עד אחד, מכל מקום יש תועלת לחתן ולכלה בסידורו את הקידושין, שכן כבר פסק רמ”א (אהע”ז סי’ מב סע’ ב) שאם נתקדשו בפני עד אחד ושניהם מודים שהתקדשו זה לזה, מחמירין שהקידושין תופסין מספק, ובכגון זה א”צ לברך שוב ז’ ברכות, והמהרי”ל הוסיף (מביאו הב”ש שם בס”ק ז) שאף א”צ כתובה חדשה, ובשו”ת בנין ציון (סי’ קנז) הוסיף שאף א”צ עשרה ולא ברכת אירוסין, ודי לחתן ולכלה שיתקדשו שנית בפני שני עדים.
מוכח מהנ”ל, שמסדה”ק מקבל שכרו בעד סדוה”ק ולא בעד עדותו, שהרי גם אם עדותו בטילה, הועילו מעשיו בסידור הקידושין לכמה דברים, ועל זה בא בשכרו.
ב. הרשב”א בתשובה (שו”ת הרשב”א ח”ג יא) יצא לחלק בגדר קבלת השכר בעדות, וזה לשונו: “שלא אמרו שהנוטלין שכר להעיד עדותן בטילה, אלא עדים שנעשו כבר עדים, שהן מצווין להעיד ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר, אבל מי שאינו מחוייב להעיד ונוטל שכר לילך ולהיות עד (אפי’ יותר משכר בטלה דמוכח), אינו בדין זה” עכ”ל . (וכן פסקו הרדב”ז בשו”ת ח”ג סי’ תקז והרמ”א בחו”מ לד יח). כלומר, דווקא עדים שראו מעשה ומחויבים להעיד עליו אסור להם ליטול שכר, ואם נטלו עדותן בטילה. אבל מי שהזמין עדים לראות מעשה, אין עליהם חובה ללכת ולראות את המעשה, וכיון שבאו על פי הזמנה, רשאים ליטול שכרם משלם על הליכתם.
לפיכך מסדר הקידושין שהוזמן על ידי החתן והכלה לסדר את החופה, גם אם יהיה עד, רשאי הוא לכתחילה לקבל שכרו משלם גם על עדותו כיוון שלא היה מחויב להיות עד בקידושין.

ג. זאת ועוד, יש אומרים כי מה שאמרו במשנה: “עדים הנוטלים שכר על עדותם, עדותם בטילה”, לא נאמר כלל על עדי קידושין ועדי גיטין.
כך מצינו שכתב בעל משנה הלכות (ח”ו סי’ רסד), שיצא לחלק בין שני סוגי עדים: יש עדים המספרים את המעשה שנעשה, ויש עדים היוצרים את המעשה .
עדי הלוואה הם עדים המספרים לנו את מעשה ההלוואה, ואינם אלא עדי ראייה לספר לנו מי נטלה, מתי ניטלה, ומה היה סכום ההלוואה. עדים אלו אינם פועלים בעצם מעשה ההלוואה, וכל מטרת עדותם אינו אלא לברר את האמת, וכדברי הגמ’ (קידושין סה ב) “לא איברא סהדי אלא לשיקרא”. עדים אלה אינם נצרכים לעצם חלות ההלוואה, שכן אם יבוא הלווה ויודה למלווה שאכן לווה, הוא יתחייב לשלם אף אם לא היו עדים על ההלוואה. אולם, לא כן עדי הקידושין ועדי הגט, היוצרים ופועלים את חלות מעשה הקידושין או הגירושין, ובלעדיהם כאילו לא היו קידושין או גירושין, שהרי גם אם הבעל והאישה יודו שנתקדשו זה לזה או נתגרשו זה מזה ואין עדים שראו זאת, אין בדבריהם כלום.
ולחילוק כיו”ב רמז העילוי מרוגצ’וב בספרו צפנת פענח (הל’ אישות ג טז).
על פי חילוק זה בין שני סוגי העדים, יצא בעל המשנה הלכות לחלק גם לעניין נטילת שכר על עדות: אימתי אמרה המשנה שעדים הנוטלים שכר, עדותם בטילה, בעדים שמהות עדותם הוא ספור המעשה גרידא, אבל עדים היוצרים ומקיימים את המעשה, כעדי קידושין ועד גיטין, היוצרים את חלות המעשה בעצם עדותם, בהם לא נאמר הפסול של נטילת שכר על עדותם. ולפי זה, ודאי שמסדה”ק המקבל שכר יכול לשמש אף כעד על הקידושין.

ב. בדין נוגע בעדות

איתא בגמ’ בבא בתרא (מג א): “אמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל, המוכר שדה לחברו שלא באחריות אין מעיד לו עליה, מפני שמעמידה בפני בעל חובו”. כלומר מדובר במקרה שראובן מכר לשמעון שדה שלא באחריות, היינו שהתנה עמו שאם בגין חובותיו הקודמים יטרפו המלווים את השדה משמעון, לא יהיה ראובן חייב לפצותו על כך. ומחדש רבין, שאם יבוא לוי ויטען שהשדה שקנה שמעון מראובן שייכת לו (ללוי), ומעולם לא היתה של ראובן, לא יוכל ראובן להעיד על השדה לטובת שמעון כנגד לוי (שהשדה היתה שלו ובצדק וביושר מכרה לשמעון), בשל היותו נוגע בעדות. ולכאורה, מדוע ייחשב ראובן נוגע בעדות, והרי לראובן אין שום טובת הנאה במה שמעיד לטובתו של שמעון, שהרי מכר לו את השדה שלא באחריות והפקיע עצמו לגמרי מאחריותו ומשייכותו לשדה?! ומסבירה הגמרא, שלראובן יש עניין שהשדה תהיה בבעלותו של שמעון, כדי שאם היו לראובן בעלי חוב קודמים (לפני שמכר את השדה לשמעון) יטרפו את השדה משמעון, ועל ידי כך לא יהיה ראובן כלפי בעלי חובו בגדר “לווה רשע ולא ישלם”. וכדי להמנע משם רע זה, יש חשש שראובן ישקר ויעיד שהשדה היתה שלו אף שבאמת לא היתה שלו, ואם כן נמצא ראובן נוגע בעדות.
והקשה הר”י מגאש (בבא בתרא מה א), מדוע העמידה הגמרא שראובן המוכר חשוד להעיד שקר לטובת שמעון בשביל שלא יקרא “לווה רשע ולא ישלם”, אם ראובן חושש לחשש ה”קטן” שלא יקרא “לווה רשע ולא ישלם”, כל שכן שיחשוש לאיסור החמור של עדות שקר, וממילא לא היה לנו לחשוש שיעיד שקר, ותקובל עדותו?

ומתרץ הר”י מיגאש שני תירוצים:
תירוץ א: המוכר חושש מלעז הבריות יותר מהחשש של עדות שקר, כיוון שעדות שקר אינה אלא בינו לבין קודשא בריך הוא, ואיש אינו מרגיש בה ועל כן אינו חושש לשקר. מה שאין כן כשאינו משלם לבעל חובו ויקראוהו “לווה רשע ולא ישלם”, דבר זה פוגע בשמו בעיני הבריות ובשביל לשמור על שמו הטוב, לא יחשוש מלומר שקר.
תירוץ ב: הטעם שלא מקבלים את עדותו אינו משום “חשש משקר”, אלא כיון שיש לו הנאה מעדותו הוי כמי שמעיד על עצמו ולא נקרא עד כלל . וזה לשונו:”דהא דלא מקבלינן סהדותיה, לאו משום דחיישינן דעדות שקר הוא, אלא משום דכיון דלא ניחא ליה למהוי לווה רשע ולא ישלם דאשתכח דקא מטי ליה הנאה מסהדותיה, הוי ליה כמאן דמסהיד לגפשיה דלא מקבלינן מיניה … דלא מיקרי עד כלל” עכ”ל. כלומר, ראובן המוכר פסול להעיד משום שהוא נוגע בעדות וחשוב כבעל דבר, ובעל דבר אינו יכול לשמש כעד .

והנה מצינו שנחלקו הפוסקים בטעם הפסול של נוגע בעדות:
הש”ך והסמ”ע (חו”מ לז א) נקטו דהטעם הוא משום דחשדינן שמשקר, ואילו הרמב”ם (עדות טו א) כתב כי טעם הפסול אינו משום חשש משקר, אלא משום דהוי כמעיד על עצמו, כלומר הריהו כקרוב הפסול לעדות, וכן כתבו הלבוש (בעיר שושן חו”מ לז א) והיד רמה (בבא בתרא פ”ג אות קל) . ואפשר שמחלוקת פוסקים זאת, שורשה בשני התירוצים של הר”י מיגאש הנ”ל .
לאור מה שנתבאר נראה לכאורה, שמסדה”ק כיון שנוטל שכרו על סדוה”ק חשוב כנוגע בעדות (אע”פ שנוטל שכרו בעד סדוה”ק ולא בעד העדות), ויהיה פסול להעיד על הקידושין, או מהטעם הראשון משום “חשש משקר”, שיעיד שהאשה נתקדשה לפלוני כדת וכדין בשביל שיטול שכרו משלם , או מהטעם השני דהוי כבעל דבר (=אדם קרוב אצל עצמו) ואינו בגדר עד.
וכן פסק בשו”ת יד הלוי (אהע”ז סי’ כה) שמסדה”ק פסול להעיד על הקידושין מדין נוגע בעדות . מאידך, נראה לקמן שיש הסוברים שאין למסדה”ק הנוטל שכרו דין נוגע בעדות , לא מצד “חשש משקר”, ולא משום דהוי כבעל דבר.

טעם הסוברים שמסדה”ק הנוטל שכרו, אינו נוגע בעדות מצד “חשש משקר”:
א. בתשובות והנהגות (חלק אהע”ז סי’ תשנו) מחלק בדין נוגע בעדות משום חשש משקר, בין “הפסד” לבין “מניעת ריוח”. אימתי חשוב נוגע בעדות, דווקא אם קיבל ממון בשביל לעשות איזה מעשה, ואם לא יעשה את המוטל עליו יצטרך להשיב את הממון, כגון בשליח שנשלח לקדש אשה שאם לא יעיד שקידשה יתבעו ממנו להחזיר את הכסף, שבכה”ג יש חשש שישקר לומר שקידש את האשה, אבל כדי להרויח ממון לא נחשדו ישראל על עדות שקר. ולכן בנדו”ד ,שכל נגיעתו של מסדה”ק אינה אלא משום הממון שאמור להרויח, לא חוששין שישקר וממילא אינו נוגע בעדות .
ב. מדברי בעל העזר מקודש (אהע”ז סו ס”ק יג) נראה לומר הסבר נוסף לכך שאין מסדה”ק נוגע בעדות מצד “חשש משקר”. בדבריו שם כתב שמה שנהגו לשלם לשמש ולחזן בגין חתימתם על הסכמי ממון בשעת החתונה, אין בזה חשש מצד עדים המקבלים שכר, כיון ששכרם הוא עבור הילוכם. ועוד הוסיף לומר שקבלת השכר אינה עושה אותו אלא כאוהב, וכבר פסק בשו”ע (חו”מ לג א) שאוהב כשר לעדות. וגם “חשש משקר” אין כאן, כיון שאימת המו”צ עליהם,והוי מילתא דעבידא לאגלויי ולא מרע אומנותיה.
ושמא אפשר לומר שמסדה”ק יהא רשאי לשמש גם בתור עד קידושין, לפי שאומן לא מרע אומנותיה .

טעם הסוברים שמסדה”ק הנוטל שכרו אינו חשוב נוגע בעדות משום חסרון דהוי כ”בעל דבר”:
בעל המשנה הלכות (ח”ו סי’ רסד) מחלק בדין נוגע בעדות: אימתי פסקו הרמב”ם והשו”ע שכל אדם שיש לו הנאה מן העדות חשוב כבעל דבר ואינו עד כלל, כשהעדות נוגעת ישירות גם לו . כגון שני שותפין, שעל ידי שיעיד האחד לטובת שותפו, יזכה שותפו ובגין עדותו ירויח גם הוא, חשוב כבעל דבר, לפי שאף הוא נהנה ישירות מן העדות אותה העיד. וה”ה באדם המעיד לטובת אנשי עירו על ס”ת שנגנב (ב”ב מג א), כיון שנהנה ישירות מהקריאה בס”ת חשיב כנוגע. אבל המעיד על גיטין וקידושין, כיון שהוא עצמו אינו קשור להם ישירות, אלא רק על ידי השכר שאמור לקבל, והוא זה שמקשרו לעדות, אינו חשוב כמעיד על עצמו ואינו נוגע בעדות. ולכן הסיק שמסדה”ק הנוטל שכרו יכול לכתחילה לשמש אף כעד מעדי הקידושין.
עוד כתב בזה בעל הבנין ציון, כי מסדה”ק אינו חשוב נוגע בעדות משום שגם בלא עדותו יתקיימו הקידושין על ידי עדים אחרים. ואפילו אם אין עדים כשרים אחרים אלא מסדה”ק ועד נוסף בלבד, אף אם תתבטל עדותו ויפגמו הקידושין, ושוב יצטרך החתן ליתן הטבעת לכלה ולקדשה שנית בפני שני עדים, מ”מ יבוא מסדה”ק על שכרו, שכן הועילו מעשיו לכמה דברים (לענין שלא יצטרכו בקידושין השניים לא שבע ברכות ולא כתובה חדשה, וא”צ עשרה, ולא ברכת אירוסין לפי ששאר מעשה הקידושין היו כדין, כדלעיל), ולכן אינו חשוב נוגע. (משמע מדבריו שמטעם זה אין מסדה”ק נוגע בעדות, לא משום “חשש משקר” ולא משום דהוי כ”בעל דבר”).
ג. בדין אין שליח נעשה עד

ראיתי למהר”י אסאד (שו”ת “יהודה יעלה” חלק אהע”ז-חו”מ תשובה מ) שנשאל האם אין לפסול את מסדה”ק להיות עד, מצד “אין שליח נעשה עד”. שהרי אמרו במסכת קידושין (מג א) “דבי רב שילא אמרי אין שליח נעשה עד”, וטעמא דבי רב שילא, כיון ששלוחו של אדם כמותו הוה ליה כגופיה, וכאילו מעיד על עצמו.
מעתה לכאורה יש לומר, שאפילו אם מסדה”ק אינו מקבל שכר כלל, יהיה פסול לעדות על הקידושין, כיון שחובת ברכת האירוסין חלה על החתן, אלא תקנו חכמים שמסדה”ק יברך ברכה זו. נמצא שמסדה”ק הרי הוא שלוחו של החתן להוציאו ידי חובת הברכה וא”כ יפסל מסדה”ק לעדות שכן הוא גם שליח וגם עד, וקיי”ל שאין שליח נעשה עד?!
ותרץ המהר”י אסאד שני תירוצים: א. למסקנת הגמרא קי”ל שליח נעשה עד . ב. מצד הברכה, לדעת מהר”י אסאד אין מסדה”ק חשוב שלוחו של החתן, שכן אין הוא שלוחו של החתן, אלא שלוחם של חכמים שתקנו שמסדה”ק יברך את ברכת האירוסין כדי שלא לבייש מי שאינו יודע לברך. וסיים שם ואמר:”ופשיטא דמילתא שהוא עד כשר וישר”.

שדכן:

אחד מהדברים המסתעפים מדברינו הוא כשרותו של שדכן להיות אחד מעדי הקידושין.
מעיקר הדין סרסור (=מתווך) מקבל שכרו עם גמר הקניין, ואם רוצה לקבל מיד דמי סרסרותו, הדבר תלוי במנהג המדינה. והשדכן הוי כסרסור, כן כתב הרמ”א (חו”מ קפה י).
והנה בעל הכנה”ג (חו”מ לז מה) כתב וז”ל: “שדכן כשר להעיד, ולא הוי נוגע בעדות.. כך מתברר מדברי מורי הרב ז”ל , וכתבתי בתשובה, שאם הוא בעניין שאם יתפרד הזיווג לא יטול שכרו, נוגע בעדות הוי ופסול לעדות”. ונראה שביאור דבריו כך הם: במקום שהמנהג לשלם לשדכן מיד, וגם אם יתבטל השידוך שכרו נשאר בידו, יהיה השדכן כשר להיות עד שהרי אינו נוגע בעדות, לפי שאין שכרו תלוי בקיום הקידושין. ונראה לומר שכך היה נהוג במקום מגוריו של רבו של בעל הכנה”ג, (המהרימ”ט), אבל במקום שהמנהג לשלם לשדכן שכרו אחר הנישואין, וכל זמן שלא נישאו אינו מקבל דבר, יהיה השדכן פסול להיות עד על הקידושין שכן נוגע הוא בעדות, לפי שחפץ בקיום הנישואין כדי שיטול שכרו משלם.

מסקנות הלכתיות

כמה סוגי מסדרי קידושין הם:
א. מסדר קידושין מטעם הרבנות המקבל שכר חודשי על עבודתו ואינו מקבל שכרו מהחתן והכלה, יכול לשמש כעד קידושין לכתחילה אע”פ שמקבל שכרו משלם.
ב. ראש ישיבה המסדר קידושין ואינו מקבל תשלום על כך, ודאי שיכול לשמש כעד קידושין לפי שאינו עושה אלא לכבודם של החתן והכלה.
ג. מסדר קידושין שהוזמן על ידי החתן והכלה תמורת בתשלום, בזה דן המאמר, וכפי שראינו מדעת רוב הפוסקים משמע שמותר לו לשמש כעד. ונראה לומר שכל ההיתר אינו אלא בשעת הצורך שאין בנמצא עדים אחרים כשרים .
ובנהר מצרים (הל’ כתובות אות ט) כתב שמנהגם במצרים היה שהרב מסדה”ק יחד עם עוד עד קבוע היו משמשים כעדים בכל החופות, והם שחתמו על הכתובות, לפי שרוב העם היו פסולי עדות מן התורה, ובשביל להמנע מהלבנת פנים ומלזמן עדים פסולים, לא כיבדו גם לעדים כשרים. (ואע”פ שלא פירש אם מסדה”ק היה מקבל תשלום אם לאו, יש שאמרו מתוך שסתם דבריו אין חילוק, ואפי’ אם קיבל שכר, כשר להעיד על הקידושין ).
ובשו”ע המקוצר לרב יצחק רצאבי (הל’ קידושין אות כב) כתב שמנהג צנעה שבתימן היה למנות לכתחילה את מסדה”ק להיות עד על הקידושין.
ויש המבארים , כי הטעם שבמקומות מסוימים נהגו למנות לכתחילה את מסדה”ק לעד על הקידושין, לפי שחתימתו וחותמתו ניכרים והוי עד שיכול לקיים את הקידושין בנקל, לפי שהוא מצוי תמיד.

סוגיא זו קשורה בנושאים ארוכים ורחבים ולא הייתי אלא בבחינת “נוגע בדבר”.